קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

עזה חזרה אלף שנים לאחור
haaretz
סלאח חאג` יחיא
17.08.2014
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2408184



ביום שישי לפני שבוע, בשבע וחצי בוקר, הגענו נרגשים וחוששים למעבר ארז. את האישור להיכנס קיבלנו מהצבא רק ביום חמישי לפנות ערב, ולא היה לנו הרבה זמן להתארגן. התייצבנו, כמה רופאים, חברים בארגון רופאים לזכויות אדם (רל`א), פסיכולוג ואנוכי. היחידים מלבדנו במעבר היו עיתונאים זרים, בשכפ`צים וקסדות. לא ידענו שבעוד כמה דקות תקרוס הפסקת האש בין ישראל וחמאס. האזעקה הראשונה תפסה אותנו באולם הכניסה בשעה שמונה. התבקשנו להיכנס למרחב מוגן. תרחיש שחזר על עצמו לפחות עוד שלוש פעמים. לאחר המטח הראשון כמה מחברי המשלחת החליטו לחזור. המשכנו, רופא הילדים ד`ר ראיד חאג` יחיא, האורתופד ד`ר מוסטפה יאסין, הפסיכולוג מחמוד מנסור, ואנוכי. בתשע וחצי עברנו אחד אחד לצד הפלסטיני. 1,300 מטר מפרידים בין הצדדים, 1,300 מטר של מעבר חשוף, ופתאום ירי — לא ברור של מי ולאיזה כיוון. הירי תופס אותי באמצע המעבר, ואני רץ למצוא מחסה.

אחרי שנכנסנו התקשרתי לנציג של מינהלת התיאום והקישור (מת`ק) עזה, שמתאמים את כניסתנו. הודעתי לו שאנחנו נמצאים בצד הפלסטיני, ונתתי לו את פרטי הרכב שבו ניסע ברצועה, רכב רשמי של משרד הבריאות הפלסטיני. אחרי שרשם את הפרטים ואמר לי על איזה ציר תנועה לנסוע ליעד שלנו, בית החולים שיפא, ניסה נציג המת`ק להרגיע ואמר שהצבא יודע על כניסתנו וזהו ציר בטוח.

הסתכלתי החוצה בדרך. זו לא היתה עזה שאני מכיר, אותה עזה שאני מבקר כל כמה חודשים כבר כמה שנים במסגרת המשלחות של רל`א. קשה במיוחד היה מראה החורבן באזור בית חנון. חוץ מאתנו אין כמעט כלי רכב על הכביש. צפון הרצועה, שבו התחוללו קרבות רבים, נחשב למסוכן במיוחד. אנחנו דוהרים ומפחדים. לא נותר לנו אלא להתפלל שנגיע בשלום לבית החולים.

הגענו. גם את בית החולים אני מתקשה להכיר: החצר נהפכה למחנה פליטים. בכל מקום נמתחו חוטים, שעליהם סדינים וכל פיסת בד שיכולה ליצור מחסה וצל. 250 משפחות מתגוררות ברחבת בית החולים שיפא. אנחנו מתקרבים לחדר המיון, אבל מתקשים לראות את הכניסה: גדודי עיתונאים בכל מקום. פגישה עם ראשי בית החולים. נקבעה לנו תוכנית עבודה לשלושת הימים הבאים.

ירדנו לסיור בחדר המיון. לא הספקנו להתקדם, ופתאום המולה: אמבולנס ראשון מגיע, והצוות מספר שהיתה הפגזה באזור שייח רדואן ויש פצועים. בזה אחרי זה מגיעים אמבולנסים עם פצועים מהתקרית שבה, לפני הדיווחים, נהרג ילד כבן 12. חדר המיון עמוס. 26 פצועים הגיעו בתוך זמן קצר. ד`ר חאג` יחיא וד`ר יאסין מפשילים שרוולים ומצטרפים לצוות המטפל. קשה שלא לכעוס לנוכח מספרם הגדול של הילדים הפצועים, ולנוכח התנאים שבהם עובדים הצוותים הרפואיים. כשיאסין, שטיפל באחד הילדים, מבקש תחבושת לעצור את הדימום ומקבל גליל בודד, הוא ממש מתעצבן. בישראל היינו משתמשים בעשרות גלילים לפצוע כזה, הוא אומר בכעס.

הפוגה קלה, וצוות בית החולים מתפנה להראות לנו את התנאים במקום: כלים סטריליים אכולי חלודה, ציוד רפואי לא תקין, ארונות שבורים. אין זו תוצאה של הלחימה אלא של השחיקה בציוד מאז הוטל המצור על הרצועה. מראים לנו חדר מיון שהפכו אותו לחדר טיפול נמרץ, והוא רחוק מלהכיל את הציוד הדרוש כדי להיות ראוי לשם `טיפול נמרץ`.

אנחנו עוזבים את שיפא — עוד נשוב ונבקר בו בימים הבאים — ויוצאים לבית החולים האירופי בחאן יונס, שם תואמו לד`ר יאסין כמה ניתוחים אורתופדיים דחופים. ביציאה מהעיר עזה תפסה אותנו הפגזה. בעצה אחת עם נציג משרד הבריאות הפלסטיני אנחנו מחליטים לבטל, ולנסות שוב למחרת, בתקווה שיהיה יותר רגוע.

בשבת בבוקר יאסין נוסע לחאן יונס לנתח, ואנחנו יוצאים שוב לשיפא. שם מודים לנו על משלוחי התרופות והציוד רפואי שנרכשו מתרומות והועברו במהלך הלחימה. אנחנו שומעים תדרוך על מצבה של מערכת הבריאות בעזה, וממשיכים לסיור במחלקות, כדי לדבר בעצמנו עם הפצועים והצוות הרפואי. במחלקה האורתופדית קטועי ידיים ורגליים בכל מקום. החדרים מלאים במטופלים ובמבקרים, וגם בכלי תקשורת רבים.

במחלקת הילדים יש חדרים שבהם שוכבים כמה ילדים מאותה משפחה. כל אחד מבקש לספר כמה הרוגים במשפחה וכמה פצועים, ואני כותב את הכל במחברת. הם נראים חזקים, אין בכי, ואני לא מוצא מלים לתאר את הרגשתי באותם רגעים. מחמוד מנסור, הפסיכולוג, מעודד את הילדים ואת בני משפחותיהם לדבר על הטראומה, ומנחה את המבוגרים לא לטשטש את הדברים. במחלקת הכוויות אני פוגש ילדה בת תשע, חנין, עם כוויות על גופה ועל פניה. למרות מצבה היא מנהלת אתנו שיחה ערה, שואלת מאיפה אנחנו ואם באנו לעזור. אמרנו לה שהיא ילדה יפה ושהיא תהיה בסדר גמור. לידה יושבת אחותה, יסמין, בת 11. שתי האחיות היו בחצר ביתן במחנה הפליטים שאטי, עם אמן שאפתה לחם בטאבון. יסמין מספרת שפגז שנחת בקרבת מקום פגע בהן. האם ושתי אחיות נוספות נהרגו.

מבית החולים המשכנו לבית ספר ממשלתי, שכמו רבים ממבני הציבור משמש מקלט מאולתר. בשל החום והשמש הקופחת רחבת בית הספר כמעט ריקה. הגברים והנערים ישנים בחצר, הנשים והילדים בתוך המבנה. כל כיתה מאכלסת משפחות שלא הכירו קודם וכעת חולקות כמה מטרים רבועים. 156 משפחות נמצאות בבית הספר, 798 בני אדם, מתוכם 40 תינוקות. רובן איבדו את בתיהן בהפגזות. על הלוח כתוב בערבית — אלוהים ברא אותנו ואליו אנו חוזרים. גם כאן, כמו בחצר בית החולים, מותחים סדינים במאמץ ליצור מחיצות ותחושת פרטיות. בין לבין, ערימות כלים, אוכל ובקבוקי מים לשתייה. מים לכל דבר אחר כמעט אין, גם לא חשמל. אחד הגברים מספר לי שהם מתקלחים בבית החולים. משאית עם מזון מגיעה. מספרים לנו שיש ארגוני צדקה שזו משימתם בימים אלו — לדאוג לאספקת מזון למשפחות בבתי הספר.

אנחנו ממשיכים לסייר ברחבי הרצועה. שומעים את הדי ההפגזות, חלקן קרובות חלקן במרחק, ומנסים לנחש איפה הפגיזו. אבל אין אינטרנט ולא חדשות, ומתברר שקשה לדעת מה קורה ברצועה דווקא כשנמצאים בתוכה. אבל רק שם מבינים מהו `זנאנה` — הזמזום הטורדני של המזל`טים והמל`טים באוויר, והחשש שבכל רגע עלולים להפגיז.

בכניסה לשג`עיה אפשר לראות כמה מבנים הרוסים. בפנים, אומרים לנו, המבנים שוטחו לגמרי. אנחנו מחליטים לא להיכנס לתוך השכונה. זה מסוכן, אומרים לנו, זה קרוב לגבול. במצב בעזה היום, לא רק סמוך לגבול, תזוזה היא לא דבר טוב. כל תזוזה יכולה להיחשב לאיום ומכאן למטרה. אנחנו ממשיכים למחנה הפליטים שאטי, ורואים מקרוב את צריח המסגד שנפל על בניין סמוך ובנס דייריו לא נפגעו. שוב מטוס באוויר, ואנחנו מחפשים מחסה. תיכננו להצטרף לד`ר יאסין בחאן יונס, אבל החלה הפגזה ואנחנו מחליטים לחזור למלון.

בדרך אנחנו עוצרים לאכול באחד המקומות שעדיין פתוחים, ואחר כך נחים קצת בלובי של המלון, הצופה לנמל הימי של עזה, שמשמש בעיקר לדיג. בערב, בפגישה עם שירותי ההצלה והכבאות, מספר לנו המנכ`ל שאיבד תשעה מאנשיו ו-36 נפצעו, מהם ארבעה עדיין בסכנת חיים. שני אמבולנסים מתוך השמונה שיש להם יצאו מכלל פעולה, ושניים נוספים נהרסו חלקית.

חזרנו למלון מאוחר בלילה, זמן קצר לפני שהפגזה הרעידה את המבנה. העיתונאים במקום דיווחו שממש סמוך למלון היו חילופי אש בין ספינת חיל הים הישראלי לחמושים של חמאס. במשך שעות הופגז המקום לסירוגין, ובכל פעם נדמה שבניין המלון עצמו זז מעוצמת ההדף. כיוון שמסוכן לעלות לקומות העליונות, נשארנו בלובי רוב הלילה.

ביום ראשון, אחרי ביקור מסכם בשיפא, עברנו במרכז הפלסטיני לזכויות אדם, והספקנו לערוך ביקור חטוף בבית החולים לילדים רנטיסי, בעיר עזה. בשל הסכנה ויתרנו על ביקור בבית החולים וופא, שנהרס מהפגזות. התחלנו לתאם את דרכנו חזרה למעבר ארז.

חזרתי, אך המראות לא עוזבים אותי. לא מבין איך ייתכן שב–2014 אנשים חיים בלי מים, בלי חשמל. כאילו החזירו את עזה אלף שנים אחורה. כבר שמונה שנים אני נכנס לעזה עם משלחות של רופאים לזכויות אדם. גם אחרי `עופרת יצוקה` היינו שם, ואז ההרס לא היה כה נרחב. בקושי רואים אנשים ברחובות, וכאשר יורד הערב עזה שרויה בעלטה מוחלטת. בזמן מלחמה מותר, לפי הקוראן, לאחד תפילות. אז את התפילה המאוחרת מקדימים, ואחריה הכל נמלטים לבתים, אל החושך.

עזבנו את עזה ביום ראשון בשעה שלוש, המועד האחרון שבו יכולנו לצאת ממעבר ארז. בעוד כמה שבועות אשוב לשם עם משלחת נוספת. אני מניח שעזה עדיין תהיה באותו מצב.

הכותב הוא מנהל המשלחות ההומניטריות לעזה והמרפאה הניידת לגדה המערבית, בארגון רופאים לזכויות אדם


קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב