קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שני נאומים
מאת אורי אבנרי
גוש שלום
4.10.2014
http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/avnery/1412339021/

אבן-מאזן עמד כמעט ללא תנועה וקרא את נאומו (בערבית), כשהוא מקרין סמכותיות, יושר וכבוד שקט. בלי גימיקים.
נתניהו השתמש בכל הטריקים והשטיקים שלומדים בקורס לנאום. הוא סובב את הראש ימינה ושמאלה, פשט את זרועותיו, הרים והוריד את קולו באורח דרמטי. באמצע שלף את העזר החזותי ההכרחי. בפעם שעברה זה היה הציור הילדותי של הפצצה האיראנית המדומיינת, הפעם זה היה תצלום של ילדים פלסטיניים המשחקים ליד משגר-טילים בעזה.
(נתניהו סחב איתו לאמריקה מלאי של תצלומים להצגה – עריפת הראשים של דאע`ש וכדומה – כמו סוכן-מכירות שגורר דוגמאות.
הכול היה קצת יותר מדי חלק, יותר מדי מצוחצח. כמו משווק-הרהיטים שהוא היה בעבר.
שני הנאומים נישאו בעצרת הכללית של האו`ם. אבו-מאזן דיבר לפני שבועיים, נתניהו דיבר השבוע. הוא איחר בגלל החגים – כמו אדם המגיע למסיבה אחרי שרוב האורחים כבר עזבו.
האולם היה ריק למחצה. הקהל הדליל היה מורכב מדיפלומטים צוערים, שנשלחו להפגין נוכחות כדי לייצג את ארצותיהם. נראה היה שהם היו משועממים עד מוות.
את מחיאות-הכפיים סיפקו המשלחת הישראלית המנופחת באולם והעסקנים הציוניים שמילאו את היציעים, בהנהגת מלך-הקזינו שלדון אדלסון. (אחרי הנאום לקח אדלסון את נתניהו למסעדת-פאר לא-כשרה. המשטרה חסמה את הרחובות לשם. אדלסון מתח ביקורת פומבית על נאומו של נתניהו, שנראה לו מתון מדי.)
האם זה היה חשוב? לגמרי לא. אין נואמים בעצרת האו`ם כדי לשכנע את חבריה. מדברים שם אל קהל הבית. כך עשה נתניהו, וכך עשה גם אבו-מאזן.
במסורת של הגטו היהודי קיימת דמות השתדלן היהודי, המגן על קהילתו בחצר השליט הגוי. בנאומיו השנתיים בעצרת האו`ם מנסה נתניהו לחקות דמות זו.
בנאום של אבו-מאזן הייתה סתירה בין הצורה והתוכן: נאום מתון מאוד בלבוש שפה חריפה מאוד.
ברור היה שהנאום מופנה אל הקהל הפלסטיני, הרותח עדיין מזעם על ההרג וההרס במלחמת עזה. לכן השתמש אבו-מאזן במילים קיצוניות – כל-כך קיצוניות שסיכנו את מטרתו לקדם את השלום. הוא השתמש במילים `רצח-עם` (ג`נוסייד) – לא פעם, כי אם שלוש פעמים. הייתה זאת מתנה למכונת-התעמולה של נתניהו, שהכתירה אותו בשם `נאום רצח-העם`.
במהלך מלחמת-עזה נהרגו יותר מ-2000 פלסטינים, רובם אזרחים, רבים מהם ילדים, בהפצצות מהאוויר, מהיבשה ומהים. זה היה אכזרי, אפילו זוועתי, אבל זה לא היה רצח-עם. רצח-עם הוא עניין של מאות-אלפי קרבנות, של מיליונים. אושוויץ, ארמניה, רואנדה, קמבודיה.
אבו-מאזן היה גם חד-צדדי לגמרי. בנאום לא היה זכר לחמאס, לטילים ולמנהרות-ההתקפה. המלחמה הייתה כולה עניין ישראלי: הם תקפו, הם הרגו, הם ביצעו רצח-עם. זה התאים למנהיג שהיה צריך להגן על עצמו נגד הטענה שהוא חלש מדי. אבל זה לא תרם לשלום.
כשמסירים את השפה החריפה ואת המילים הקשות, מתגלה נאום מתון מאוד, ככל שניתן במצב הנוכחי. בשיאו הציע אבו-מאזן הצעת-שלום, שהייתה זהה להצעה שהציג יאסר ערפאת מלכתחילה. ההצעה זהה גם עם יוזמת-השלום הערבית.
הוא דבק בפיתרון-שתי-המדינות: מדינת פלסטין שבירתה מזרח ירושלים `לצד מדינת ישראל`, גבולות 1967, ו`פיתרון מוסכם למצוקת הפליטים הפלסטיניים` (כלומר: מוסכם עם ישראל, כלומר: למעשה אין שיבה.) הוא גם הזכיר את יוזמת-השלום הערבית. שום מנהיג פלסטיני אינו יכול לדרוש פחות מזה.
הוא גם דרש `לוח-זמנים מפורש`, כדי למנוע את החיזיון של משא-ומתן מתמשך שאין לו סוף.
על כך הואשם אבו-מאזן על-ידי נתניהו כהתגלמות הרשע, השותף של חמאס, שהוא שווה לדאע`ש, שהוא היורש של היטלר, שהתגלמותו הנוכחית היא איראן. כולם אותו הדבר.
אני מכיר את אבו-מאזן זה 32 שנה. הוא לא נכח בפגישתי הראשונה עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה, אך כאשר פגשתי את ערפאת כעבור חצי שנה בתוניס בינואר 1983, הוא היה שם. הוא כיהן כראש הדסק הישראלי במטה אש`ף, והשתתף בכל הפגישות שלי עם ערפאת בתוניס. מאז שיבת אש`ף לפלסטין, פגשתי אותו מעת לעת.
הוא נולד ב-1935 בצפת, שבה גדלה גם אשתי רחל. בפגישותינו העלו השניים זיכרונות-ילדות מצפת ותהו האם אבו-מאזן הילד קיבל אי-פעם טיפול אצל אביה של רחל, שהיה רופא-ילדים.
יש הבדל מובהק בין אישיותם של אבו-עמר (ערפאת) ואבן-מאזן. ערפאת היה ראוותני ומוחצן. אבו-מאזן מכונס בעצמו ומופנם. ערפאת קיבל החלטות במהירות הברק, אבו-מאזן שקול וזהיר. ערפאת היה חם ביחסי-אנוש, חובב מחוות, והעדיף תמיד את המגע האנושי (פשוטו כמשמעו). אבן-מאזן קריר ובלתי-אישי. ערפאת עורר אהבה, אבו-מאזן מעורר כבוד.
אך מבחינה פוליטית אין כמעט הבדל. ערפאת לא היה קיצוני כפי שנראה, אבו-מאזן אינו מתון כפי שנדמה. תנאי-השלום שלהם זהים. אלה הם התנאים המינימאליים שמנהיג פלסטיני – או מנהיג ערבי בכלל – יכול להסכים להם.
אפשר לנהל משא-ומתן של חודשים על הפרטים – כמו, לדוגמה, המיקום המדויק של הגבולות, חילופי שטחים, ההתנחלויות, המספר הסמלי של פליטים שיורשו לחזור, סידורי ביטחון, שחרור אסירים, חלוקת המים, ועוד.
אך התנאים הבסיסיים של הפלסטינים אינם ניתנים לשינוי. קח אותם או עזוב אותם.
נתניהו רוצה לעזוב אותם.
אם עוזבים אותם, מה נשאר?
נשאר הסטטוס-קוו, המצב הקיים. העמדה הציונית הקלאסית: אין עם פלסטיני. לא תהיה מדינה פלסטינית. אלוהים – אם הוא קיים ואם לא – הבטיח לנו את כל הארץ (כולל ירדן).
אך בעולם של ימינו אי-אפשר להגיד את הדברים האלה בפה מלא. יש למצוא גימיק מילולי כדי לעקוף אותם.
בתום מלחמת-עזה האחרונה הבטיח נתניהו `אופק מדיני חדש`. המבקרים מיהרו לציין שהאופק הוא דבר הנסוג ככל שמתקדמים לקראתו. לא חשוב.
אז מהו האופק החדש? נתניהו ויועציו שברו להם את הראש, ובסוף העלו את `הפיתרון האזורי`.
`הפיתרון האזורי` הוא אופנה חדשה, שהתחילה להתפשט לפני מספר חודשים. אחד מדובריו הוא דדי צוקר, ממייסדי `שלום עכשיו` וח`כ לשעבר מטעם מרצ. כפי שהסביר ב`הארץ`: מאמץ השלום הישראלי-פלסטיני מת. עלינו לאמץ לעצמנו אסטרטגיה חדשה, והיא `הפיתרון האזורי`. במקום להתדיין עם הפלסטינים, עלינו לנהל משא-ומתן עם כל העולם הערבי ולעשות שלום עם מנהיגיו.
בוקר טוב, דדי. כאשר העלינו, ידידיי ואני, בפעם הראשונה את `פיתרון שתי המדינות` באביב 1949, הצענו את הקמתה המיידית של מדינת פלסטין, ויחד איתה `איחוד שמי`, שיכלול את ישראל, פלסטין, כל המדינות הערביות, ואולי גם את תורכיה ואיראן. מאז חזרתי על כך פעמים אין-ספור. כאשר יורש-העצר (דאז) של סעודיה העלה את הצעת-השלום הערבית, קראנו לקבלה לאלתר.
אין שום סתירה בין הפיתרון הישראלי-הפלסטיני ופיתרון ישראלי-כל-ערבי. הם אותו הדבר. הליגה הערבית לא תעשה שלום בלי הסכמת המנהיגות הפלסטינית, ושום מנהיגות פלסטינית לא תעשה שלום בלי גיבוי הליגה הערבית. (ציינתי זאת במאמר שפורסם ב`הארץ` ביום נאומו של נתניהו.)
לפני זמן-מה נפוץ הרעיון ה`חדש` הזה בישראל. הוקמה עמותה, הוצא כסף על הסברה. שמאלנים בעלי כוונות טובות הצטרפו. מכיוון שלא נולדתי אתמול, תמהתי.
והנה בא נתניהו בעצרת הכללית ומציע את אותו הדבר בדיוק. הללויה! הנה הפיתרון! הפיתרון ה`אזורי`! אין עוד צורך לדבר עם הפלסטינים הרשעים. אנחנו יכולים לדבר עם המנהיגים הערביים ה`מתונים`.
אי-אפשר להטריח את נתניהו בפרטים. על איזה תנאים הוא חושב? מה הפיתרון לפלסטין? אין להטריד אנשים גדולים בפרטים קטנים כאלה.
כל העניין מגוחך, כמובן. גם עכשיו, אחרי שמדינות ערביות אחדות הצטרפו לקואליציה האמריקאית נגד דאע`ש, אף אחת מהן אינה רוצה להיראות בחברה ישראל. ארצות-הברית ביקשה את ממשלתנו, בצורה שקטה ודיסקרטית, להישאר בבקשה בחוץ.
נתניהו מזדרז תמיד לנצל את התנאים המשתנים למען עמדתו, שאינה משתנה לעולם.
העניין הלוהט האחרון הוא דאע`ש (הקוראת לעצמו עכשיו `המדינה האסלאמית`). העולם מתפלץ למראה הזוועות שהוא מבצע. הכול מגנים אותן.
על כן קושר נתניהו את כולם לדאע`ש: את חמאס, את אבו-מאזן, את איראן. כולם דאע`ש.
בשיעורים ללוגיקה לומדים על אינויט (אסקימוסי) המגיע בפעם הראשונה לעיר ורואה זכוכית. הוא מכניס אותה לפיו ומתחיל ללעוס. ההיגיון שלו: הקרח שקוף. הזכוכית שקופה. את הקרח אפשר ללעוס. על כן אפשר גם ללעוס זכוכית.
לפי היגיון זה: דאע`ש הוא אסלאמי. דאע`ש שואף לח`ליפאת חובקת-עולם. חמאס הוא אסלאמי. חמאס רוצה בח`ליפאת חובקת-עולם. כולם רוצים להשתלט על העולם. כמו `זקני ציון`.
נתניהו סומך על כך שרוב האנשים אינם יודעים על מה הוא מדבר. לפי אותו ההיגיון צרפת שייכת לדאע`ש. עובדה: המהפכה הצרפתית ערפה ראשים. דאע`ש עורף ראשים. לפני זמן-מה ערפו הבריטים את ראש מלכם. כולם דאע`ש.
בעולם האמיתי אין שום דמיון בין דאע`ש לבין חמאס, מלבד דבקותם באסלאם. דאע`ש מתנגד לכל הגבולות הלאומיים. היא שואף למדינת איסלאמית עולמית. לעומת זאת, חמאס הוא ארגון לאומני קיצוני, השואף למדינה פלסטינית. באחרונה הוא גם מדבר על גבולות 1967.
כמו כן, לא יכול להיות שום דמיון בין דאע`ש ואיראן. הם נמצאים בשתי גדות מנוגדות של התהום ההיסטורית: דאע`ש הוא סוני, איראן היא שיעית. איראן היא התומכת העיקרית בבשאר אל-אסד. דאע`ש רוצה להפיל אותו, ואם אפשר גם לערוף את ראשו.
עובדות אלה ידועות היטב לכל מי שמעוניין במדיניות העולמית. הן בוודאי ידועות לדיפלומטים במסדרונות האו`ם. אז למה חוזר נתניהו מעל דוכן האו`ם על מצגי-השווא האלה (אם להשתמש בלשון המעטה)?
מפני שאינו מדבר אל הדיפלומטים. הוא מדבר אל הבוחרים הכי פרימיטיביים בישראל, שהם גאים בכך שיש להם באו`ם שתדלן נהדר כזה, בעל אנגלית רהוטה כזאת, המייצג אותם מול פני העולם.
וחוץ מזה, למי איכפת מה חושבים הגויים?

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

נגד המתווה האכזרי! לקבל פליטים מאוקראינה מיד וללא הגבלות!י
ביאטה, אני והסרטן
מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות