קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר המוני משפחות מוצאות מחסה במסדרונות בין חדר המיון לחדר המתים mekomit סאמר בדאווי 03.08.14 http://mekomit.co.il/מחסה-בבית-החולים-אל-שיפא/ בשעות הבוקר המוקדמות של ה-19 ביולי תפסו רפיק איברהים ואשתו את ארבע בנותיהם והתחילו לרוץ. השכונה שלהם, שג`עיה, הופגזה בירי ארטילרי כבד באותו יום, ולא הייתה להם ברירה אלא לברוח. אבל מה שראו כשיצאו מהבית גרם להם לקפוא במקום. `בעודנו רצים החוצה פתאום ראינו את בן השכן, שוכב על הכביש ללא רוח חיים`, מספר איברהים, בן 47. `היינו כל כך מזועזעים שלא יכולנו לזוז`. ואז נחת הפגז הבא. בתוך החושך שירד על השכונה רצו בני המשפחה בעקבות משפחות אחרות שנמלטו ממנה, בלי לדעת לאן, בחיפוש אחר מקום מקלט. המקום שמצאו היה בית החולים המרכזי של העיר עזה, אל-שיפא, שעד שלב זה ב`מלחמה` (כפי שאיברהים קרא לזה) נחסכו ממנו ההתקפות שפקדו מקלטים אחרים כמו בתי הספר של האו`ם. כשפגשתי את איברהים אתמול (שבת) הוא ומשפחתו היו בבית החולים כבר 12 ימים והם לא התכוונו לעזוב בעתיד הנראה לעין. `המקום הזה הוא הסיכוי הטוב ביותר שלנו לשרוד`, אמר לי. רפיק איברהים (46) לא חזר הביתה מאז שנמלט מהפצצות ב-17 ביולי. הוא, אשתו וארבע בנותיו חיים על שמיכות מחוץ לחדר המיון של בית החולים אל-שיפא (סאמר בדאווי) מבט אחד חפוז מסביב מאשר את תחושתו. מכל עבר – על המדרכות, מקטעי דשא, במסדרונות – פזורות משפחות שלמות על שמיכות ומזרנים. יש שהרכיבו לעצמם אוהל מסדינים וקופסאות קרטון. אחרים חשופים לגמרי לאיתני הטבע. אלה ברי המזל, אומר לי איברהים. יותר מחמישית מאוכלוסייתה של עזה, 1.8 מיליון איש, נאלצו לעקור מבתיהם בשבועות האחרונים, בעיקר מאז שהתחילה הפלישה הקרקעית. יותר מ-280 אלף מהם מצאו מחסה בבתי ספר של האו`ם. היתר תופסים לעצמם כל מחסה אפשרי, או נדחקים בדירות קטנות עם קרובי משפחה. בבית החולים אל-שיפא אפשר לומר שאנשים מילולית נזרקו לים. איברהים מצביע על הים התיכון, במרחק מטרים בודדים מאיתנו, ומציע לי קפה. כשאני שואל אותו איך נראו חייו לפני שכל זה התחיל הוא מספר לי שהוא מובטל מזה שמונה שנים, מאז תחילת המצור הישראלי על עזה. הוא חי ממזון שמקבל מארגוני הסיוע ומנדיבותם של שכנים, שעכשיו מצבם נהיה גרוע כמו שלו. גמאר פאוזי איברהים (27), הזקוק לדיאליזה, נעקר מביתו בשכונת סלפאווי, ונראה כאן עם בנו בן השמונה (סאמר בדאווי) עוד אנו מדברים ובחור צעיר עם עור של חולה צהבת ניגש לאיברהים ומתחנן מאיברהים שייתן לו קצת כסף. הוא מספר לי שאינו יכול לכלכל את ילדיו מאז שנמלטו מהטרגדיה שפקדה את שכונת סלפאווי. במסגרת ההפצצות הישראליות נהרס ביתו והוא לא יכול לשוב אליו. אלה הן זוועות עזה כיום. כל פעם שנראה לך שראית את הנורא מכל, אתה פוגש מישהו שסבלו רב עוד יותר. לא רחוק מהמאהל הזמני של איברהים אני פוגש את סבאח עבד קטאטי, אמא בת 52 שמנהלת את חיי משפחתה בת ששת הילדים. בעלה עובד בדובאי ולא יכול לחזור עכשיו או להעביר לה כסף. בלית ברירה היא הציבה מזרנים לעצמה ולילדיה במסדרון בית החולים, מחוץ לחדר המתים. קטאטי נמלטה מזייתון, שכונה עזתית שספגה אבדות כבדות במהלך מבצע `עופרת יצוקה`. גם אז ביתה ספג פגיעה, אבל לא כמו הפעם. הפעם ביתה נחרב לגמרי. ביום שישי, בזמן הפסקת האש, היא רצתה לבדוק את היקף הנזקים, אבל לפני שהספיקה להגיע התחדש הירי והיא `חיה את הסיוט מחדש`, כדבריה. `אני לא מאמינה יותר בהפסקות אש. אני נשארת פה ולא זזה`. זה סוג הלם הקרב שבו נתונים כולם באל-שיפא כיום. המשפחות לא יודעות מתי ישובו לבתיהן, אם בכלל. כרגע כולם בעיקר מתנחמים בכך שהם יושבים בבטחה יחסית בבית החולים, ולא בתוך האמבולנסים שממשיכים להגיע כל הזמן ביללות. `אני לא יודע אם ילדי יוכלו לשוב לגור תחת קורת גג`, אומר איברהים. `הם פשוט מפחדים מדי`. סבאח עבד קטאטי (52) נמלטה משכונת זייתון לפני 17 ימים. עכשיו היא גרה במסדרון בית החולים, ליד חדר המתים (סאמר בדאווי) סאמר בדאווי הוא עיתונאי עצמאי המתגורר בוושינגטון די.סי., וכן הכתב לשעבר בוושינגטון של `Middle East International`. תרגם מאנגלית: חגי מטר קישורים למאמרים האחרונים בנושא לגנות או לא לגנות, זאת השאלה בתיהם של 44 פלסטינים מתוכם 22 ילדים נהרסו אתמול בגדה המערבית בלילה בלילה כשכולם ישנים חיילים מתפרצים לבתים פלסטינים