קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

אזור תעשייה `ניצני שלום`: כשהכיבוש וההון מפנ&
לא למות טיפש
עידן לנדו
24.09.14
http://idanlandau.com/2014/09/24/nitzaney-shalom-occupation-plus-capital/





[פוסט ארוך; פורסם ב`המקום הכי חם בגיהנום`]

עידן לנדו | 24 בספטמבר 2014 בשעה 10:27 | תגים: התנחלויות, חומת ההפרדה, מאבקים





השיר `ניצני שלום`, אחד הידועים בשיריו של יצחק (אליה) נבון, נכתב בשנת 1918, תחת רושמה הכביר של הצהרת בלפור. רוח של תחייה לאומית שורה על השיר, כעל רבים משירי התקופה. בין הטפה לשלום ולצדק כלל עולמי, מקפיד המחבר להעביר גם מסר ציוני חד: `יודו כל עמים חן דתי`, וגם `צדקת עמי חיש יכירו`. הנה כי כן, סיפור ידוע: הציונות מעולם לא הסתפקה בסתם להיות צודקת, והתעקשה שכל אומות העולם גם הן יכירו בצדקתה.

אין לדעת מה עבר בראשם של הפקידים במשרדי האוצר והמסחר והתעשייה, אי-אז בראשית שנות ה-80` של המאה הקודמת, כאשר החליטו להטביל אזור תעשייה בקו התפר בשם `ניצני שלום`. האם שאבו השראה מן השורה `חוק ומשפט יבנו פרצי`? (אבל לא חוק ולא משפט שוררים שם). אולי מן המשפט `אל ישא גוי אל גוי ידו`? (אבל הטרור היכה שם פעמיים). `יהגו אמת`? (אבל השקר מתנוסס מעל המקום כדגל שחור). `יצמח שלום רב מארצי`?

נו.

כך או כך, העולם לא חש להכיר בצדקת עמי. למעשה, במשך 30 שנות קיומו של אזור התעשייה `ניצני שלום`, העולם התעניין בו הרבה יותר מן הציבור הישראלי, שבקושי שמע עליו. ומה שהעולם ראה ושמע די זעזע אותו. כי ב`ניצני שלום` חברו יחדיו כמה רעות חולות של מדינת ישראל כדי להפיק תרכובת רעילה במיוחד: אדנות יהודית גסה במיוחד, יחד עם תאוות בצע משולחת רסן, ניצול מחפיר של עובדים, זיהום הסביבה, האוויר והמים בשלל רעלים כימיים, וכל זאת תוך הפרת כל חוק אפשרי.

מה שצמח מ`ניצני שלום`, וממשיך לצמוח כל העת, הוא פטריה רעילה של כיבוש וניצול. מה שהעולם מכיר בו הוא לא צדקת עמי אלא רשעותו. הפנים האלה של הכיבוש, פני ביורוקרטיה ותעשייה ואפליה גזענית ממוסדת, לא מצטלמים טוב כמו ירי חי של חייל מג`ב על נערים בני 15. זאת למרות שגם הם כבר גבו חיי אדם (לפחות 4 פועלים נהרגו במפעלים ב`ניצני שלום`) ופגעו בבריאותם של אלפים. העוול שהם מפיצים עמוק הרבה יותר מסטטוס גזעני אקראי של חיילים משועממים בפייסבוק. ואף על פי כן, הם עוברים דרך קבע מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית (להוציא חריגים בודדים). הכיבוש כתשתית, ולא כהתפרצויות זעם, הוא שקוף. עטר אותו בצירופי לשון נלבבים כגון `ניצני שלום` - והוא הופך לחלק מן הטבע.

הגיע הזמן שגם הישראלים יטעמו משהו מכל זה.

עובדות בסיסיות

`ניצני שלום` הוקם ב-1985 מזרחית לקו הירוק, על שטח פלסטיני. מלכתחילה לא דובר על מיזם פלסטיני (אז מה אם האדמה שלהם). תנאי הפתיחה היו: בעלי מפעלים ישראלים, פועלים ערבים (בעיקר מן הגדה, אבל גם מישראל). למה לא התירה ישראל גם מפעלים בבעלות פלסטינית? נו, כשאמרנו `שלום כלכלי` לא התכוונו ל`שוויון כלכלי`.

בהדרגה הצטרפו אל המפעל הראשון עוד ועוד מפעלים, במיוחד אחרי הסכמי אוסלו, והאזור התרחב והתפשט – הכל ללא תכנית מתאר ובאופן פיראטי לחלוטין – עד שכיום יש בו כ-13 מפעלים, הפרושים על שטח של יותר מ-50 דונם. המפעלים הגדולים במקום – `קשת פרימה` (מייצר דשנים חקלאיים, בבעלות משפחת גשורי) ו`סולאור תעשיות גז` - מטפלים בחומרים כימיים בעלי סיכון סביבתי גבוה במיוחד. עוד באזור נמצאים המפעלים `ימית סינון וטיפול במים`, `דיקסון גז`, `סול מורן ניהול ושיווק` לייצור ושיפוץ מיכלי גז, `טל-אל` לאיסוף ומיחזור פסולת, `אוהלי האחים` לייצור ברזנטים ואוהלים, `תעשיות נייר`, `עצי שיטים` לייצור משטחי עץ, `אינטרסויל` לייצור דשנים, חומרי הדברה וחומרי בניין, `מגוז תעשיות פלסטיק`, `שי-קי סחר מתכות`, ו`לוטר` לייצור בדים ואריגים.

במפעלי `ניצני שלום` מועסקים כ-500 פועלים פלסטיניים, רובם מטולכרם. אזור התעשייה נושק ממש לשכונות של טולכרם ממזרח ולכביש 6 ממערב (מול היישוב `ניצני עוז`). מעברו המערבי – חומת ההפרדה, מעברו המזרחי – חומה פנימית שחוצצת בינו לבין טולכרם. בחומה המזרחית קבוע שער ברזל קטן. הוא נפתח ב-7 בבוקר לכניסת הפועלים ואז ננעל. הוא נפתח שנית, ליציאת הפועלים, ב-16:00 ופעם נוספת ב-18:00.

במהלך היום, בין החומות האלה, במעין גטו פועלים, קורים דברים שלא היו יכולים לקרות באור גלוי ופתוח.

המפעלים ב`ניצני שלום` פועלים גם בחודשי הרמדאן. הם נסגרים בסופי שבוע בלבד, ובעוד מצב מיוחד: כשנושבת רוח מזרחית. למה? תגלו בהמשך.

החזון וההשראה: קפיטליזם קולוניאלי

הוגה הרעיון של אזורי תעשייה הפזורים לאורך קו התפר היה שמעון פרס, האיש והחזון. בנאומיו המכונפים משנות ה-80` וה-90` הם כמובן לא נקראו בשם האפרפר `אזורי תעשייה`; פרס קרא להם `פארקים תעשייתיים`, ומכר לכל מנהיגי העולם את הבלוף הנוח-לעיכול שישראל יוצאת מגדרה (ומחומת הפרדתה) למען הפרנסה והקידום הכלכלי של תושבי השטחים, ולא רק עוצרת ילדים באישון ליל ויורה במפגינים באש חיה. זאת בעצם תמיד היתה תפיסת השלום של פרס: להפוך את הכיבוש ממורסה מדממת לסטארט-אפ כלכלי.

מאחורי כל המצגות המרהיבות של פארקי היי-טק משגשגים בלב כרי דשא מוריקים בין קלקיליה לטולכרם עמד הגיון קולניאלי בסיסי. הנה כך ניסחו זאת פקידים בכירים במשרד התעשייה והמסחר ובמשרד החוץ בשנת 1995:

`ההנחה הראשונית מהקמת הפארקים היא שאנחנו הולכים לסייע לפלסטינים, ואין ספק שהקהיליה הבינלאומית תירתם לעניין זה ברצון. התשתית תהיה ישראלית, תיכנון ההקמה יהיה שלנו, אך ההקמה בפועל תוכל להיעשות עם אלפי פועלים מובטלים מהשטחים... בישראל יוכלו בעלי החברות הללו למצוא יעילות עצומה, הראש היהודי ימציא להם פטנטים, והם יוכלו לנצל את ההזדמנות לקבלת עבודה זולה של הפועלים מהשטחים`.

`בעזרת הפארקים הללו נוכל לעמוד בתחרות ממשית עם תאילנד, קוריאה, טיוואן, הונג-קונג, סינגפור, הפיליפינים, מאלזיה ואינדונזיה, שהם הכוחות הבולטים במזרח הרחוק. להם יש יתרון של זריזות, יעילות ועבודה זולה. לנו יהיה את כל אלה - יחד עם קירבה גיאוגרפית לאירופה.`

שני הפקידים, שימו לב, ניפנפו בגאווה ביתרון המקומי (`הפטנטים` של הראש היהודי): עבודה זולה. ערבית, כמובן. חשוב להדגיש את העניין הזה כי בקרב מחנה השלום הישראלי, הנאיבי, קרוע-העיניים, רווחת פנטזיה מופרכת, כאילו חזון השלום הכלכלי של אוסלו הושתת על תפיסה שוויונית של שני הצדדים. לא דובים ולא זבובים, היהודים לא זנחו לרגע את הנחת היסוד הציונית: הערבים תמיד נעו על הציר בין `בעיה` ל`משאב`, אף פעם לא בני אדם בעלי זכויות שוות וקיום בלתי-תלותי.

ואומנם, המשקיעים באו. אומנם לא נרשם מבול של תאגידים בינלאומיים לכיוון קו התפר, אבל התעשיינים הישראלים בהחלט ראו את היתרונות הברורים של אזורי התעשייה החדשים על פני שטחים שבקו הירוק. בניתוח מאיר-עיניים של התלכדות האינטרסים מאחורי הקמת `ניצני שלום`, שירטט גדי אלגזי את קווי המתאר של התופעה:

`קוראים לזה קפיטליזם קולוניאלי: התשתיות שלו – גדרות, מחסומים, צבא – מסופקות על-ידי המדינה; השטח שעליו הוא ממוקם הוא מובלעת הנמצאת תחת שליטת הכוח הכובש, אבל מחוץ לחוק; הילידים שעובדים עוברים הליך מקוצר של השתלבות בקפיטליזם חזירי: הם מאבדים את אמצעי הייצור שלהם (אדמות), הם מנותקים ממקורות הפרנסה הקודמים שלהם (גדר ומחסומים), ועכשיו, כשהם משוועים לפרנסה, הם הופכים לכוח עבודה טוב, פרולטרים שעובדים אצל האדונים-המשקיעים. המחסומים הם לא רק פגיעה בזכויות אדם. המחסומים הם מכשיר של הכנעה ומשמעת, הם מספקים כוח אדם, הם חלק מהתשתית הכלכלית של קפיטליזם קולוניאלי.`

המודל הזה לא צמח בן-לילה (על ההסטוריה של העסקה פוגענית של פועלים פלסטיניים בישראל, ראו כאן). הוא פרי עבודתם ושקידתם של הרבה ישראלים (שידעו וכיוונו לרע), מחדליהם של ישראלים אחרים (שידעו והסבו מבטם הצידה) ואדישותו של הרוב הדומם (שלא ידע ולא אכפת לו). בשורות הבאות נפרוט אותו לפרטים וננסה להבין איך צומחת מפלצת חומסת-קרקע, משעבדת-עובדים ומזהמת-סביבה כמו `ניצני שלום` ממש מתחת לאפנו. המסקנה המתבקשת מן התמונה שתצטייר היא שמקום כמו `ניצני שלום` פשוט צריך לעבור מן העולם, אסור לו להמשיך להתקיים עוד יום אחד. אבל לשלטונות, כפי שנראה בסוף, יש תכניות אחרות עבורו.

הסטוריה של צפצוף על החוק

מן הרגע הראשון שבא לעולם, `ניצני שלום` הביא עימו לא בשורת שלום אלא גזל וחמס. ב-1985 העבירו תעשיות גשורי (בניהול בן ציון ורענן גשורי) את מפעל `קשת פרימה` שבבעלותם, המייצר תוספות מזון לבעלי חיים ודשנים חקלאיים, מבית ליד אל האזור שסמוך לטולכרם. הסיבה למעבר: המפעל עמד בפני איומים משפטיים בעקבות זיהומים סביבתיים שהוא חולל. ובלשונו של נציג המשרד לאיכות הסביבה, בדיון בועדת המשנה לנושא מפגעי איכות הסביבה בשנת 2000: `היו בהחלט בעיות`. כדאי לעיין בפרוטוקול של אותו דיון, ולהתרשם כיצד מתחמקים בעלי המפעל ונציג המשרד לאיכות הסביבה שוב ושוב משאלתו של היו`ר, ח`כ אחמד טיבי, באילו נסיבות הועבר המפעל ל`ניצני שלום`. סיבת הדיון ההוא היתה, כבר אז, תלונות של תושבי טולכרם – חלקם מתגוררים במרחק מטרים ספורים מן המפעל – על פליטת רעלים ומזהמים למי הסביבה.

השמועה פשטה כחומצה גופריתית במי תהום: יש מקום בארץ, ללא מצוקת קרקע, שאפשר להקים בו מפעלים כימיים, להרעיל חופשי את הסביבה מבלי לשאת בתוצאות, לקבל אספקת פועלים פלסטיניים רצופה ונוחה מן העיירה הסמוכה, לשלם להם שכר עבדים ולהפקיר את בטיחותם כי במקום הרי חל `החוק הירדני`, ועוד סוכריה לסיום: האיזור נמצא בשטח C ולכן המפעלים פטורים מתשלום ארנונה.

לא תחטפו בשתי ידיים?

אחרי הסנונית הראשונה של מפעל גשורי באו דיקסון גז, סולאור, ימית ואחרים. הכל נעשה, כמובן, בעידוד הרשויות הישראליות. אלה וגם אלה לא טרחו בזוטות; למשל, שכמחצית מן השטח הבנוי ב`ניצני שלום` הוא קרקע פלסטינית פרטית (המחצית השנייה היא `קרקעות מדינה`, כלומר שוב `קרקע יהודית` לגרסת ישראל אך על פי הדין הבינלאומי גם היא אסורה בכל שימוש שאינו למטרות צבאיות זמניות). העובדות האלה נחשפו בדו`ח מבקר המדינה לשנת 2011, שלמעשה מצטט את המנהל האזרחי: `על פי מסמך של המנהל האזרחי מינואר 2011, השתלטו בעלי מפעלים באזור התעשייה על כ-25 דונם אדמות פרטיות של פלסטינים ועל כ-25 דונם של אדמות מדינה` (עמ` 1690, ראו כאן הדו`ח המלא).

מבט אל חומת ההפרדה הפנימית. מימין לחומה - מפעל `קשת פרימה` של גשורי; משמאל לחומה - בתי מגורים בטולכרם. צילום: אורי פינר

אבל תפקידו של המנהל האזרחי בסיפור הזה מורכב יותר. הוא לא רק הרשות הנוזפת, אלא גם הרשות המתירה. תביעה שנדונה בבית המשפט בשנת 2009 חשפה טפח ממעמקי השחיתות שפשתה בזרוע השלטונית הזאת של ישראל בשטחים. שני אנשי עסקים שקיבלו חוזה חכירה בשטח `ניצני שלום` מאת המנהל האזרחי השכירו את השטח במשך שנים עד שהמנהל הקפיא את חוזה הפיתוח שנחתם עימם. השניים תבעו את המנהל למשפט ואז התברר שמדובר בתביעה של הזרזיר נגד העורב. חוזה הפיתוח קובע שכל עוד לא הקים החוכר מבני תעשייה במקום, הקרקע אינה עוברת לבעלותו והוא אינו רשאי להשכירה. התובעים, שהשכירו את הקרקע, עברו על החוק. להגנתם הם טענו שהמנהל אינו מנפק היתרי בנייה במקום; המנהל התגונן וטען שאין במקום תכנית מתאר; התובעים הזכירו שלמרות זאת קיימת בנייה לא חוקית מאסיבית במקום; ובית המשפט תמה מדוע אם כך איפשר המנהל לחוכרים להשכיר קרקע שלא בבעלותם.

התמונה המצטיירת היא של הפקרות גמורה, שמזכירה מאד, כפי שמצוין בכתבה, את צמיחתם של המאחזים הבלתי חוקיים. כולם עוברים על החוק – הפולשים וגם המדינה – ובכל זאת המדינה מעניקה לפולשים הגנה, מקצה כוחות אבטחה, סוללת כבישים, נמנעת מאכיפה, ולבסוף – מוצאת דרך להכשיר את השרץ. כשמקרבים את העדשה, הדברים מתחילים להתבהר. שני אנשי העסקים הם תא`ל במילואים שלמה איליה, שכיהן בעברו כ... לא תאמינו, ראש המנהל האזרחי, ותמר מזרחי, רעייתו של יו`ר תע`ש לשעבר.

מתחילים להבין? ראש המנהל לשעבר תובע את המנהל על כך שהוא לא מאפשר לו להמשיך להפר את אותו החוק שהמנהל נמנע מלאכוף. ההצגה הזאת מתרחשת בבית משפט ישראלי ובעוד שלכולם ברור כיצד היא תסתיים (החוזה יחודש, הקנסות יימחקו, הפשעים יולבנו), לא ברור לשם מה טורחים בה כל כך כל המשתתפים.

חלקו של דו`ח מבקר המדינה מ-2011 על אזור התעשייה `ניצני שלום`/`מסילה` נקרא כמו פארסה. לאורך שנים מתעד המנהל האזרחי בדקדקנות חשבונאית את כל הפרות החוק של בעלי המפעלים – אך לא נוקט אף צעד מניעתי או ענישתי. מדובר בתסמונת ישראלית מוכרת: בעלי תפקידים ביצועיים מתפקדים כפרשנים ולא כשלוחי הציבור והחוק. הנה למשל פיסקה מאותו דו`ח:

`בדיון שנערך במנהא`ז בנובמבר 2007 נדונו הבעיות הקיימות ב`מסילה`, כלהלן: אזור התעשייה פועל ללא גורם מנהל; הוקמו מבנים שלא בהתאם לתכנית שבתוקף; נבנו מבנים על קרקעות פלסטיניות פרטיות; חוסר בתשתיות בסיסיות, כגון: ביוב, מים וכבישים, שאינו מאפשר למנהא`ז להעניק היתרי בנייה; החכרת משנה ללא הסדר מול המנהא`ז; השתלטות כוחנית על קרקעות שהוקצו לחוכרים אחרים; העסקת פלסטינים ללא היתרי תעסוקה; כניסת פלסטינים למרחב תפר פרוץ ללא בידוק ברמה מתאימה; ופגיעה בנושא איכות הסביבה`.

נציגי המנהל נפגשים עם בעלי המפעלים; מתריעים, מזהירים, לפעמים אף מוציאים צווי הפסקת עבודה והריסה; ואז שב הכאוס לכנו. כמו בפארסת המאחזים הבלתי חוקיים, השלטון מדבר בשני קולות. הקול הלגאליסטי, הקצף על פני המים; והקול הפוליטי, זרמי העומק הקובעים. הלגאליות איננה אלא כסות שקופה של הכוח הפוליטי הגולמי. פקידי המנהל האזרחי, מקטון ועד גדול, יודעים זאת: אין לבצע צווי הריסה ללא הנהון של שר הביטחון (קראו כאן כיצד ריפד השלטון את המאחז מצפה אביגיל, לקראת הכשרתו, ותבינו איך השיטה עובדת).

התנחלות ישראלית, כידוע, דורשת מיגון. מיגון דורש קרקע וקרקע יש לפלסטינים. כך נמשכת שרשרת ההפקעות. אזור התעשייה הוקם ממערב לחומת ההפרדה, וב-2004 הוחל בבניית חומת מגן נוספת, מזרחית לו, שתחצוץ בינו לבין טולכרם. מי בונה? קבלנים פרטיים כמובן. בסוף 2005 מגלה המנהל האזרחי שהחומה חורגת מן התוואי שנקבע לה ונוגסת ב-2.5 דונם קרקע חקלאית פרטית של פלסטינים. ושוב – צווי הפסקת עבודה, צווי הריסה - וגורנשיט. ב-2011 מסכם המבקר (עמ` 1695): `עד לסיום מועד הביקורת, יוני 2011, בחלוף כשש שנים מהוצאת צו ההריסה, לא מימש המנהא`ז את הצו והקרקע הפרטית נותרה תפוסה שלא כדין`. למעשה, מוסיף המבקר, תוקפו של צו התפיסה פקע בסוף 2005 ומאז הוא לא חודש. אפילו מראית העין של לגאליות נזנחה בחצר האחורית הזאת של הכיבוש.

בקיצור: יהודים גזלו אדמה ערבית פרטית כדי לעשות רווחים קלים, אחר כך גזלו עוד קצת אדמה פרטית כדי להגן על הרווחים, הכל תוך הפרת החוק הבינלאומי וגם הישראלי, תחת עינו הפקוחה ונזיפותיו הרפות של השלטון היהודי.

ואז הגיעו העבדים.

משכורות רעב עבור הזכות לתאונות עבודה

הקמת חומת ההפרדה ניתקה אלפי פועלים פלסטיניים ממקורות פרנסתם בתחומי הקו הירוק והנחיתה מכה אנושה על הכלכלה הפלסטינית. הרעב לתעסוקה כלשהי הבטיח שפע של פועלים רעבים ללחם שיילחמו על הזכות לשוב לעבודה סדירה, ובכל תנאי. היזמים הישראלים שהעתיקו את מפעליהם לאזור `ניצני שלום` ידעו זאת – למעשה כוח העבודה הזול היה אחת הסיבות העיקריות למעבר – כפי שנראה מיד. אבל חשוב לציין שגם השלטון הישראלי, שעצם עיניו למול התעשיינים פורעי החוק שהשתלטו על עוד ועוד אדמות באזור, הכיר היטב את המצוקה הכלכלית הקשה מעברה השני של חומת ההפרדה. שיתוף הפעולה הזה, בין משרד המסחר והתעשייה, שלטונות הצבא והתעשיינים, מדגים יפה עובדת יסוד שנוטה להישכח בשיח השגור על הכיבוש: שבסך הכל מדובר בעסק מאד רווחי, ושהמדינה דואגת לשמור עליו כזה במדיניות שמוצגת לציבור כ`צעדים בטחוניים`.

רק לשם הדגמה, דו`ח חדש שהתפרסם בימים אלה חושף שההגיון מאחורי הפרטת המחסומים בין ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית היה הגיון שוק: לא התייעלות, לא חיסכון למדינה ולא `שיפור השירות`, אלא הזרמת כספי ציבור לכיסם של תעשיינים ובעלי חברות שמשגשגים הודות לכלכלת הביטחון הישראלית. רובם של המחסומים כיום עברו מיקור חוץ לידי חברות קבלן. חוזים בסכומי עתק נחתמו עם תעשיות בטחוניות לצורך שדרוג המחסומים, ועלות הפעלתם והפיקוח עליהם עולה על רבע מיליארד שקלים בשנה. ההשקעה הרצופה בתעשיות טכנולוגיות משרתות-ביטחון היא מנוע צמיחה כלכלי, וענף האבטחה מספק פרנסה (אף כי בתנאים פוגעניים) לאלפי צעירים יוצאי צבא. הצבא `משתמש` בשוק לא פחות משהשוק `משתמש` בצבא; מדובר בפינוק הדדי. רק תזכרו שבפינוק הזה יש כאלה שמרוויחים הרבה וכאלה שלא: יש שרוחצים במי בשמים ויש שנלחמים בציפורניים שלופות על הפירורים.

אלמלא טרחה המדינה לרפד את דרכם של התעשיינים ב`ניצני שלום` בכל כך הרבה הטבות - חוזי החכרה ופיתוח בעלויות מגוחכות, קרקעות פנויות חינם אין כסף - לא היתה מתאפשרת ההפקרות הזאת, ביחס לחיי אדם, זכויות עובדים והגנה על הסביבה.

מכלי גז כמו אלה פזורים בשטחם של כמה מפעלים באזור התעשייה. צילום: אורי פינר

מן התיעוד המוכר לי עולה שב`ניצני שלום` נהרגו לפחות ארבעה פועלים פלסטיניים במרוצת השנים עקב כשלים בטיחותיים (על פי הדיווח הזה, חמישה נהרגו). שלושה פועלים נהרגו במפעל `סולאור תעשיות גז` בשנים 2000, 2002 ו-2008, כתוצאה משריפות שפרצו במקום. בשנת 2002 נהרג מוחמד אבו חמרה במפעל Rational Systems; חבית מלאה חומרים כימיים התפוצצה בידיו. משפחתו לא קיבלה שום פנסיה או פיצויים. חמש שנים לאחר מכן, בעלי המפעל, גיל לטרמן, התעקש להזכיר לכולם מי כאן חייב תודה למי: `חשוב להבין שהפלסטינים מפיקים תועלת מהמפעלים הישראלים. לפחות יש להם עבודה. אני בטוח שב`ניצני שלום` הם מרוויחים יותר מאשר אצל מעסיק פלשתינאי בטולכרם`. המשפט האחרון כנראה נכון, אך מאחוריו מסתתרת אמת מרה: הסיבה העיקרית לנחשלותה של הכלכלה הפלסטינית בכלל ולפשיטת הרגל של עסקים בטולכרם היא גדר ההפרדה, מדיניות המחסומים ושנים של `כיבוש כלכלי` שבמהלכן דאג הריבון הישראלי להחזיק את המשק הפלסטיני כ`משק שבוי` של השוק הישראלי.

תאונות עבודה, חלקן חמורות ביותר, מתרחשות כל הזמן במפעלים ב`ניצני שלום`. התמונה שמצטיירת מבהילה: עובדים שמתעסקים בחומרים מסוכנים אינם מצויידים באמצעי בטיחות; מי שנפצע מפוטר ללא פיצויים; ומי שמתלונן על היחס – גם הוא מוצא את עצמו במהרה ללא עבודה. הנה סקירה טלגרפית ממש של מקרים יצוגיים:

עובד שנפצע קשות בגרונו והפך לנכה, מימן לבדו את הטיפול הרפואי, לא קיבל פיצויים, ונאלץ לחזור לעבוד באותו מפעל, שאת שמו הוא חושש לחשוף (כדי שלא יפוטר), כל זאת עבור משכורת חודשית של 2,400 ₪.

עובד במפעל `ימית` הועבר למפעל שמייצר משטחי עץ (ככל הנראה מפעל `עצי שיטים`), נפל מגובה 5 מטרים ושבר את כל גפיו, מחצית מפניו שותקה וחייו נהרסו. המפעל התנער מאחריות, תביעת פיצויים מתנהלת במשך שנים וטרם הגיעה למיצויה.

דו`ח של `קו לעובד` חושף שגרה של תאונות עבודה בשני המפעלים הללו: קטיעת אצבעות, בעיות גב עקב נשיאת משקלים כבדים, מחלות במערכת הנשימה והעור, וירידת שמיעה עקב עבודה בסביבת רעש קיצוני ללא אטמי אוזניים. עובדים שהתלוננו או איימו בתביעות פוטרו לאלתר. מרבית העובדים מעדיפים לשתוק ולשאת במחיר הבריאותי הכבד כיוון שאין להם חלופה תעסוקתית. בעלי המפעלים הישראלים יודעים את העובדה הזאת ומנצלים אותה.

הנה עדות של של פועל אחד במפעל העצים:

`אני עובד כבר עשר שנים במפעל ישראלי לעצים. לחברה אין שם. אני עובד תשע שעות ביום ומרוויח 100 שקל. יש פה שלושים עובדים, אין לנו כמעט הגנה מפני השמש או הגשם. בחורף אנחנו עומדים כל היום בבוץ, אין שירותים ואסור לנו לצאת החוצה, משום שדלת הברזל נפתחת רק בארבע. לפני שנתיים, סוף סוף אזרתי אומץ להתלונן. אתה יודע מה קרה? פוטרתי על המקום ונשלחתי הביתה ללא תשלום. כעבור שבועיים צילצל הטלפון, הבוס שלי היה על קו. הוא אמר שייתן לי הזדמנות אחרונה, אבל אני חייב לשתוק`.

לאורך שנים, התקשורת הישראלית התעלמה כמעט לחלוטין מן הנעשה ב`ניצני שלום`. חריג ראוי לציון היה כתבה של חיים ריבלין מערוץ 2, בספטמבר 2009. בכתבה הובאו צילומים נדירים מתוך המפעלים – שצולמו תחת איומים ברוטליים של אנשי האבטחה – וגם ראיונות עם כמה פועלים.


ריבלין סיכם: `העובדים באזור התעשייה מועסקים בתנאי עבדות`. לעבדים, כידוע, אסור למחות על עבדותם. וכך, יומיים לאחר שידור הכתבה, פוטר אחד הפועלים שהתראיין בה.

בעקבות הכתבה, הגישה ח`כ שלי יחימוביץ` שאילתה בעניין. שר התמ`ת השמיע בתגובה צפירת הרגעה: `לא הוטלו קנסות/הוגשו כתבי אישום כנגד מעסיקים באזור זה`. אה, ברור. לא הענשנו אף אחד – סימן שאף אחד לא עבר על החוק.

אחת ההתבטאויות המדהימות באותה כתבה היתה של אדם בשם שלומי פרץ, שמסתובב בעולם עם התואר `יועץ התקשורת של אזור התעשייה `ניצני שלום``. אותו פרץ הכריז בסמכותיות מול המצלמה שמרבית הפועלים במקום משתכרים בין 8,000-10,000 ש`ח בחודש. הנתון האבסורדי הזה גבוה בערך פי 5 מן השכר הממוצע של הפועלים במקום. אלה דיווחו על שכר של 13-9 ש`ח לשעה – פחות ממחצית משכר המינימום בישראל. הנה ראיון עם פועל במפעל `סולאור תעשיות גז`, משנת 2010, שבו הוא מספר על שכר יומי של 90 ש`ח (שכר המינימום בישראל ליום עבודה של 8 שעות הוא 185 ש`ח). פועל אחר באותו מפעל תבע באותה שנה את מעסיקיו על ששילמו לו במשך שבע שנים 9 ש`ח לשעה בלבד. תשובת `סולאור` היתה שבמקום בכלל שוררים דיני העבודה הירדניים (שקר חלקי – ב-2007 הוחל הדין הישראלי, על כך מיד), אבל מן התשובה עולה גם הכרה בנכונות העובדות. כן, שילמנו שכר עבדים במשך שנים למאות פועלים. למה? כי יכולנו.

העבדים מרימים את הראש

באוקטובר 2007 פירסם בג`ץ, הגוף שיותר מכל גורם אחר במערכת השלטונית בישראל פעל לנרמל את מצב הכיבוש, פסיקה חריגה מאד, שפתאום הזכירה לנו מה תפקידו הבסיסי. בקבלו את עתירת `קו לעובד`, קבע בג`ץ שחוקי העבודה של מדינת ישראל יחולו גם על העובדים הפלסטינים בהתנחלויות (פסיקה הידועה בשם `בג`ץ גבעת זאב`). עד לאותו רגע, אם לא ידעתם, חל שם החוק הירדני. כלומר, עובדים יהודים היו כפופים לחוקי העבודה הישראלים, ועובדים פלסטינים באותו מפעל עצמו היו כפופים לחוק הירדני. אפרטהייד במפעל. לעניין הפעוט – איך בדיוק יכול עובד במפעל ישראלי לתבוע מעסיק על פי החוק הירדני (שייסע לרבת עמון?) – אף אחד לא נדרש, לא המעסיקים ולא השופטים, במשך שנים ארוכות.

אבל בג`ץ התעורר. והסיבה שהתעורר היתה שהתברר שיש במפעלים גם פועלים יהודיים, ואלה חוסים תחת החוק הישראלי. בג`ץ קבע שמדובר באפליה פסולה. כדברי השופט סלים ג`ובראן: `יוצא שכל המבדיל את העובדים הפלשתינאים מהישראלים הוא העובדה שהפלשתינאים הם פלשתינאים, תושבי הרשות הפלשתינית. הבחנה זו בזהות הלאומית לצורך החלת הדין על חוזי ההעסקה היא לטעמי פסולה ומגיעה כדי אפליה אסורה.`

הממ. הוציאו החוצה מן הפסקה הזאת את המלים `על חוזי ההעסקה`, ותקבלו אמירה כללית שגם היא נכונה: בשטחים מופעלות שתי מערכות חוק – האזרחי והצבאי – על פי הבחנה בזהות לאומית בלבד. כך כבר 47 שנה, ואין כמו בג`ץ לדעת זאת. בפוסלו את האפליה התעסוקתית בג`ץ כמו עצם את עיניו בכוח אל מול האפליה הגורפת הרבה יותר בדיני הקרקעות, במערכת העונשין, בזכויות המעצר וכולי; אבל הוא גם הניח לפנינו את הנימוק הבסיסי מדוע השלטן הישראלי בשטחים הוא בלתי חוקי מעיקרו.

מכל מקום, ניצמד למאית הכוס המלאה ולא נרטון כעת על 99 המאיות הריקות. הפסיקה התקדימית הזו פתחה את הדלת בפני עובדים במפעלי `ניצני שלום` להתחיל לתבוע זכויות בסיסיות לעצמם מן המעבידים, מתוך תקווה שבית המשפט הישראלי יתחיל להכיר בהם כ`ישויות משפטיות` ולא ישלח אותם שוב לעזאזל או לרבת עמון.

כמה חודשים בלבד לפני פסיקת בג`ץ עוד הספיק אחד המפעלים לפטר שלושה חברים בוועד עובדים חדש שניסה לשפר את תנאי העבודה במקום. עם היוודע הפסיקה, פתחו 90 עובדי מפעל `ימית` בשביתה, בדרישה לקבל שכר מינימום, לעבור בדיקות רפואיות, ולקבל שני ימי חופשה בשבוע (שישי ושבת). חודש לאחר מכן פתחו גם עובדי `סולאור` בשביתה עם דרישות דומות. ועד העובדים ב`ימית` פעל באופן עקבי ויעיל ונחל הצלחה מסוימת: העובדים הצליחו לחלץ מן ההנהלה העלאה מ-10 ש`ח לשעה ל-17 ש`ח לשעה. אבל הדרך לשוויון ארוכה ועקלקלה, עם או בלי בג`ץ. לפני חצי שנה דחה בית הדין האזורי לעבודה תביעת פיצויי פיטורין של עובדים ב`ימית` בנימוק ש... נכון: במקום לא חל הדין הישראלי. מסתבר שגם בתי המשפט הישראליים מתקשים להפנים את בג`ץ גבעת זאב; את הקרב על זכויות העובדים הפלסטיניים יש לנהל בכל אחד מאזורי התעשייה בנפרד, דונם אחרי דונם.

אם מצבם של עובדי `ימית` גרוע, עובדי `סולאור` יכולים רק להתקנא בהם. דו`ח של `קו לעובד` מיולי 2010 – שנתיים וחצי אחרי הפסיקה שהיתה אמורה להחיל את דיני העבודה הישראליים על המפעלים ב`ניצני שלום` – חשף תמונה מזעזעת של ניצול עובדים והפקרת בריאותם. יום העבודה במפעל נפתח ב-6:00 ומסתיים 15 שעות מאוחר יותר. השכר – 10 ש`ח לשעה. העובדים מטפלים בבלוני גז אך אינם מוגנים כהלכה (המסכות אינן הרמטיות). החשיפה היומיומית לגז הברום ולרעש האדיר של מדחסי האוויר פוגעת בדרכי הנשימה, בשמיעה ובראייה. העובדים סובלים מסחרחורות וצריבה בריאות באופן קבוע. אין חדר אוכל, אין שום זכויות סוציאליות וגם אין תלושי שכר. כל הפניות להנהלת המפעל, למשרד התמ`ת ולקמ`ט תעסוקה במנהל האזרחי נפלו על אזניים ערלות.

הר זבל (לא היחידי) באזור התעשייה; הפועלים הפלסטינים עובדים בין הררי זבל כאלה שעות ארוכות כל יום. צילום: אורי פינר

לאחר פסיקת בג`ץ ב-2007 הכריזו עובדי `סולאור` על שביתה בדרישה לתקן את הליקויים הבטיחותיים הקשים שבמפעל ולקבל שכר מינימום. בתגובה, פוטר העובד שחתם על המכתב להנהלה. ב-2010 שוב הוכרזה שביתה, לאחר שהשביתה הקודמת הסתכמה בהעלאת שכר של 10 ש`ח בלבד לשעה. גם במפעל `טל-אל` (לאיסוף ומיחזור פסולת) הוכרזה שביתה, חודש לאחר פסיקת בג`ץ. בתגובה פיטרה ההנהלה שלושה מחברי ועד העובדים.

משיחה עם `קו לעובד` עולה שבשנתיים-שלוש האחרונות חל שיפור בזכויות העובדים ב`ניצני שלום`: תחת איומי התביעות המשפטיות החלו בעלי המפעלים להכיר בחובותיהם הבסיסיות, אף כי המצב רחוק מלהשביע רצון. מפעל `סולאור` פורק ועבר בעלות. אבל מאבקי העובדים במקום עדיין רחוקים מסיום. אחד הקשיים המהותיים הוא להקים ועדי עובדים חזקים – מהלך שכמעט בלתי אפשרי לבצע אותו ללא תמיכה מבחוץ; אבל ההסתדרות, כמובן, מדירה רגליה מאזורי התעשייה אלה ומפקירה את עובדיהם.

ננזכיר רק ש`ניצני שלום` לא לבד, יש עוד כעשרה אזורי תעשייה בקו התפר ובכולם חוזר אותו הדפוס: שכר עבדים (10 ש`ח לשעה), איומים על עובדים שמתאגדים, וציפצוף על פסיקת בג`ץ. איך זה עובד? כל מיני שיטות יצירתיות. הנה דוגמה מאזור התעשייה מישור אדומים: ההנהלה מגישה למשטרה תלונה נגד עובד `בעייתי`; פלסטיני שיש נגדו תלונה במשטרה מיד מאבד את אישור הכניסה שלו לישראל; כך הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא יסתבך עם ההנהלה. בחודש יולי האחרון פרצה שביתה במוסך `צרפתי` שבמקום על רקע החלטתה החד-צדדית של ההנהלה לפטר את יו`ר ועד העובדים ולהסתלק מן המו`מ שניהלה במשך שנה עם הוועד על הסכם קיבוצי (העובדים עדיין לא מקבלים שכר מינימום). ההנהלה גם `תפרה` תיק בטחוני ליו`ר הוועד, מה שאיפשר למשטרה לשלול את היתר העבודה שלו. לאורך כל הסכסוך נהגה המשטרה כזרוע אלימה של בעלי המפעל, כולל הוצאת צווי הרחקה לפעילי `מען` שארגנו את העובדים. כמו המנהל האזרחי, כך גם משטרת ישראל: רשות שלטונית שפועלת במימון כלל האזרחים כדי להגן על רווחיהם של קומץ מצומצם של בעלי הון.

מי אלה המפעלים שרומסים כך את עובדיהם ברגל גסה, הקורא אולי שואל. בטח לא מישהו או משהו שקשור אלי, נכון? בואו נראה. מפעל `סולאור` ייצר מיכלי דלק וגז. בין לקוחותיו: בז`ן, מקורות, ממשלת ישראל, חברות הגז אמישרגז, סופרגז, פזגז, חברות הדלק פז, סונול, דלק, ואלון דור. מילאתם דלק לאחרונה? אז אתם שותפים. מפעל `טל-אל` לאיסוף ומיחזור פסולת מוכר את שירותיו, בין השאר, למשרד הביטחון, שב`ס, דואר ישראל, עיריית ירושלים, עיריית חולון, עיריית רמת גן, עיריית גבעתיים, עיריית אשדוד, עיריית כפר סבא, עיריית נתניה. כנראה שאתם בכל זאת שותפים.

הנקודה הזאת טריוויאלית ובכל זאת יש לחזור עליה שוב ושוב: אין בישראל שום הפרדה אמיתית בין `כלכלת הקו הירוק` ל`כלכלת הכיבוש`, זולת בדמיונם הנאיבי של כמה פיסניקים שנשארו תקועים בשנות ה-70`. כל אזרח ואזרח בישראל נהנה – בין בעקיפין ובין במישרין – מתוצרים כלכליים של הכיבוש.

ועוד מילה אחרונה על המנטרה הישראלית המאוסה, הפטרונית, הקולוניאלית עד לשד עצמותיה: `שיגידו תודה, בטולכרם גם לא היו משלמים להם את המעט הזה`. שזו בעצם עוד גרסה למנטרה הקבועה נגד ערביי ישראל (ובשנים האחרונות, ה`סמולנים`): שיגידו תודה. בסוריה מזמן היו שוחטים אותם / בירדן לא היו נותנים להם לפתוח את הפה / במצרים בחיים הם לא היו מקבלים רפואה מודרנית כזאת (מחק את המיותר).

הפועלים ב`ניצני שלום` לא חייבים תודה לאף תעשין ישראלי; ההיפך הוא הנכון. חלק ניכר מן הרווחיות של המפעלים הישראליים במקום ניתן לזקוף לזכות החיתוך הדרסטי בעלויות המעסיק – קרקע כמעט בחינם, משכורות רעב, אי מתן פיצויים ומימון רפואי, אי תשלום ארנונה, אי השקעה באמצעי סינון וניטרול פסולת תעשייתית רעילה, ועוד. הפועלים הפלסטינים ב`ניצני שלום` הגיעו לשם כי ישראל חנקה את הכלכלה הפלסטינית. גדר ההפרדה לא רק שניתקה אותם מעבודתם בישראל אלא גם חמסה מהם קרקעות חקלאיות (ב`מרחב התפר`), ומשטר ההיתרים הדרקוני רושש אותם סופית. בהתבטאויותיהם הפומביות המעטות של בעלי המפעלים באזור הם מקפידים לשבץ פראזות כמו `דו קיום` ו`רקמת יחסים` ומציירים את יחסיהם עם הפועלים כאידיליה מופזת, שרק קומץ אנשים `מבחוץ` (תמיד מבחוץ), מחרחרי-מדון, מבקשים לשבש כל הזמן. באותו דיון בועדת המשנה לנושא מפגעי איכות הסביבה בשנת 2000 השתחררו חרצובות לשונות של בן-ציון גשורי, מייסד המפעל `קשת פרימה`:

`את כל חיי הקדשתי לבניית מרקם בריא ביני לבין הערבים. בניתי להם בתים, אני מנשק את נשותיהם, אני מחבק את ילדיהם. אם יש באיזשהו מקום דוגמה לשלום ולאהבה, תבואו אלינו ותראו איך הערבים אוהבים אותנו. אנחנו עוזרים להם להתחתן, אנחנו קונים להם נשים ועושים הכל כדי להיות איתם לכל אורך הדרך, וזה משנת 1967.`

בנקודה הזו התערב היו`ר, אחמד טיבי, ושאל (בתדהמה מסוימת, אני משער): `מה אתם קונים להם?`. גשורי השיב: `נשים. בחור צעיר צריך כסף כדי להתחתן, אז הוא בא לבעל הבית ומבקש שאעזור לו להתחתן.`

כל הנדבנות הזאת, כנראה, נעצרת כשצריך לשלם שכר מינימום. מכל מקום, למה לי לדבר בשם הפועלים? הנה תשובתו התמציתית של אחד מהם כשנשאל בראיון, `אם המפעלים האלה ייסגרו, לא תאבדו את פרנסתכם`? על כך הוא השיב: `אלמלא הכיבוש לא היינו צריכים לעבוד במפעלים כאלה`.

הכיבוש ה`נאור`, שהואיל בטובו להביא את אזור התעשייה עד פתח ביתם של הפלסטינים (לא לפני שעברו בידוק, חצו חומה, ושמעו את השער ננעל מאחוריהם) – הוא אותו כיבוש ארור שגזל את פרנסתם המקורית. ולמעשה, אותם דחפים קפיטליסטיים שהדריכו את ישראל במשך עשרות שנים במדיניותה בשטחים – הקפאת תהליכי הפיתוח והצמיחה, השארת המשק הפלסטיני בפיגור ובתלות מוחלטת במשק הישראלי – הם גם אלה שהדריכו אותה כששלחה אל אזורי התפר כנופיות של תעשיינים תאבי רווח מהיר וקל. מטרת העל נותרה כשהיתה, רק האמצעים התחלפו.

מילה על התקשורת והעניין הציבורי

לאורך השנים, התקשורת הישראלית התעלמה כמעט לחלוטין מן הנעשה ב`ניצני שלום`.

הסריקה שלי העלתה לא מעט חומרים שמקורם בתקשורת זרה ובארגוני זכויות אדם וזכויות עובדים, אבל כמעט כלום מן התקשורת הישראלית. שלוש כתבות בדיוק היו היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל: אחת ב`ואללה` (2007), אחת ב`גלובס` (2009), ואחת בערוץ 2 (2009). עוד כתבה הופיעה ב`הארץ` (2007), אבל היא תורגמה ממקור זר. כל היתר הם אזכורים שוליים שאין בהם לא רקע ולא הקשר שמאפשר להבין במה דברים אמורים.

השתיקה הרועמת הזאת של התקשורת בכל הקשור לניצול עובדים וזיהום הסביבה – ובעקבותיה, הבורות של הציבור בנושא – מופרת רק בתחום אחד: פיגועי טרור. כאן אפשר לסמוך על כל כלי התקשורת שיעניקו לקורא/צופה הישראלי את מלוא זוויות הסיקור האפשריות של הדם הנוטף. באוגוסט 2002 נחטף נהג תובלה שעבד במפעל `ימית`, נכפת ונורה בראשו; גופתו התגלתה מחוץ למפעל נטוש באזור התעשייה. באפריל 2008 ירה מחבל במאבטח ובמנהל עבודה באזור התעשייה והרג אותם. הפיגועים האלה מלמדים אולי משהו על התחושות האמיתיות של הפלסטינים כלפי `ניצני שלום`; לבטח הם מלמדים לא פחותמאשר התייצבותם הנרצעת של הפועלים מדי יום ביומו בשער החומה שמוביל אל שטח אזור התעשייה. ואפשר גם להיזכר בשריפת הענק שפרצה במקום בשנת 2000, שאותה ניצלו הפלסטינים לבזוז ולהרוס ציוד במפעלים. ככה נראית כנראה הכרת הטובה של הפועלים שבן-ציון גשורי התרפק עליה.

בנו של בן-ציון, רענן גשורי, מנהל `קשת פרימה`, אמר לאחר הפיגוע ב-2008: `את המודל שיצרנו פה צרך לחזק ולהגדיל. אני קורא למקבלי ההחלטות לקחת את המודל הזה ולפתח אותו ולסייע לנו בחיזוקו.` לא עלה על דעתו ש`המודל` הוא-הוא העילה לפיגועים. בכך נתן הד לתפיסה הבטחונית המסורתית של ישראל באזורי הספר, שרואה בנוכחות האגרסיבית הישראלית לאורך הגבולות, כולל החדירה מעבר להם, ביבשה ובאוויר, `מודל הגנתי` שיש לחזק כנגד יוזמות הטרור הפלסטיני – ולא מחולל מרכזי של אותו טרור, עצם התקועה בגרונם של הפלסטינים כבר קרוב לחמישה עשורים.

אנחנו שומעים על `ניצני שלום` רק כשחיי ישראלים, או להבדיל, רווחיהם העסקיים, מקופחים. תמונה כל כך סלקטיבית לא מאפשרת להבין את הרקע לאיבה הגוברת והולכת של תושבי טולכרם וסביבתה לאזור התעשייה הזה: הפועלים שנהרגו ללא שום פיצוי, תאונות העבודה, שכר העבדים והטלת האימה על התארגנויות העובדים.

ועוד לא דיברנו על הזיהום והמחלות.

שריפות, עננים רעילים, מי תהום מזוהמים

מתוך דו`ח מבקר המדינה לשנת 2011, עמ` 1691-1692:

`בספטמבר 2010 פירסם קמ`ט איכות הסביבה במנהל האזרחי דו`ח ובו ממצאים שהעלה בסיור שערך צוות ממשרדו באזור תעשייה `מסילה` באוגוסט 2010. בדו`ח הועלו ליקויים, ובהם: היעדר טיפול בשפכים תעשייתיים בכל אזור התעשייה; הטיפול בשפכים סניטריים נעשה באמצעות בורות ספיגה; ממספר מפעלים עולים מפגעי ריח; מצבורי פסולת פוגעים בנוף ומהווים סכנה של זיהום הקרקע מתשטיפים. במפעלים נמצאו ליקויים כגון: קירור אחד המפעלים הגדולים באזור התעשייה נעשה באמצעות הזרמת מים שפירים על הגג, דבר הגורם לבזבוז כמויות רבות של מים; אחזקת חומרים מסוכנים בשטח פתוח שאינו מגודר ולא בתוך מבנה; זרימת תשטיפים מפסולת המאוחסנת בשטח פתוח, דבר המהווה מפגע חמור מאוד; ומיחזור מכלים ללא טיפול ראוי בשאריות חומרים מסוכנים המצויים בהם.

`בסיור שערך צוות הביקורת באזור התעשייה `מסילה` במאי 2011 נמצא, כי אזור התעשייה מוזנח מאוד: ערימות גדולות של אשפה וגרוטאות פזורות בו, הכביש החוצה אותו משובש, בין המפעלים כמעט שאין תשתיות פיתוח, כגון כבישים ומדרכות, דבר העלול, בין היתר, לפגוע ביכולתם של רכבי חירום להגיע למקום במקרה של פיגוע או אסון. בקצה המערבי של אזור התעשייה קיימת תעלת ניקוז שהכילה מי ביוב עומדים, ובמקום אחר נצפו מי ביוב זורמים על הקרקע.` (כל ההדגשות שלי, ע.ל.)

את תעלת הביוב המורעל שזורם מאזור התעשייה מכירים חקלאי האזור היטב. השפכים שזורמים לשדותיהם מרעילים את היבולים; ערימות האשפה מושכות אלפי עכברושים שגם עושים שמות בגידולי השדה. יותר מ-300 דונם של שטחים חקלאיים סמוכים לאזור התעשייה מזוהמים. למעשה, רוב השדות שגובלים בו ממזרח ננטשו כיוון שיצאו מכלל שימוש.

את כל זה כדאי לזכור כשהצד הישראלי מתגאה בכך שהמפעלים `נותנים פרנסה` לאלפי פלסטינים; בו בזמן, הם מקפחים את פרנסתם המקורית.

בסרטון הבא רואים את התמונות וגם מתוודעים לפרקטיקה מעניינת של בעלי המפעלים. כשנושבת רוח מערבית, המסיעה את ענני העשן והכימיקלים לכיוון טולכרם, המפעלים עובדים כסדרם. אבל כשנושבת רוח מזרחית, לכיוון הישובים היהודים ממערב לגדר, סוגרים את המפעלים. אפרטהייד גם על האדמה וגם באוויר.


חשוב להדגיש שמאחורי כל עבריין סדרתי בישראל ניצבת רשות שלטונית שמתנערת מתפקידה. ההפקרות הסביבתית ב`ניצני שלום` היא חלק מתופעה רחבה יותר: כמחצית מן החוקים הסביבתיים שתקפים בישראל אינם תקפים בגדה המערבית, ביניהם גם חוק אוויר נקי וחלק מחוק המים. למה? כי אלוף הפיקוד לא הוציא צווים שמרחיבים את החוקים הללו מעבר לקו הירוק (רק לאחרונה חלה תזוזה בנושא, שלא במפתיע, ביוזמת מתנחלים שנמאס להם לנשום את האוויר ולשתות את המים המזוהמים שהיו מנת חלקם של הפלסטינים כל השנים). הוסיפו לכך שגם החוקים שתקפים אינם נאכפים בידי קמ`ט איכות הסביבה במנהל האזרחי, כפי שנחשף בדו`ח מבקר המדינה, ותקבלו תוצאה אחת: גן עדן למפעלים מזהמים, גיהנום לתושבים.

בתכנית המתאר החדשה לאזור התעשייה (ראו פירוט בהמשך) כלול נספח סביבתי שמונה רשימה ארוכה ומסמרת שיער של נזקים סביבתיים שמחוללים המפעלים (המסמך הזה `הוזמן` בידי מכיני התכנית ולכן לשונו חלבית ומתעתעת; הוא מדבר על `פוטנציאל למפגעים` ולא על `מפגעים`, אבל העובדות מדברות בעד עצמן): הזרמת שפכים סניטאריים ללא טיפול לבור ספיגה, התזה באוויר של חול וסיליקה גבישית (מסרטן ודאי על פי ארגון הבריאות הבינלאומי), החזקת חומצה זרחתית בשטח פתוח, זליגת תשטיפים ממערומי פסולת, החזקת שבבי מתכת בשטח פתוח ועוד.

כפי שהוזכר כבר, שריפות הן עניין של שגרה באזור התעשייה, עדות נוספת להפקרות הבטיחותית ששוררת במקום. בשנת 2000 היתה שרפה, ב-2009 היה פיצוץ ענק במקום, שכתוצאה ממנו כיסו ענני פיח שחורים את טולכרם במשך שלושה ימים; בקרב הילדים בעיירה יש שיעור גבוה במיוחד של חולי אסתמה, וגם דלקות עיניים שכיחות באזור. תסקיר של משרד הבריאות הפלסטיני גילה כי למעלה מ-90%מן התושבים שמתגוררים בסמיכות לאזור התעשייה סובלים ממחלות בדרכי הנשימה, העיניים והעור.

בספטמבר 2013 פרצה שריפת ענק במפעל ניילונים במקום; הדיווח ב-ynet הקפיד לבאר לקוראים ש`אזור התעשייה מסמל את השלום, כפי שמעיד שמו`. מה שלא דווח לקוראים הישראלים הוא שבמסגרת המאמצים לסמל את השלום, פוזרו פלסטינים שיצאו מביתם כדי לראות את השריפה באמצעות רימוני גז. מי שלא נחנק מן העשן הכבד, אולי נחנק מן הגז. העשן המחניק המשיך לנשוב מעל טולכרם במשך 10 ימים, עניין שזכה לכיסוי תקשורתי זר אבל כמובן לא בישראל. אחת הסיבות לכך שהשריפות ב`ניצני שלום` אינן מכובות מיידית וגורמות לנזק סביבתי כה ממושך הוא היותו של האזור מובלעת הפקר שאיננה באחריותה של אף רשות מוניציפלית. כך היה לפחות עד שהוכנה לאזור תכנית מתאר חדשה, כפי שיפורט מיד.

זוכרים את רענן גשורי, מנהל מפעל `קשת פרימה`? כשהופנו נגדו טענות על זיהום סביבתי, עוד בשנת 2000, הוא הגיב כך: `אין אצלנו שום חומר שיכול להוות סיכון בריאותי לאף אחד.`

ועכשיו, למציאות, כפי שהיא נראית בשכונות המגורים שגובלות במפעל:


בקרב הפלסטינים יש גם חשד שהזיהום הכימי שמפיצים המפעלים אחראי לתחלואת סרטן גבוהה במיוחד בטולכרם. מחקר מקומי שנעשה בשנת 2003 מצא שבטולכרם ובג`נין היה השיעור הגבוה ביותר של סרטן ריאות בגדה המערבית. דו`ח של משרד הבריאות הפלסטיני מ-2012 קבע שטולכרם ניצבת במקום הרביעי בשיעור תחלואת הסרטן הכללית בגדה המערבית. שיעור חולי הסרטן בטולכרם גבוה פי חמש משיעורים בשכם, על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. בלי ספק, הקשר הסיבתי בין הזיהום הסביבתי ב`ניצני שלום` לבין תחלואת סרטן צריך להיחקר לעומק בידי ארגוני בריאות בינלאומיים.

העדכון האחרון מן החזית הזאת פורסם לפני חודשים ספורים. מחקר של ארגון `ידידי כדור הארץ` בתעלות הניקוז של אזור התעשייה לאורך כביש 6 מצא שחלה עליה חדה בזיהום מי התהום במקום, שמוגדר על פי רשות המים אזור בעל `רגישות הידרולוגית גבוהה במיוחד`. המדידות העלו חריגות של מאות אחוזים מן הערכים המותרים לחומרים רעילים במי השפכים. הרעלים זורמים דרך אפיק נחל תאנים אל נחל אלכסנדר ומסכנים את הדגה באזור וכל מי שניזון ממנה. מי יודע, אולי כשזה יגיע לברז שלנו מישהו יתעורר ויעצור את השערורייה הזאת. מכל מקום, העובדות האלה מטילות אור אירוני מסוים על כך שמפעל `ימית סינון וטיפול במים`, השוכן באזור התעשייה המפיץ רעלים לכל עבר, מתגאה במוצריו ה`ידידותיים לסביבה`.

והפרס על כל הפרות החוק הוא...

הכשרה והלבנה ומחיקה של כל פשעי העבר, והכנת הקרקע לפשעי העתיד. זה לפחות מה שמדינת ישראל מתכננת.

אחרי שנים של התכתשויות משפטיות בין המפעלים ב`ניצני שלום` לבין המנהל האזרחי – התכתשויות שכזכור לא תורגמו לשום פעולת אכיפה משמעותית – הגיעו הצדדים ב-2008 להסכמה: לאזור תוכן תכנית מתאר חדשה (שבעלי המפעלים ישאו בכמחצית מעלותה) וכך יוסדרו כל הזכויות במקום.

זכויות היהודים, כמובן.

בספטמבר 2013 פירסמה מועצת התכנון העליונה ביו`ש את תכנית 194/1 ל`אזור התעסוקה `מסילה` בטולכרם` – הוא `ניצני שלום`. התכנית כולה מופיעה באתר מנהל התכנון של משרד הפנים (בחרו מחוז `יהודה ושומרון` והקישו 194/1 תחת `מספר`).

התכנית נתקלה בהתנגדויות: המועצה האזורית עמק חפר (יחד עם ועד בת חפר) טענו שאין בתכנית כל מענה לסיכונים הסביבתיים שנשקפים מאזור התעשייה; עיריית טולכרם התנגדה לכוונה להגדיל משמעותית את אחוזי הבנייה באזור (עד 6 קומות), שבלי ספק תרחיב את טווח הפגיעה הסביבתית של המפעלים. עמותת `במקום` (ביחד עם נציגי התושבים בטולכרם), עמותת `אדם טבע ודין` וארגון `ידידי כדור הארץ` הגישו חוות דעת מפורטות שמבהירות מעל לכל ספק מדוע התכנית האמורה פסולה מראשיתה. הנה הפגמים העיקריים שבה:

חלק מן השטח המתוכנן נופל בשטח A, שנמצא באחריות אזרחית מלאה של הפלסטינים. הכללתו בתכנית מנוגדת לחוק ואיננה בסמכות.
אין הצדקה למקם איזור תעשייה פולט זיהום ופסולת בסמוך לשכונות מגורים.
המתכננים לא שקלו חלופות: חלופת האפס (פינוי המקום) או העתקת המפעלים לאזורי תעשיה מאושרים קיימים. למשל: אזורי תעשייה ברקן ושחק, שיש בהם שטחים פנויים למכביר, או אזור התעשייה יד-חנה, המרוחק כמה מאות מטרים בלבד מ`ניצני שלום`.
התכנית מעתיקה כמעט את כל הבינוי הקיים ונצמדת לעובדות (הבלתי חוקיות) שנקבעו בשטח. זה לא מפליא, בהתחשב בכך שבעלי המפעלים ב`ניצני שלום` השתתפו בעצמם במימון הכנתה של תכנית המתאר, בעלות של 400 אלף שקל.
אין בתכנית כל מענה ממשי לבעית השפכים התעשייתיים של `ניצני שלום`.
התכנית מציעה מנהלת פיקוח לאזור התעשייה שיהיה בה רוב – הפתעה! – לנציגי המפעלים ולא לרשויות התכנון או לציבור.
בהתנגדויות המקוריות הצביעו העמותות גם על האנומליה בתכנון אזור תעשייה בתוך השטח המוניציפלי של טולכרם ללא הליך תכנוני כולל לעיר – צעד שנוגד את החוק הירדני, אשר מכוחו נעשה התכנון בשטחי הגדה. אבל אז התברר שבמקביל לפרסום התכנית, הוצא צו אלוף שמעביר את אזור `ניצני שלום` בשלמותו לתחום השיפוט של המועצה האזורית שומרון. הצו הזה לא הובא לידיעת עיריית טולכרם (שוו בנפשכם ששר הפנים מוציא אזור תעשייה משטח השיפוט של עיריית כפר סבא מבלי ליידע אותה), ויש להבינו כהקדמת תרופה למכה: תכנית מתאר חייבת להיכלל בשטח שיפוט עירוני והזיקה לטולכרם רק מעמיסה על המנהל האזרחי חובות תכנוניות שאינן לפי רוחו כלל וכלל (אף כי הן-הן עילת קיומו המקורית). כך, בהנף קולמוס, יכול הריבון הצבאי לבצע ב`ניצני שלום` שיגור גיאוגרפי-וירטואלי מן המיקום הפיזי הממשי שלו אל מועצה אזורית מרוחקת.

אבל ההתנגדות העקרונית מכולן היא זו: אף מפעל באזור התעשייה לא הוקם בהיתר. נגד כל המפעלים באזור הוצאו צווי הריסה – 35 במספר. מתוכם בוצע רק צו אחד נגד מבנה נייח. בשנות ה-90` נדרשו המפעלים להכין תסקיר השפעה על הסביבה ולהסדיר את מערכת השפכים במקום כתנאי לאישור תכנית המתאר. דבר מזה לא נעשה, כך שאישור התכנית הנוכחית יהיה בבחינת פרס לעבריינות סדרתית, שאפילו אינו יכול לחסות תחת `צרכי ציבור` מאחר שכל עילתו היא כלכלית טהורה – להגן על רווחי המפעלים באזור.

מצב העניינים כעת הוא שמועצת התכנון העליונה קיבלה לידיה את ההתנגדויות ואמורה להחליט, במועד לא ידוע, על גורלו הסופי של אזור התעשייה. ניסיון העבר אינו מעודד - בשטחי הגדה אין כמעט אכיפה נגד עברייני בנייה יהודים (שדווקא יכולים לבנות כחוק בתחומי ההתנחלויות) בעוד שיש אכיפה דרקונית ממש נגד פלסטינים שאנוסים להפר את החוק כיוון שהמדינה מסרבת לתכנן את ישוביהם. וכשהעניינים מגיעים לבג`ץ, עמדת המדינה זוכה ליתרון אוטומטי, אפילו כשהעוול זועק לשמיים.

את אזור התעשייה `ניצני שלום` צריך לסגור. להרוס הכל, לפנות היטב את כל הפסולת והשפכים, ולהחזיר אותו נקי וחלק לידי הפלסטינים, שעל אדמותיהם הפרטיות ממילא נבנתה מחצית מן השיקוץ הזה. ולצרף אליו כמה מילות סליחה: על הפועלים שנהרגו ונפצעו ללא פיצוי, על משכורות הרעב והיחס המחפיר לעובדים במשך שנים, על מאות ואלפי הקורבנות שחלו במחלות נשימה ועור ועיניים וסרטן. ואז צריך לחזור מבויישים אל הגבול, אל הקו הירוק. ולהחליף את הדיסקט הקולוניאלי בדיסקט של שכנות ושוויון.

אחרי הכל, מהם הפלסטינים המתגוררים בסמיכות לישובים יהודיים בגדה? על פי קצין אג`מ בפיקוד מרכז, הם `יבליות` שצומחות כל אימת שהמדינה זונחת את תפקידה – לרמוס ולעקור. ומהם תושבי טולכרם בשביל בעלי המפעלים ב`ניצני שלום`, בשביל פקידי המנהל האזרחי? מהם בשביל שופטי בג`ץ? ובשבילכם – מה הם?

בערך הויקיפדיה של `יבלית` כתוב: `צמח זה הוא בעל יכולת שרידה גבוהה והדברתו קשה ביותר`. אבל גננים מנוסים יעידו: אי אפשר להדביר לחלוטין יבלית. לא בכל מקום ולא לתמיד. מי יתן וייקברו ניצני השלום הרקובים מתחת למרבד מוריק של יבלית.

[תודתי לאלון כהן-ליפשיץ מ`במקום`, לתגריד שביטה מ`קו לעובד` ולאסף אדיב מ`מען`]

עידן לנדו | 24 בספטמבר 2014 בשעה 10:27 | תגים: התנחלויות, חומת ההפרדה, מאבקים
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

היום (רביעי) משמרות מחאה ברחבי הארץ: די למעצרים המנהליים! ישוחרר מאהר אל-אח`רס!
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו