קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

למה לא נקשיב לחאלד משעל?
hagada
שמואל אמיר
09.09.14
http://hagada.org.il/2014/09/09/למה-לא-נקשיב-לחאלד-משעל/





את המאבק הפלסטיני ניתן לראות בשלושה מעגלים. הראשון עצירת צה`ל מכניסתו לרצועה. השני בהסרת המצור מעל רצועת עזה והשלישי בהקמת מדינה פלסטינית מאוחדת של הגדה והרצועה.

ההתנגדות ( חמאס וארגונים אחרים) ניצחה בשלב הראשון ב`צוק איתן`. לא ניצחון סופי – רחוק מזה. ניצחון כזה הוא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על אמת, לא `מפורזת` כאשר מטוסי ישראל יתעופפו בשמיים כרצונם. הניצחון היה בכך שהצליחה לעצור את הצבא החזק והגדול של ישראל על סף הרצועה והכריחה אותו גם לסגת משם. הגנרלים היושבים ימים ולילות אובדי עצות מול לוחמת החמאס ותחת לחץ הקהל מוסת של `עליהום` - ומחליטים לא להיכנס לתוך הרצועה, מספרים את כל הסיפור. הגנרלים מסבירים אחר כך שכניסה לתוך עזה הייתה מביאה לנפילתם של מאות אם לא אלפי חיילים. אכן ניצחון ההרתעה הפלסטינית. גם השלב האחרון, שלב ההתשה היה בעליונות החמאס. הפצמ`רים – שכל הזמן סיפרו המומחים שלנו שהם אוזלים – צנחו בעוצמה מלאה על יישובי עוטף עזה והימנעות שר הבטחון לבקר בישוב מופגז הייתה הדגמה למצב.

הכישלון הסופי היה במלחמת ההתשה. הדרום לא היה יוכל לשאת יותר את המצוקה האיומה בה הוא נמצא אחרי 50 יום של `צוק איתן`. רוב התושבים נטשו את הדרום. מספיק היה לשמוע את דברי התושבים כדי להבין שהגיעו מים עד נפש. אך בימים האחרונים התווסף להתבטאויות התושבים מימד חדש – אחת התושבות הדוברות תארה זאת כך (בערך, אני כותב מן הזיכרון), לישראל, היא אמרה, יש צבא חזק, חיילים מצוינים אז למה אנו לא מנסים פעם, מה שלא נסינו עד כה - לדבר עם החמאס כדי להשיג שלום. ברוח דומה דיבר אחד מראשי המועצות (שוב מהזיכרון): לא אכפת לי מן הממשלה או מן החמאס, התושבים לא יחזרו הנה עד שלא יובטח שלום אמת. למען זאת צריך לדבר עם האויב. אלו דברים שבוודאי מבטאים את תחושותיהם של תושבים רבים. האם זו התחלה של שינוי כאשר הציבור משתחרר מדברי התעמולה הגסה וההסתה האנטי ערבית ומתחיל להבין שהמוצא הוא רק בדרך השלום, גם עם האויב? ימים יגידו.

האקורד האחרון של המערכה תואר נכון ע`י ברק רביד (הארץ, 26.8.14) : `התנהלותו של בנימין נתניהו ב-50 ימי המלחמה בעזה הראתה עד כמה גדול הפער בין אותן הצהרות והבטחות שפיזר לבין המציאות. ראש הממשלה שדיבר הכי חזק נגד חמאס, סיים את העימות מולו הכי חלש. כל שרצה היה להשיג הפסקת אש כמעט בכל מחיר. כשהגיעה ההזדמנות לעשות זאת הוא פשוט לקח וברח`.

בסיום המערכה התהפכה הקערה, `ההרתעה` – קודש הקודשים במילון הצבאי הישראלי – נפלה קורבן: היא עכשיו הדדית. האם מישהו מתאר לעצמו שעכשיו הייתה ישראל, בלי לחשוב הרבה, נכנסת לגדה ואוסרת שם 500 אנשי חמאס (`שובו בנים`). האם הייתה עונה על ירי פלסטיני די קל ומשחררת את הנצרה בשחצנות, בוודאי שלא. בכל אירוע כזה בעתיד תתייחס ההנהגה הפעם באמת `בשיקול דעת ובכובד ראש`, כביטויו החביב של נתניהו, ביודעה שלא כמו בעבר אין לפניה טיול קליל מול אויב חסר אונים. לכן ההתנגדות הפלסטינית לא חגגה לשווא כפי שרוצים להציג זאת אצלנו. היא השיגה הישגים חשובים – קולה ישמע עכשיו במו`מ בצורה אחרת, היא הפכה לכוח שיהיה צורך להתחשב בו. במערכה הזאת היא הכניסה את ישראל למקלטים, הלמה בכלכלתה, הפריעה לטיסות הבינלאומיות וגרמה לצה`ל אבידות כואבות. במו`מ הבא היא וודאי תשיג לפחות הקלות רציניות במצור. כל זאת כתוצאה של אומץ וחירוף נפש של לוחמיה כפי שמודה גם חלק מהתקשורת הישראלית. רק צר להודות בכך שהכוח והאלימות הם כמעט תמיד מרכיב חשוב להישגים במאבקים לאומיים.

נתניהו במסיבת העיתונאים שלו ב 28.8.14 התעלם כמובן מהישגי חמאס במערכה, הוא טען ללא כל יסוד או הוכחה שהחמאס נכנע וביקש הפסקת אש. נתניהו היה צריך להתמודד עם הרגשת `החמיצות` ואפילו הכישלון בישראל. הוא היה צריך להתמודד עם ביקורת הנוקבת שהושמעה כלפיו – ולראייה כותרת בעיתון הארץ: `חזור למכירת רהיטים!`

לנתניהו היו שתי תשובות – הראשונה עליה חזר שוב ושוב: היכינו את החמאס מכה קשה שלא ישכך. הרסנו את התשתיות שלו והחרבנו את בתיו. ( ומה שלא רצה לומר: הרגנו מעל לאלפיים פלסטינים רובם הגדול אזרחים ובתוכם נשים וכ-500 ילדים.)

אכן אמת דיבר, הרצועה נהרסה בחלקה הגדול ונשארו בה מאות אלפי פליטים המחפשים עכשיו בהריסות את שאריות רכושם. אך איך אפשר להתפאר בהרס זה. האם היה כאן משהו שמזכיר אפילו ניצחון צבאי? הלא הנעשה היה כולו `מלחמה מרחוק`, הטייסים נכנסו למטוסיהם והפציצי – לא היה קרב אווירי אחד, אף לא מטוס אחד עלה מולם. לטייסים לא נשקפה סכנה.
ההרג הזה נעשה נגד אוכלוסייה בלתי מזוינת – טבח אזרחים מן האוויר, אזרחים בלי נשק מגן. רמטכ`ל צה`ל לשעבר, דן חלוץ, כבר תיאר סוג זה של מלחמה: הוא הרגיש זעזוע קל בכנף המטוס, כאשר שחרר פצצת טון על האוכלוסייה למטה. צריך להיות משהו מעוות ומופרע בחברה הישראלית ובדוברה נתניהו שיכול להתפאר במלחמה שכזו. אך אלה מלחמות קולוניאליות טיפוסיות אותן למדנו מן האמריקאים (`שותפינו לערכים`) שהתמחו בסוג כזה של מלחמות בוייטנאם ובמקומות אחרים – מלחמות `בלי מגפי חיילים על הקרקע` הם קוראים לזה.

`ההישג` השני לפי נתניהו הייתה תמיכת המערב בישראל. הוא הסביר שישראל נהנתה מעזרת המערב שנתנה לו 50 יום יד חופשית במלחמתה בפלסטינים. דברים אלה נאמרו בתשובה לטענות מפלגות `השמאל המתון` והמרכז הליברלי אשר הזהירו שישראל מאבדת את תמיכת ארה`ב, שאין כבר שפה משותפת בין נתניהו לבין הנשיא אובמה. אך בסוגיה זו נתניהו צודק, הוא יודע מה שהשמאל המתון לא רוצה לדעת: ישראל לא מנהלת מלחמות בלי עזרה או הסכמה אמריקאית, כולל `צוק איתן`. לכן נתניהו לא נבהל גם כאשר אובמה אמר בתחילת כהונתו `שההתנחלות צריכה להיפסק` וגם לא נבהל מדברי התוכחה של אובמה במערכה הנוכחית. הוא מבין שאובמה צריך לדבר משני קצוות הפה, מדי פעם עליו לרצות את הקליינטורה הערבית שלו. `בצוק איתן` אובמה התרגש רק פעם אחת, כאשר נדמה היה שחייל ישראלי נשבה, אז הוא גילה את הברבריות במלחמה – אצל הפלסטינים. כלפי רצח של מעל 2000 אזרחים פלסטינים הוא הסתפק בנזיפה קלה.

אך אמונתו של מה שנקרא אצלנו `שמאל` באמריקה אינה מתערערת. להבין את תפקידה של ארה`ב באזור והשימוש בישראל לשמירת אינטרסים אלה היה מחייב רביזיה אידיאולוגית עמוקה מאוד. התעמקות בנושא של תלות ישראל באימפריאליזם אמריקאי מביא באופן טבעי לשאלות לא נעימות על קודש הקודשים: על מקורה ואופייה של הציונות. ולכן הימין והשמאל ימשיכו בוויכוח העקר מי שומר טוב יותר על הקשרים עם ארה`ב.

שלום עושים עם אויבים. ישראל יודעת זאת, אך היא גם יודעת ששלום אמיתי כרוך ביציאה מן השטחים הכבושים. לכן היא מציגה את החמאס כ`ארגון רצחני` שאינו מוכן לעשות שלום. בדיוק כך הציגו גם את הפת`ח בזמנו. יתר על כן, החמאס לא רק שאינו שואף שלום – מטרתו היא השמדת ישראל. שוב כפי שהציגו בזמנו את הפת`ח. הדמוניזציה של החמאס בהחלט מצליחה והתוצאה היא קריאת האספסוף `מוות לערבים`. כמה עצוב שהמרכז הליברלי, השמאל המתון, ואפילו חלק מן השמאל הרדיקלי קיבלו את התעמולה הרשמית ביחס לחמאס. מכל מקום עם תחילת `צוק איתן` הם תמכו במלחמה נגד `הארגון הרצחני`. העובדה הפשוטה שבחמאס עם כל מגרעותיו מייצג בכל זאת עם החי תחת כיבוש ואילו ישראל היא הצד הכובש המדכא והכוחני במלחמה זו לא הזיזה להם. אפילו כאשר דיברו נגד המלחמה הם תמיד הדגישו שקודם צריך להשמיד\למוטט\לנצח\לגמור את חמאס. חבל שכל האנשים הטובים האלה מעולם לא עשו מאמץ, ולו קטן, ללמוד משהו מעבר לקופסה והתעמולה הרשמית על ארגון החמאס. כך למשל יכלו ללמוד משהו לו קראו את דבריו של הפרופסור מנחם קליין, אחד המומחים הבולטים בעולם לפוליטיקה הפלסטינית, המשמש כעמית מחקר באוניברסיטת אוקספורד ושימש בשעתו גם יועץ מדיני לשר החוץ שלמה בן עמי.
בעיתון `כלכליסט` 20.7
.14, קליין הסביר שחמאס איינו `ארגון רצחני` ולא דבק ב`השמדת ישראל` אלא זנח בדומה לפת`ח בשעתו כל מיני הצהרות בומבסטיות. הוא מסביר שהאמנה של חמאס חוברה בשנת 1988 אך כבר ב2006 בבחירות לרשות הפלסטינית היא נזנחה והחמאס לא ניהל את מערכת הבחירות שלו על בסיסה. עצם ההשתתפות בבחירות אלה הייתה מנוגדת לחלוטין לאמנה. חמאס הכיר כבר אז במרות של הרשות הפלסטינית בעזה `כדי למנוע מלחמת אחים`. החמאס, מזכיר קליין, לא נולד כארגון טרור אלא כתנועה חברתית רבת פנים וכך צריך לראות אותו גם היום. לכל אלה צריך להוסיף שחמאס הצטרף לממשלת הפיוס עם הרשות הפלסטינית בתנאים של ניהול מו`מ עם ישראל על הקמת מדינה פלסטינית. ישראל כידוע עושה כול שביכולתה לפרק את ממשלת הפיוס הפלסטינית. ואם מישהו לא מסתפק בדבריו של הפרופ` קליין אסיים בדבריו של יו`ר הלשכה המדינית חאלד משעל עצמו. בפנייה לישראלים הוא אמר (הארץ 29.8.14): `אתם צריכים להבין שאין ביטחון בכיבוש. אנו אויבים לא בגלל הדת, אנחנו מכבדים כל דת. האויב שלנו הוא הכיבוש`. דבריו אלה הם תשובה טובה לדמוניזציה נגד חמאס – אך יתר על כן: דבריו יכולים לשמש בסיס מצוין למו`מ ולהשגת שלום – בתנאי ששואפים באמת לשלום ומוכנים להחזיר את השטחים הכבושים.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב