קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הסיפור בעזה לא התחיל לפני עשר דקות
mekomit
שלמה זנד
2.8.2014
http://mekomit.co.il/סיפור-עזה-לא-התחיל-עכשיו/




כאשר רועמות המוזות שותקים התותחים. משפט כמובן הפוך ומאוד לא מדויק. המוזות התקשורתיות רועמות הרבה יותר כאשר התותחים, המטוסים, והמסוקים רועשים ויורקים אש. ערוצי הטלוויזיה בישראל ובעולם, על העיתונאים, הפרשנים והשדרנים שלהם, מדווחים בהתרגשות על הדם שנשפך בעוד שלמעט מאוד מהם ממש אכפת. רוב הצופים והמאזינים לא שונים מהם, גם לא מנהיגי העולם המערבי. הרבה יותר קל לבכות על אסונות קודמים מאשר לפתוח עיניים פעורות לרווחה מול הטרגדיות של ההווה.

בישראל העם לא רוצה לחיות עם עזה, הוא רק רוצה את הגולן. ישראל עזבה את עזה, כל מבוקשה היה שיתנו לה להתנחל בשקט ב`יהודה ובשומרון` שלה (רק שהאויב האכזר לא מתיר לה לעשות זאת). בישראל העם מתפלל להשמיד את כל החמאס ותומכיו (והרעים באמת מצרפים אליהם גם את אלה שיהפכו לתומכיו עם התבגרותם). בינתיים העם רק מייחל לבצר את זהותה היהודית של המדינה (כאשר רבע מאזרחיה אינו מוגדר יהודי ולפיכך המדינה כלל אינה שלו).

`אין מדינה נורמלית בעולם שיכולה להסכין שיטילו עליה טילים`, טען ראש ממשלת ישראל בראשית המלחמה, והוא צדק לחלוטין. אך צריך היה גם להזכיר לו שאין מדינה נורמלית בעולם שעיר בירתה, שהיא גם בירת העם היהודי, מאוכלסת בשליש תושבים נטולי ריבונות עצמית וחסרי זכויות דמוקרטיות. גם אין הרבה מדינות המסרבות בעקשנות, במשך שנים רבות, לקבוע את גבולותיהן הסופיים. ואולי יש איזשהו קשר בין כל הדברים ה`לא נורמליים` האלה?

מן הידוע הוא שבכל המלחמות בהיסטוריה המודרנית האויב תמיד מתחיל את מעשי האיבה, ולכן גם מדינת השלום היהודית טוענת תמיד שהיא רק מגיבה להתקפות עליה. האם זה באמת הסיפור? האם כך נחתוך תמיד את הזמן הקשה? האם לא קיימת בטרגדיה האחרונה התחלה של זמן ארוך ותחילתו של זמן קצר שונים לחלוטין ודי מטרידים?

פתאום אני מזדהה עם האינדיאנים

כאשר הייתי ילד בשנות ה-50 של המאה שעברה לקח אותי אבי לצפות במערבונים. הוא אהב את המרחבים, אני אהבתי את הקאובויים החלוצים ושנאתי את האינדיאנים. סצנה קולנועית שתמיד חזרה על עצמה: שיירות המתנחלים מתקדמות באיטיות ובשלווה ולפתע תוקפים אותן רוכבים כמעט עירומים עם פנים צבועות ומרושעות. הצרחות עולות, החצים עפים, נשים וילדים נפגעים. אך הגיבור מצליח באומץ לב נדיר להניס את התוקפים. ושוב חוזרת השלווה המאפשרת לשיירות להמשיך ולהתקדם, להמשיך ולהתנחל, להמשיך לכבוש את השממה. תמיד ניצחנו בסרטים, אני והגיבורים הלבנים שלי.

בסוף שנות ה-60 הוליווד ערכה רביזיה זדונית והרסה את דימויי הילדות הטהורים שלי. לפתע צפיתי בעלילות אחרות: במתנחלים מרושעים הגוזלים את אדמתם של המקומיים, במעשי טבח בילידים, ובהקמת שמורות שבהן צופפו את אלו שנותרו בחיים. מאוחר יותר למדתי היסטוריה וטעמיי הפוליטיים והמוסריים הלכו והתדרדרו. מאז, תמכתי בקורבנות, באלה, שגם אם הם לעיתים מכוערים נותרו צודקים בתביעתם על אדמתם, ועל זכותם לחיות עליה בחירות. אחת הסיבות שנעשיתי ל`שמאלן` הייתה העובדה שהייתי מודע לכך שגם אם היום אני נמצא בין החזקים, אני עדיין צאצא של קורבנות האתמול.

הסיפור פה של הזמן הארוך התחיל בערך לפני כ-130 שנים כאשר מזרח-אירופה האנטישמית התחילה להקיא את יהודייה. המיעוט הציוני הקטן החליט, בניגוד לרוב הפליטים והמהגרים שזרמו לכנען החדשה בצפון אמריקה, שהוא מעדיף ריבונות עצמית בכנען העתיקה. וכך החלה התנחלותו במזרח התיכון כאשר הוא מאמץ אל ליבו, בדומה למתנחלים הפוריטניים, את ספר הספרים. יש גם לזכור שמלכתחילה רובו המוחלט לא הגיע לכאן כדי לחיות במשולב עם המקומיים אלא ביקש להקים מדינה יהודית לעצמו. במשך 130 שנים הוא דחק את רגלי הילידים והצליח לכבוש את כל הארץ. בכל סיבוב, מאז 1929, גוש המתנחלים הותקף באלימות קשה ותמיד ניצח. אך במקום לסיים את מסעו בסן פרנסיסקו הוא הגיע ליריחו, במקום להקים את לאס וגאס הוא ייסד את יישובי הבקעה.

`שגיאתו הקרדינלית` הייתה שבניגוד למה שנעשה בצפון אמריקה הוא לא השמיד את רוב הילידים. וכמו שכבר ציין היסטוריון ישראלי דגול טעותו גם הייתה שהוא לא גירש את כולם הרחק ממדינתו החדשה. בעיוורון מוחלט הוא לא צפה את העתיד וכך הוא הותיר לחלק מהם לחיות במדינה היהודית המתרחבת ולשאר להתכנס בצפיפות על גבולותיה. כאשר אני צופה בתמונות הטלוויזיה המגיעות מעזה איני יכול שלא לחשוב שלפחות 70 אחוז מהמצולמים הם צאצאי הפליטים שישבו פעם במקום שאני עובד וגר בו בצפון תל אביב (שייך מואניס), או ביפו, או במגדל שנקראת היום אשקלון. כמו כן איני יכול להימנע מלהרהר בשמורות האינדיאניות במאה ה-19 שהתקוממו בייאוש ובאלימות לפני שנכנעו לחלוטין מול הכוח הלבן.

ההיסטוריה תשפוט

לצד הסיפור הארוך קיים גם הנרטיב הקצר. `לפתע, ללא שום אזהרה החל החמאס לירות עלינו רקטות`, בישר אביגדור ליברמן שר החוץ הישראלי, למדינות העולם. אולם גם הפעם התחילה העלילה קצת אחרת. שלושה מתנחלים צעירים ולא חמושים נחטפו נרצחו באכזריות על ידי מקומיים בגדה (לא רחוק מביתו של אותו שר חוץ המתגורר מחוץ למדינתו, אבל עדיין בארץ שאלוהים הבטיח לו).

ישראל פתחה, במקביל לחיפוש אחריהם, במבצע כוחני כללי נגד החמאס בגדה. אמנם לא נמצא שמץ של הוכחה שהחטיפה נעשתה על ידי הארגון האסלמי הסורר, או אפילו באישורו, אך לממשלת ישראל זה לא שינה הרבה. היא אפילו העזה לשבור את כללי המשחק המקובלים ועצרה בשרירותיות חלק בולט ממשוחררי עסקת שליט בגדה שהשתייכו לחמאס. בשולי הדברים, ללא תשומת לב רבה, גם נהרגו חמישה צעירים בהפגנות רחוב בגדה.

האם מנהיגי ישראל לא ידעו שהחמאס חייב להגיב לאור הכרזת מלחמה זו? ייתכן שללא מחשבה יתירה הם הניחו שעל פי יחסי הכוח הברורים לכובש מותר הכול. אך ייתכן גם שלאחר כישלון שיחות השלום חסרות השחר והתקרבות החמאס לרשות, החליטה ממשלת ישראל במודע לקטוע את תהליך הפשרה הבין-פלסטינית באיבו. כלומר, להשפיל את החמאס, ולו במחיר של מלחמה חדשה. עליית הדיקטטורה הצבאית במצרים, העוינת את החמאס עודדה אותה. גם סעודיה העניקה בחשאי את תמיכתה. בד בבד שיערה כנראה הממשלה שכך תוכל להמשיך ולשעתק לנצח את השקט בשמורה הכנועה השנייה השוכנת עדיין בלב ליבה של הארץ היהודית.

בנימין נתניהו, הקוזק הנגזל מהווילה בקיסריה, שבנדיבותו היהודית מייחל שלכל ישראלי תהיה וילה ב`יהודה ושומרון`, זעק מזועזע: `הם בנו מנהרות נגדנו בעזה התחתית, במקום לבנות לעצמם בתי ספר, בתי חולים ובתי מלון`, וזו הייתה סיבה טובה נוספת למלחמה נגדם. כאילו שאוכלוסייה בשמורה דחוסת תושבים הנתונה זה שנים במצור, מנותקת לחלוטין מהעולם, ושנאסר עליה לבנות נמל תעופה ולא נמל ימי, אמורה להמשיך ולהשקיע בנדל`ן ולא במחילות עפר. אני בטוח שאם העזתים היו מקבלים מארה`ב מטוסים, מסוקים וטנקים הם לא היו נזקקים להפוך לחפרפרות מסוכנות שבבוא היום אמורות היו לצאת וללחום נגד הצרים.

האמת היא שאיני יודע מה חשב ביבי נתניהו או שרי ממשלתו, אני מניח להיסטוריוני העתיד לחשוף זאת. אני כן יודע שישראל מעולם לא עזבה את עזה, ולכן גם עזה לא תעזוב בקרוב את ישראל. בינתיים, התוצאה המוזרה והאיומה של המלחמה הקשה היא שהחמאס ירה ללא הבחנה באזרחים, והרג כמעט אך ורק חיילים. ישראל התכוונה עקרונית לפגוע בלוחמים אך הרגה והורגת בעיקר אזרחים, והרבה מהם.

נראה לי שהמוזות של המחר שיבכו וישוררו על קורבנות השווא משני הצדדים עשויות לזכור ולהנציח דווקא את המאזן הזה. אם לא יימצא פתרון לסכסוך, תמונות אלפי הנשים, הילדים והזקנים, צאצאי פליטי 1948, המתרוצצים בינות לבתים ההרוסים בקיץ 2014, יזינו את השנאה עוד זמן רב.



* שלמה זנד הוא פרופסור להיסטוריה, מחבר הספר `מתי ואיך הומצא העם היהודי`




קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב