קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר עדות מעזה: הפחד האיום מפני ההפצצות שבעקבותיו נמלטתי עם ילדי מבית חאנון hagada סוהיר שבאת 02.08.14 http://hagada.org.il/2014/08/02/עדות-מעזה-הפחד-האיום-מפני-ההפצצות-שבעק/ סוהיר שבאת, בת 36, נשואה ואמא לחמישה, היא תושבת בית חאנון. את עדותה גבתה תחקירנית בצלם בשכם סלמא א-דיבעי באמצעות הטלפון ב-19 ביולי 2014. לבעלי ולי יש חמישה ילדים, אחמד בן עשר, סיבא בת שמונה, נעמה בת חמש, פאדי בן ארבע, ועבד א-רחמאן בן שנה וחצי. בעלי, מוחמד שבאת, הוא עיתונאי. אנחנו גרים בדירה בבניין שבו גרים גם האחים של בעלי ובני משפחה נוספים שלו. אנחנו בסך הכל 60 נפשות, רובן ילדים. מאז המלחמה אנחנו שומעים את הדיווחים האיומים על ההפצצות והמשפחות והילדים שנהרגו. בהתחלה אני, בעלי ובני המשפחה שלו החלטנו להישאר ביחד במלחמה, בבית, ולהתמודד ביחד עם הרגעים הקשים של ההפצצות. החלטנו לא לעזוב את הבית שלנו ולא להתפנות לשום מקום. במלחמה שעברה נאצלנו לעזוב את הבית וסבלנו מאוד. אבל בסוף, בעלי עבד כל הזמן בצילום של האירועים, ובכלל לא היה בבית. נשארנו בבית עד היום, ה-19 ביולי, למרות ההפצצות המתמשכות. המצב הפך יותר ויותר קשה. הפצצות וירי ממטוסים והפגזות מהיבשה ומהים. באזור שלנו הופצצו כמה בתים ואנשים נהרגו ונפצעו. אני כבר לא מצליחה לעקוב אחרי כל השמות של הנפגעים. אני מרגישה שהזיכרון שלי משתבש. מאז תחילת המלחמה אני לא מצליחה ממש לישון. בלילה שעבר לא הצלחתי לעצום עיניים אפילו לא לרגע אחד. הילדים צועקים ובוכים מפחד כל הזמן. הם נאחזים בי חזק. מאוד מלחיץ אותי לראותם אותם ככה. אני לא יכולה לעשות כדי להרגיע אותם ואני מרגישה שאני עלולה לאבד אותם בכל רגע. אני בוכה בשקט כדי שלא ישימו לב. קרע לי את הלב איך הבן שלי עבד א-רחמאן, שעדיין לא התחיל לדבר הגיב כשהוא ראה אותי בוכה: הוא שם את הראש שלו על החזה שלי ונישק אותי כמה פעמים בפנים כאילו הוא מנסה להרגיע אותי. חשבתי לעצמי במה אשמים הילדים שלי? אני לא רוצה להישאר בבית ולחכות עד שייפול טיל על הראש שלנו ונהפוך לחלקי גופות. ההחלטה הייתה קשה. היום החלטנו לעזוב. גיסתי, מיסאא בת 32, היתה בהריון מתקדם וכבר היו לה צירים. זה הוסיף על הלחץ. הזמנו לה אמבולנס וקיווינו גם אנחנו לצאת איתו כי זו הדרך הכי בטוחה לעזוב את הבית. כל דבר שזז הפך להיות מטרה להפצצה ורציתי להציל את הילדים שלי בכל דרך. אבל כשהאמבולנס הגיע, מיסאא והילדים שלה עלו עליו ולא היה מקום לי ולילדים שלי. החלטתי ללכת ברגל לבית של אחותי בשכונת א-רימאל. זה היה מאוד מסוכן. הלכנו בטור, אחד מאחורי השני. אני החזקתי את עבד א-רחמאן והוא נאחז בי חזק. הלכנו צמוד לקירות של הבניינים ולדלתות של העסקים הסגורים וניסינו למצוא מחסה מתחת עצים וסככות. הרגשנו שאנחנו הולכים בעיר רפאים. המוות כיתר אותנו מכל עבר. היו רגעים שדקלמתי פסוקים מהקוראן והתפללתי שאלוהים יגן עלי ועל הילדים. הלכתי עד שהגענו לבית החולים בבית חאנון. פגשתי שם את בעלי שלא ראיתי מאז תחילת המלחמה, כי הוא כל הזמן בעבודה. לקחנו משם מונית ונסענו לביתה של אחותי בשכונת א-רימאל. בבית שלה כבר היו שלוש משפחות נוספות של קרובים שלנו שגם הם ברחו מההפצצות. ביחד היינו 31 נפשות. המשכתי לפחד כי שום מקום לא בטוח. משפחות שלמות, גברים, נשים וילדים נהרגו כל הזמן. שלחתי את שני הילדים הגדולים שלי אחמד וסיבא לבית של אחותי השנייה, באותה שכונה, כדי שאם יפציצו אותנו הם ינצלו. אני לא רוצה לאבד אף אחד אבל זו היא המציאות שבה אנו חיים. למרות שהמצב בשכונת א-רימאל יותר רגוע משאר האזורים בצפון ובדרום הרצועה, אנחנו לא רחוקים מהפצצות. הפציצו בניין סמוך אבל אני עדיין לא יודעת מה קרה שם. אנחנו עוקבים אחרי החדשות דרך הטלוויזיה כשיש חשמל ודרך הרדיו כשאין חשמל. אנו לא מעיזים לצאת מהדירה, אפילו לא לבית השכנים. כל האנשים מתחבאים בבתים ומחכים לראות מה יעלה בגורלם. כולם שותקים. לפעמים בוכים. יותר מהכל אני דואגת לילדים שלי, ולבעלי שנמצא באזורים מסוכנים כל הזמן כדי לצלם. שלשום הופצץ מקום העבודה שלו – בניין אל-ג`והרה. שמענו את זה ברדיו פחדתי מאוד אבל אחרי כמה דקות הוא התקשר אליי ואמר שהוא רק נפצע קל ביד אז נרגעתי. אני מרגישה שהזמן לא זז, כאילו אנחנו עדיין ביום הראשון של המלחמה. אני לא מבדילה בין הימים, לא זוכרת באיזה יום אנחנו וכמה ימים נשארו עד החג של סוף הרמדאן. איזה חג זה יהיה בתוך ים של דם והרס. קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד