קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שעון-החול-של-חולות
mekomit
סיגל אביבי
02.09.2014
http://mekomit.co.il/שעון-החול-של-חולות/





בוקר טוב שופטי בג״ץ,
בוקר טוב, נשיא בית המשפט העליון: השופט אשר גרוניס,
בוקר טוב, המשנָה לנשיא: השופטת מרים נאור,
בוקר טוב, השופטים עדנה ארבל, סלים ג`ובראן, אסתר חיות, יורם דנציגר, עוזי פוגלמן, יצחק עמית וניל הנדל.

אני, כמובן שאינני יכולה לפנות אליכם. ככה זה במערכת המשפטית, לאזרח מן השורה אין דרך לפנות אליכם ולשטוח את דעותיו. אתם המכובדים – שדנים ומחליטים בנושאי הרי גורל, שכבר חמישה חודשים נמנעים מלקבל החלטה בנוגע לכלא בו יושבים אלפיים בני אדם שלא חטאו לאיש – אינכם נגישים לנו, האזרחים, אלו שלמענם אתם אמורים לפעול.

ובכל זאת אני מבקשת להשמיע את דעותי, יתכן שמישהו שמכיר אתכם יקרא את דברי, יתכן שמישהו יעביר לכם. יתכן.

אתמול נפרדתי מעוד חבר יקר, ממבקש מקלט שמחבל דארפור, שנשבר וחתם על ״עזיבה מרצון״.

חבר זה מצטרף לרשימה ארוכה של חברים ומכרים שהחליטו שמבין האפשרויות העומדות בפניהם: כליאה במתקן ״השהיה הפתוח״ חולות או חתימה על ״עזיבה מרצון״ למדינה שלישית כאוגנדה או רואנדה, הם בוחרים באפשרות השנייה.

ולא, זה לא נובע מהתקווה הגדולה שהם ייקלטו באוגנדה/רואנדה. להיפך, מרביתם יודעים שלאחר תקופה לא ארוכה הם יאלצו לעזוב את אוגנדה ולהתחיל שוב במסע הפליטות שלהם. מרביתם חוזרים דרך דרום סודאן לסודאן, לחבל דארפור או למקומות שמהם נמלטו. חלקם יודע בבירור שה`חזרה מרצון״ משמעותה כליאה ועינוים במקרה הטוב, מוות במקרה הפחות טוב.

אתמול נפרדתי מחבר יקר, הוא בישראל כמעט ארבע שנים, הוא זומן לחולות, לא בפעם הראשונה. הזימון הראשון היה כבר לפני כמה חודשים, ואנו נסינו למנוע את הגעתו לשם, על ידי פניה דרך עורכת דין למשרד הפנים, אך לשווא. חברי לא יכול היה להיכלא במתקן, המסע הקשה שעבר הבחור הצעיר בחייו אינו שונה באופן מהותי משל שאר חבריו אך עם זאת הכליאה במתקן השהיה עבורו היה משהו שהוא חש שלא יוכל לעמוד בו.

חברי הגיע לישראל מסודאן. בדומה לרבים הוא חווה זוועות שאין לתארן: כפרו הותקף, הוא ראה כיצד נשים וילדות נאנסות באכזריות, הוא ראה כיצד מעמידים את חברי הילדות שלו ואת הנערים הצעירים בשורה ושוחטים אותם. בדומה לאחרים שבאו מחבל הארץ המדממת הזה, הוא נמלט והגיע למחנה פליטים המנוהל על ידי האו״ם, שם חייו היו קשים מנשוא, ובשל ידיעתו את השפה האנגלית הוא סומן כ״אויב פוטנציאלי״ של עומר אל-בשיר נשיא סודאן, המבצע טיהור אתני למעלה מעשור בחבל דארפור.

בשל סימונו כ״אויב פוטנציאלי״, הוא נורה כאשר יצא מתחומי מחנה הפליטים יחד עם אביו המבוגר לקושש עצים. הוא איבד לא מעט דם, בזמן שאביו נמלט מהמקום על מנת להשיג סיוע לבנו, לאחר לא מעט שעות בהן שכב מחוסר הכרה, אביו מצא אותו וכך חייו ניצלו. אחרי שהיה של כמה חודשים בבית חולים הוא שב למחנה הפליטים.

אך חייו היו בסכנה שם והוא נאלץ להיפרד ממשפחתו המפוררת ולברוח. בדרכו שוב נעצר ונשלח למחנה עינוים, שם היה זמן ממושך, וכאשר שוביו החליטו שאינו מהווה סכנה ממשית, הוא יצא שוב למסע ההימלטות. חברי הצליח להגיע לקהיר שם קיווה להתחיל חיי חופש יחסים, אך גילה, כמו מבקשי מקלט רבים נוספים מדארפור, ששלטונו של אל-באשיר שולח זרועות ארוכות ומסוגל לשלוט בחייהם גם במצרים. כמו אחיו הדראפורים הוא נאלץ להמשיך במסע ההימלטות שלו וכך הגיע לישראל, לא מתוך כוונת תחילה, לא מתוך תקווה למצוא פרנסה, אלא מהעדר ברירה, כמבקש מקלט, כמבקש חיים.

חברי שהה בישראל כמעט ארבע שנים. הוא לא ביקש מישראל דבר, פרט לכך שתניח לו, שלא יהיה נרדף, הוא עבד בחריצות יתרה בכל עבודה שמצא, עבד שעות ארוכות ולא ביקש טובות מאיש.

חיוך תמיד נסוך על פניו, מסתיר את סערת נפשו ואת הכאבים הרבים שצלקו בגופו.

כאשר קיבל, שוב כמו רבים מחבריו זימון למתקן השהייה חולות, הוא חש שזה יהיה מעבר לכוחותיו. ניסינו למצוא דרך חוקית למנוע את שליחתו לכליאה ומשזו כשלה, כמו מרבית הנסיונות של מבקשי המקלט בפניתם למשרד הפנים, כשלה רוחו. הוא הלך והסתגר, חיוכו הנעים נעלם והבעת יאוש עיטרה את פניו. ביקשתי ממנו שינסה להחזיק מעמד, הזכרתי לו שבג״ץ אמור לתת הכרעה בקרוב, ״עוד קצת״ התחננתי, תמיד תוכל לחתום על ״חזרה מרצון״.

אבל חברי כבר לא יכול לשאת את האי ודאות, לא יכול היה לשאת את השנאה וההתנשאות, את העדר התקווה, העדר התכלית: ״בשביל מה?״ הוא שאל אותי, ״אני כאן כבר כמעט ארבע שנים, ומה עשיתי בשנים הללו? מה השגתי? איך קידמתי את חיי, או את חיי חברי?` על כך לא היה לי מענה. נפרדתי ממנו, בכאב גדול, מתוך ידיעה ודאית שלא נשוב להיפגש. חברי נסע לאוגנדה כמו רבים מחברי, חלקם לרואנדה, ומשם חלקם מתחיל מסע פליטות חדש.

חלק ממבקשי המקלט נאלצים לעזוב את אוגנדה או רואנדה בשל היעדר ניירת מתאימה המסדירה את שהותם שם, היעדר אפשרויות לפרנסה או לחיים כלשהם. הם מוצאים עצמם שבים למדינות שמהן ברחו בעור שיניהם, לאריתריאה ולסודאן. עם חלקם מחודש הקשר בדרך לא דרך, על חלקם אנו שומעים מאחרים וחלק מהם פוגש במדינות הרצחניות שלהם במותם.

ומדוע אני מטריחה אותכם בסיפורו של חברי, היות והוא דומה לסיפורם של מבקשי המקלט הנוספים שנמצאים כאן בישראל, בסך הכל 48,212 במספר לפי נתוני משרד הפנים. אלה אנשים שלא קיבלו דבר מהמדינה, שמצאו עבודות דחק, שכרו דירות, או יותר נכון כוכים שבקושי ראויים למגורים, הם השתדלו ״להוריד את ראשם״, ללכת כל יום לעבוד ופשוט לשרוד.

לרוע מזלם, קשה להם שלא לבלוט בשל צבע עורם, הם נחשדו באופן אוטומטי בפשעים אשר לא בוצעו על ידם. מבקשי המקלט הקפידו לנהוג על פי החוק, ולא לעשות ״בלגן״ שם קוד אצל האריתראים להתנהגות לא נאותה. כמובן שבוצעו עבירות, כמובן שנעשו פשעים, אך אלו היו באחוזים נמוכים.

אך ההזדמנות לעשיית הון פוליטי לא נעלמה מעיניהם של שרי הפנים: אלי ישי וכעת גדעון סער. וכך לאחר שאתם, שופטי בג`ץ, קבעתם כולכם, תשעת שופטי ההרכב, פה אחד, כי כליאתם ללא הגבלת זמן של מבקשי המקלט אינה מידתית – המדינה מצאה דרך מאוד פשוט לעקוף את החלטתכם. היא הוסיפה את המילה ״פתוח״ לביטוי `מתקן השהייה חולות`, שהוא כל דבר פרט לפתוח, מוקף במערכת כפולה של גדרות וכבישי אבטחה, מרוחק כשעתיים נסיעה מתל אביב, שעה מבאר שבע, שהשוהים בו נאלצים לחתום שלוש פעמים ביום, וחייהם אינם חיים.

מתקן זה, שעלותו למשלם המיסים כמאה מליון שקל בשנה, משרת היטב את מטרותיהם של שרי הפנים סער ושל ישי שהצהיר בזמנו שהמדינה תעשה הכל על מנת להמאיס את חייהם של מבקשי המקלט עד שיקומו ויעזבו, וזאת אכן הם עושים, בהמוניהם.

בתחילת אפריל הובאה לאולמכם עתירתם של ארגוני זכויות האדם נגד התיקון החדש לחוק למניעת הסתננות, שמאפשר את הכליאה בחולות ללא הגבלת זמן. הדיון התקיים בפניכם, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, הזהה לזה שפסל את התיקון הקודם לחוק למניעת הסתננות.

מאז עברו בדיוק חמישה חודשים. חמישה חודשים ארוכים של כליאה ואי ודאות בעבור מבקשי המקלט שכלואים בחולות ובסהרונים, ועבור אלו שקיבלו זימונים להתייצב במתקן. חמישה חודשים בהם מבקשי המקלט ממתינים להחלטתכם, בשקט ובצפייה פסיבית, פרט לשבועים בחודש יוני בהם ביקשו למחות באופן לא אלים על כליאתם. מחאתם זו רוסקה באלימות קשה והסתימה בכליאה במתקן הכליאה הסגור סהרונים למשך שלושה חודשים.

מצבם הנפשי של מבקשי המקלט הולך ומתדרדר. מאז פתיחת המתקן חולות ״חזרו מרצון״ כ- 5,500 – 6,000 מבקשי מקלט, מרבית ״העזיבות מרצון״ היו בחודשים שלפני הדיון בבג״ץ באפריל. מרביתם בני דארפור.

הדיון בבג״ץ וההמתנה לפסיקה עצרו את זרם מבקשי המקלט שחתמו `מרצון״ על עזיבה, אך בחודשים האחרונים שוב התחדש גל העזיבה, מבקשי המקלט נואשו מההמתנה והם חשים שממילא גם אם בג״ץ. יפסוק לטובתם באופן כלשהו, ממשלת ישראל כבר הכינה תוכנית פעולה למנוע מהם את חירותם.

מושפלים ומיואשים הם חותמים. לא מתוך תקוות גדולות למציאת חיים אחרים, אלא מתוך הבנה שכאן הם שנואים, שכאן הם עלולים לבלות עוד שנים רבות במתקן המתקרא פתוח והוא הכל אך אינו פתוח.

ממש בזמן כתיבת הפוסט הזה קיבלתי שיחת טלפון לילית מחולות. בצד השני של הקו היה חבר נוסף, שמאז הגעתו לישראל היה כלוא בסהרונים ואחר כך בחולות, שנתיים וארבע חודשים שהוא כלוא. החודש ימלאו לו 25, הוא ואני חוגגים ימי הולדת בהפרש של כמה ימים. תכננו לבלות את יום הולדתו יחדיו בבאר שבע, לשהות שש שעות מחוץ למתקן השהייה שבו הוא שוהה ושוהה ושוהה.

הוא הודיע לי שהוא מצטער, אבל הוא כבר השבוע ״עוזב מרצון״.

מגיל 18 הוא בורח, אחרי שכוחות מיליציית הג`נג`וויד הפעילה בדארפור, תקפו את כפרו. תושבי הכפר שיכלו לברוח ברחו, אך הזקנים והנכים נאלצו להישאר. כאשר שבו לכפר לאחר ההתקפה מצאו את הזקנים והנכים ערופי ראש, והכפר כולו שרוף עד היסוד. מאז הוא במנוסה ולא יודע מה עלה בגורל אחיו.

חברי, שרק שלשום דיברתי איתו וחלקית עמו את הכאב על עזיבתו של חברנו המשותף, הודיע לי שהוא החליט סופית שהוא מעדיף את המוות על אדמת מולדתו מאשר את החיים כאן כשהוא כלוא ואינו יודע עד מתי.

אז אני שבה לברכת ״הבוקר טוב״ שלי אליכם, שופטי בג״ץ המכובדים. אני אזרחית פשוטה, אינני מבינה בדינים ובמורכבותם, אך אני מבינה שהשתהות שלכם ״עולה״ בחיי אדם. כל יום שאינכם פוסקים, כל יום שאינכם מכריעים: זרם ״החוזרים מרצון״ הולך ומתעצם, עוד מעט בהכרעתכם לא יהיה צורך, ומדיניות הממשלה תיושם במלואה.

חיי אדם נתונים בידיכם. אנא הזדרזו.

סיגל אביבי היא פעילת זכויות אדם, מתנדבת עם קהילות מבקשי המקלט
.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

היום (רביעי) משמרות מחאה ברחבי הארץ: די למעצרים המנהליים! ישוחרר מאהר אל-אח`רס!
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו