קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

"אני שטפתי מיליון צלחות"
haokets
פנינה מוצפי-האלר
02.10.14
http://www.haokets.org/2014/10/02/%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%98%D7%A4%D7%AA%D7%99-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A6%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%AA-2/מ



המשפטנית טלי קריצמן-אמיר מתארת ברשימתה החשובה שהתפרסמה ב`העוקץ` את התחושות הקשות שלה כשהקשיבה לדיונים בבית המשפט העליון לגבי גורלם של מבקשי המקלט בישראל. `יש משהו מטלטל בדיונים האלה,` כותבת קריצמן-אמיר שמעידה על עצמה כמי שנטתה לתפוס את המשפט הישראלי כ`אובייקטיבי, ברור, חד משמעי, ואת השחקנים בו—עורכי דין ושופטים, כפועלים בעולם של וודאות על בסיסן של עובדות`. אחרי שהות ממושכת בבתי המשפט היא מסיקה ש`העמדה של המדינה שמוצגת [בדיונים אלה] כה שונה ממה שראיתי במו עיניי ושמעתי במו אוזני.` הדיונים בבית המשפט, היא מבחינה, מתנהלים סביב שתי גרסאות סותרות של המציאות. מצד אחד עומדים ארגוני זכויות האדם המייצגים את הפליטים, ומצד שני עומדים הפרקליטים המייצגים את המדינה ויש מחלוקת בין שני הקצוות האלה. התהום הפעורה בין שתי הגרסאות `היא כה עמוקה עד כי נדמה שהם אינם מדברים כלל על אותו הדבר`.

קריצמן-אמיר מציעה שהדרך לגשר מעל לפער זה הוא לנהל שיח עם מבקשי המקלט, לבקר במתקן חולות. דרך אחת לניהול שיח כזה היא להקשיב לדיווחים של מבקשי המקלט בעצמם.
וזה בדיוק מה שעשיתי בתחילת יולי. הרשימה הבאה שאותה רשמתי בעקבות הביקור השלישי שלי במתקן `חולות` ב-7 ליולי 2014, הוגשה לפרסום אבל עוכבה בגלל רצף האירועים הדרמטיים שהוליך למבצע צוק איתן. אני חוזרת לרשימה זו לאור פרסום הפסיקה החדשה של בג`ץ בעניין `החוק למניעת הסתננות` ומוצאת שה`שיח עם מבקשי המקלט` שאותו ניהלתי באותו יום שבת ברחבה הפתוחה מחוץ ל`חולות` הוא עדיין מאוד רלוונטי. רשימה קצרה זו מבקשת להשמיע את קולותיהם של אותם אנשים, שלפי פסיקתו של השופט פוגלמן, `אינם מאבדים מזכותם לכבוד כמלוא הנימה [רק מפני] שהגיעו למדינה בדרך לא דרך`.

מוטסים עלי, אחד הפעילים הבולטים של מבקשי המקלט כתב במאמר קצר ב`הארץ` שהוא מאמין במערכת המשפט הישראלית, ושהוא יודע שהמאבק בין הממשלה למערכת המשפט אינם מבטיחים לו ולחבריו שההחלטות של בג`ץ יקוימו ללא מאבק.

ועוד עניין שחוזר וצף בקולות המתועדים למטה ומנוסח ביתר בהירות גם אצל מוטסים עלי שמכריז `אנחנו לא האויבים של תושבי דרום תל אביב`, וגם ברשימה המצויינת של שולה קשת, מנכ`לית ארגון `אחותי`, שמפנה אצבע מאשימה כלפי המדיניות המכוונת, שיוצרת מצב של תחרות בין שתי אוכלוסיות מודרות ומסיתה אוכלוסייה אחת בשנייה.


יש ערך אנושי בהקשבה

זו הפעם השלישית שלי ב`חולות`. הפעם מישהו טרח לשים שלטים ענקיים באותיות לבנות על רקע כחול (כמה סימבולי) שמכוונים אותך למקום. כבר לא צריך לנחש איך להגיע בתוך מבוך של בתי כלא ובסיסים צבאיים הפזורים בתוך נוף מדברי הזוי. השלטים החדשים הם בעלי נוכחות חזקה, ממוקמים בכל פנייה, חצים גדולים מסמנים את הכיוון. מי שם אותם? מה הם מסמלים? מי הם אלה שצריכים הכוונה מדויקת כדי להגיע ל`מתקן השהייה הפתוח חולות`? והיצירתיות של המונח החדש הזה, `מתקן שהייה פתוח`; בניינים מוקפים חומות וגדרות הם `מתקן`? ואת המשמעות האמיתית של המונח `פתוח` שמבדיל לכאורה בין `חולות` ו`סהרונים`, הכלא `הסגור` השכן, מאתגרים אלה שמאכלסים את שני המקומות המגודרים האלה. אז למען אלה שאינם מכירים את ה`שיח` המוטרף הזה, עבור מי שאינו מצוי במונחים של הניו-ספיק הביורוקרטי של המדינה היהודית, שפרנץ קפקא היהודי יליד פראג שתיאר את הביורוקרטיה האוסטרו-הונגרית היטיב לאפיין, יש צורך בהקדמה קצרה.

ניו-ספיק

בישראל יש כיום כ-60,000 אנשים שהגיעו מאפריקה מאז 2006. רובם היגרו משתי מדינות אפריקאיות טוטליטריות, שכל האמנות הבינלאומיות הכריזו שאי-אפשר להחזיר אליהן אזרחים שברחו מהן – אריתריאה (כ-70%) וסודאן (כ-25%). רק כ-5% מהאפריקאים השוהים בישראל הגיעו משאר מדינות היבשת השחורה. רוב האנשים האלה נכנסו לישראל לאחר שחצו את הגבול בסיני ממצרים. בהתחלה, המדינה היהודית הדמוקרטית לא ידעה מה לעשות איתם, והם קיבלו אישור שלא קיים בשום הסדר חוקי בעולם – אשרת שהייה ללא רשות לעבוד. היה ברור לכולם שהם יכולים לעבוד, והם עבדו. רק אחר כך, כשנבנתה חומה שחסמה באופן הרמטי את הגבול, וכשהפסיקו להגיע מבקשי מקלט דרך הגבול עם מצרים, שונו החוקים, ואלה שניסו להיכנס מאותו רגע והלאה הוסעו ישירות לכלא `סהרונים`. אבל לפני שניגע בסיפור של אחרי הכניסה לגבולות המדינה, אזכיר רק שהמסלול שהביא אותם לאותו רגע של חציית הגבול היה מסלול איום, מנצל. כי לפני שהגיעו לסיני, עברו רוב האפריקאים מבקשי המקלט הללו דרך ארוכה שארכה לפעמים חודשים ושנים, ושכללה עינויים במחנות בסיני שמהם הם הצליחו להשתחרר רק אחרי ששילמו דמי כופר עבור ה`זכות` להיות מוסעים על ידי מבריחים בדווים לגבול ישראל כדי לחצות אותו.

`ישראל הכניסה אותנו בגבול,` אומר לי נג`מדין, בחור סודאני בן 42, שעבד במסעדות בערד ובשוק בדימונה מאז 2008. `אז אם הם הכניסו אותנו, למה הם לא מחליטים מה הם רוצים לעשות בנו?` והמסע הזה אל גבולותיה של מדינת ישראל לא היה קל. נג`מדין מספר לי שהוא שילם `רק אלף דולר` למבריחים בדווים שהסיעו אותו לגבול, שהיום המחיר המקובל לחצות אותו הוא שלושים אלף דולר. אני לא מופתעת. כבר קראתי דוחות של ארגונים שפועלים למען מבקשי המקלט ואת העדויות המזעזעות של גברים ונשים שעשו את הדרך הזו אל הגבול. אני כבר `מכירה` את הסיפורים הקשים האלה. קראתי גרסאות חוזרות שלהם, מקובצים כמו חרוזים בשרשרת שהופכת אותם לזהים זה לזה עד כדי מיאוס, עד כדי איבוד היכולת להזדהות, לראות את האדם מאחורי הסיפור החוזר. כנסו לאינטרנט, ותגלו עוד דוח ועוד סדרה של תיעוד של עינויים, ומסמכים.

אבל הגעתי הפעם עם שתי תלמידות שלי והן מקשיבות מהשוליים, ואני רוצה שהן ישמעו זאת מכלי ראשון, ולכן אני חוזרת ושואלת. ואני מקשיבה לתשובות הממושכות כי יש ערך אנושי בעצם העובדה שאני מוכנה להקשיב. יש חשיבות בעצם האקט של לתת לאדם את המרחב שבו הוא מספר סיפור כואב, ויש מי שמקשיב לו באמפטיה. וכשהם יוצאים לרחבה הפתוחה מחוץ למתקן הכליאה שלהם, ורק שלושתנו שם, בחנייה, אני ושתי תלמידותי הצעירות היושבות מתחת לפרגולות שנבנו במיוחד למען אורחות כמונו, הם לא נועצים מבט ומסרבים בביישנות לענבים שהגשנו להם. כשהם ניגשים, אני מסבירה שאני לא עורכת דין ושאלה הן תלמידותיי ושבאנו לשמוע, ושאולי אכתוב ואפרסם את סיפוריהם. וכך, לאט לאט, הם מחכים לתורם, מפנים את הספסל מעבר לשולחן העץ שעליו הנחתי את המחברת שלי ושבה אני רושמת את דבריהם לבא בתור, למי שהקשיב מהשוליים לסיפור של חברו והחליט שגם הוא רוצה לחלוק איתנו את סיפורו. וכך אני יושבת בוקר שלם בשמש הקופחת שהפרגולות היפות של מתקן `חולות` לא מצליחות להצל מפניה, ורושמת את העדויות האישיות, הנוקבות שלהם ומתרשמת מהדרך השקטה, הלא-מתלהמת שבה הם מדברים על תלאות איומות שהביאו אותם עד הגבול בסיני. על כך שאת אלפי הדולרים שהם הצטרכו לשלם למבריחים בדווים שילמו משפחות שמכרו את הבית העלוב שבו חיו ומשכנו את האדמה החקלאית שממנה הם מתקיימים, `כי הבדואי אומר שהוא יהרוג אותך. אז המשפחה שלך. כל הכפר שלך משלם. ואתה עובד כמה שנים ומחזיר לאט לאט את החוב שלך. ואתה מקווה להמשיך לעבוד כדי שלמשפחה שלך יהיה אוכל.` העברית שלהם טובה. הם מתרגמים בעבור מי שהעברית שלו לא קולחת.

`אני שוטף צלחות מצוין`

`אתם באים לפה ואתם בסדר. אתם רוצים לעזור לנו. ואנחנו מספרים לכם הכל. אני כבר סיפרתי את כל הסיפור שלי והם צילמו את הסימנים על הגב שלי ואת העינויים שעברתי. והכל נמצא בתיקים שלכם. אבל אני פה כבר ארבעה חודשים ב`חולות`. למה? מה עשיתי? אני שוטף צלחות מצוין. שטפתי לפחות מיליון צלחות שלכם ואני רוצה להמשיך לשטוף צלחות. ככה אני עוזר למשפחה שלי. אז למה שבאתי למשרד הפנים לחדש אישור הויזה שלי אמרו לי: `זהו. אין עוד ויזה. לך ל `חולות`. מה זה `חולות`? אני חשבתי: `חולון`. שמעתי יש עיר כזה בישראל. אני אומר לפקיד שלכם. למה `חולון`? אני עובד טוב בערד. הבעל-בית שלי, הוא אוהב אותי.`

`תסבירי לי את,` הוא אומר לי בעדינות אין קץ, בלי זעם. `למה אני פה יושב כל היום, לא עושה כלום. אני רוצה לעבוד. אני גרתי במחסן. בשוק. הבעל-בית הוא נותן לי לגור שם ואני עושה הכל. אני נוהג בטנדר שלו. אני שוטף כלים, אני מפנה אשפה. הוא בסדר. הבעל-בית. הוא אומר לי: `אתה לך תסדר את הניירות שלך. אז אני באתי פה ל`חולות` בגלל משרד הפנים. אבל אף אחד לא מסדר ניירות שלי פה. מה אנחנו עושים פה?`

מחליטה לא לאבד את היכולת לחמלה

וככל שאני שומעת יותר, ברור לי שאנחנו, הישראלים, צריכים להקשיב לסיפורים האנושיים האישיים כדי להתחיל להבין. מפני שפיסות האינפורמציה בדיווחים העיתונאיים הקצרים אינם מספקים תמונה שלמה גם למי שמתעקש לעקוב אחריהם. כי לציבור הרחב שאינו נחשף לסיפורים אלה, באופן המיידי, הפשוט, האישי מתפתחת עויינות כלפי אותם אנשים שחורים שצצו לנו משום מקום, והם ממלאים את הפארקים בשכונות העוני שלנו. החברים שלי ששמעו שאני כותבת בחמלה על מצבם של מבקשי המקלט מאתגרים אותי: מה את באמת רוצה שהם יחיו פה לתמיד? שהילדים שלהם יהיו פה ישראלים? מה פתאום: הם לא יהודים! מה, נביא את כל אפריקה אלינו? ומה עם אנשי שכונות העוני של תל אביב? את מזרחית. איפה הנאמנות שלך? למה את לא דואגת לתושבי דרום תל אביב העניים? מדוע אכפת לך בכלל מהמסתננים? ואני מנסה שוב ושוב להגיד שאין פה משחק סכום אפס. שמישהו קבע מדיניות מפלצתית של הסתה של אוכלוסייה מוחלשת אחת בשנייה. למה הם מרוכזים בשכונות של דרום תל אביב, אני מתעקשת. למה הם לא נשלחים לשכונות אחרות, מבוססות יותר בתל אביב? אבל משהו בדינמיקה של השיח הציבורי מסרב להפנות את השאלות האלה כלפי קובעי המדיניות וכל ניסיונותיי לשכנע , להסביר, לשנות את החשיבה נופלים על אוזניים ערלות ואני נתקלת בזעם, במין לאומנות מתלהמת שמסרבת לחשוב על מבקשי המקלט כבני אדם.

אז אני חוזרת שוב ושוב כדי לדבר איתם. מקשיבה להם בתור האינסופי לקבלת אשרת עבודה, הולכת לגינת לווינסקי, למרכז שהם הקימו בתל אביב להעצמת נשים, ול`חולות”.
ובמקביל לנסיעות שלי ל`חולות` ניסיתי להבין את השיח המשפטי הישראלי שעוסק בגורלם של אלה המוגדרים כ`שוהים` ולא כ`אסירים`. ניסיתי לעקוב אחר הדיווחים השוטפים ב`הארץ` שציטטו את קובעי המדיניות, שתיארו את ההפגנות של מבקשי המקלט. קראתי את המאמרים המעטים שפרסמו אקדמאים ישראלים, (טלי קריצמן-אמיר וחיים יעקובי) ודוחות של ארגונים ללא מטרות רווח שאספו עדויות ממבקשי המקלט כדי לסייע להם בדרך זו או אחרת. אבל בשלב מסוים מצאתי שאיני יכולה לקרוא יותר דוחות של ארגון עם שם ארוך כזה או אחר שמסונף לאו`ם, או דוחות של מוקדים מתחרים לסיוע פליטים ומהגרי עבודה מפני שגם הם, באופן פרדוקסלי, לכודים בשפה המשפטית המוטרפת שממיינת אנשים, שמחליטה מי `חוקי` ומי לא. וכמו ב-”1984” של ג`ורג` אורוול, אני מזהה ומתבלבלת אל מול ה`ניו-ספיק` הזה, ומרגישה שאסור לי להישאב לתוכו ולאבד את היכולת הבסיסית של הזדהות אנושית עם סבלו של האחר. סבל מיותר. אכזרי. חסר כל היגיון. ואני מחליטה להחזיר לעצמי את היכולת לפרק, לדחות, לצחוק על כל הקטגוריות והמינוחים האלה שמנסים לשכנע אותך שהן בעלות משמעות ובכך לאבד את הקשר האנושי, את החמלה.

כי מאחורי המינוחים המשפטיים, הפוליטיים, המבלבלים האלה עומדים אנשים, גברים ונשים (כ-6,000 מתוך כלל הקבוצה הן נשים ועליהן כתבנו, הבטום מהרי ואנוכי, מאמר שעומד להתפרסם בקרוב בכתב העת Journal of Refugee Studies). אלה אנשים שברחו מחיים של עוני מנוול ושל איום לחייהם במשטרים טוטליטריים שאם יחזרו אליהם, יוטלו לכלא ויעמדו בפני סכנת חיים ממשית.

`זה השנים הכי טובות שלי`

ופה, אצלנו, הם עובדים בכל עבודה קשה. מנקים בתי שימוש, שוטפים כלים בבתי קפה, עובדים בלי להתלונן. אני מקשיבה לג`ון, בחור אריתראי צעיר שמסביר לי ממש בקצרה – מה ששמעתי שוב ושוב מרבים אחרים – את עיקרי התהליך שהביא אותו ארצה: `אני עבדתי 14 שעות ביום. שוטף כלים, שוטף סירים, עושה הכל. ואני חושב. זה בסדר. אני פה לעזור למשפחה שלי. לא ראיתי אותם כבר שמונה שנים. אין מה לעשות. מישהו היה צריך לעזור. ובאריתריאה לוקחים אותך לצבא ואין תאריך שחרור. ואתה לא יכול להשתחרר ולא לעבוד כדי לתמוך במשפחה שלך שאין לה מה לאכול`.

`זה השנים הכי טובות שלי`, אומר לי שישאי, בחור גבוה ונאה בן 27. `יצאתי מהבית שלי באריתריאה כשהייתי בסוף התיכון. לא הספקתי לסיים את בחינות הבגרות. הייתי מוכרח לעזוב. גם היה צריך שמישהו יעזור למשפחה. אז חציתי את הגבול לאתיופיה ומשם למצרים. במצרים חייתי שלוש שנים. הייתי עבד של משפחה אחת. עשיתי הכל בשבילם. אין לך יום ואין לך לילה. ואז אמרו לי חברים שבישראל יש עבודה טובה ומשלמים יותר טוב מבמצרים ושזה דמוקרטיה שם`. והמונח הזה `דמוקרטיה` חוזר שוב ושוב בכל הסיפורים. כאילו בא להצדיק את הסיבה שהם עזבו הכל והגיעו הנה. שהייתה להם תקווה שהתרכזה במילה היחידה הזו: `דמוקרטיה`. וככה, בלי להיות ביקורתי בצורה מפורשת הם בעצם שואלים, לא ממש מתריסים: `איזה דמוקרטיה אתם באמת?`

`למה צריך לשלם כופר?` אני שואלת כדי שהסטודנטית שלי שמקשיבה לשיחה תבין מה ששמעתי בשיחות קודמות. והוא מסביר בלי חיוך: `למה אף אחד לא הולך ברגל בסיני. אתה חייב לשלם להם. לבדווים. והם שמים אותנו ככה עשר-שתים עשרה אנשים כמו סרדינים בתוך הטנדר שלהם ומכסים עלינו בעשב וממלאים בקש עד שאתה לא יכול לנשום ממש. זה בשביל שיחשבו שזה טנדר של עשב`, הוא מוסיף הסבר בחיוך עצוב. `והוא מבריח אותך. ואתה בלילה. ולא רואה כלום. והוא אומר לך, זה שם. הוא מצביע בזרוע ארוכה על הכיוון. ואז אתה רץ ורץ בחושך ואתה מגיע לגדר. והחיילים שלכם, הם אספו אותנו.`
הם מהגרי עבודה

`הם מהגרי עבודה`, כותבים כמה בתגובות בפייסבוק, כאילו שיש בזה טעם לפגם. אז אנשים יקרים: תעזבו את דימויי השואה ואת היהודי שביקש מקלט אחרי מלחמת העולם השנייה, ואת העובדה שישראלי היה מאלה שניסחו את האמנה להגנה על הפליט. תחשבו רגע על תקופה פחות דרמטית. על שנות השבעים – כשצעירים ישראלים נסעו לניו יורק ועבדו במסעדות 14 שעות ללא אישורי עבודה וישנו על הרצפה של המסעדה כי רצו לחסוך כסף. כי היו נחושים לשפר את מצבם הכלכלי. מה כל כך נורא ברצון לעבוד? מדוע ילדיי שנולדו בארצות הברית כשהייתי סטודנטית בבוסטון קיבלו אזרחות אמריקאית אוטומטית גם בלי אף הורה עם אזרחות אמריקאית?

הרי ברור שיש מי שמחליט על חוקי הגירה כאלה ולא אחרים? מדוע אנחנו מקבלים את ההגדרות המשפטיות בישראל שמכתיבות לנו, משל היינו כולנו פקידי הגירה משפטנים שצריכים להבדיל בין `עובד זר חוקי` ו`מסתנן`? מה הסיפור לכל הרוחות? אדם רוצה להתפרנס. הוא לא אלים. המדינה שלו הקיאה אותו והוא צריך מקלט מדיני, אנושי. זה אקט הומאני בסיסי שעומד מעבר לחוקים בנלאומיים שמגדירים זכויות של פליטות. תבינו עובדה פשוטה: המדינה הדמוקרטית הנאורה שלנו פשוט מתעלמת מהחוקים הבינלאומיים האלה שהיא חתומה עליהם. אבל, אנחנו, האנשים, אלה שאין לנו מושג מהמסגרות התחוקתיות האלה, למה אנחנו לא עוצרים לרגע ואומרים: `מה זה הבליל המשפטי הזה שנותן הצדקה לכליאתם של אנשים שמוכנים לעבוד לפרנסתם? מי קבע שיש `עובד זר` שאותו מייבאים בכסף רב (אולי כי חברות כוח האדם שמייבאות עובדים זרים אלה עושות עליהם הון?) ויש `מסתנן` שאותו צריך לכלוא בסהרונים. מה עוול עשה אותו בחור ששטף מיליון צלחות ורוצה להמשיך ולשטוף עוד צלחות? מי מרוויח מזה שהוא עכשיו בבית סוהר שעולה לנו, משלמי המיסים, מיליוני שקלים? איפה הקומון-סנס הישראלי הבריא שצריך לראות נכוחה ולהגיד לעצמו:` זה פשוט לא הגיוני`.

בואו לאמצע המדבר ותראו במו-עיניכם: כבישים חדשים, מגרשי חנייה עצומים, פרגולות, גדרות, בתי סוהר, סוהרים. ההחזקה של כל המרחב הזה של בתי כלא וכבישים וחשמל וסוהרים עולה הרבה יותר כסף מאשר אם היינו מאפשרים לאנשים האלה לחיות בקרבנו ולהתפרנס בכבוד. למה אנחנו לא זועקים על הבזבוז המשווע הזה של כספינו, כספי משלם המיסים שהולכים לבניית מערך כליאה ענק כזה באמצע המדבר? וככה לבסוף, במין היפוך ציני כואב לב למדתי שמי שמנקה ועובד בחדר האוכל של בתי הסוהר באמצע המדבר הכולאים אריתראים וסודנים הם בחורים אתיופיים-יהודים שזוהי העבודה היחידה שהם משיגים. הם מגיעים בהסעות מבאר שבע ואופקים ודימונה כדי להתפרנס פה במערכת הכליאה שהמדינה שלנו הקימה.

נותנים לכולם אקמול

`יש לי כאבים בחזה,` אומר לי קופי, בחור צעיר וחסון שמתעקש לספר לי את סיפורו, מחכה בסבלנות שאתפנה אליו. וכבר ארבע בצהרים. יום שבת. אני מותשת. אבל אני מקשיבה. יש ערך אנושי בעצם ההקשבה. `אני לא יכול לנשום`, הוא פותח ואומר לי. `אני מתעורר בלילה ולא יכול לנשום. הרופא פה ב`חולות` נתן לי אקמול. ככה הוא נותן לכל מי שבא אליו. אבל בפעם האחרונה שזה קרה לי, לפני כמה ימים, אני הייתי כבר מת. היה לי מתקף [התקף]. והם לקחו אותי באמבולנס. חשבו שאני, זהו, אני מת. ואני התעוררתי אחר כך. ובבית חולים סוקורו [סורוקה] הם עשו לי צילום בחזה ואמרו אני אין לי שום דבר.`
הוא מראה לי את הדוח מסורוקה. הניירות המקופלים האלה שהם כולם נושאים איתם. שולפים מהכיס האחורי של המכנסיים דפים מקופלים, מוכנסים לשרוול פלסטיק שקוף כדי שישתמרו, אוחזים בניירות האלה שעליהם מצוין שמם כמו זקוקים לתיעוד הזה של עצם הקיום שלהם במרחבים שאינם מכירים בהם כבני אדם. אני בוחנת את הנייר שהוא מניח בידי. שמו של המתמחה מסורוקה מצויין בתחתית הדף. מה חשב אותו מתמחה כשחתם את שמו, כשקבע שלקופי הצעיר שהגיע ללא נשימה `אין שום דבר.`

`אני לא רופאה,` אני אומרת לו בצער. `כאן כתוב שעשו לך את כל הבדיקות ואתה בסדר.`
הוא מביט בי באלם. `איך, איך אני בסדר? הוא שואל כמעט בלחש. `אני כמעט מת. לא יכול לנשום`.

ואני מסתכלת עליו וחושבת, הוא בגילו של בני הבכור יוני, גבר צעיר בן 27 שכבר עשר שנים מתגלגל ממקום למקום בעולם אכזרי, מנשל, איש צעיר חסר זכויות. בגיל 17 עזב את ביתו כי רצה לעזור למשפחתו, כי סרב להתגייס לצבא במדינה טוטליטרית. אלה הן שנות נעוריו, השנים הטובות ביותר של חייו. התקפי חרדה אינם מאובחנים בסורוקה, אני מסכמת לעצמי.

הילד של כל אחד מאיתנו

תחשבו עליו כאילו הוא היה הילד של כל אחד מאיתנו. אז בואו לרגע, חברים וחברות, ותראו אותו, את קופי שמתעורר בלילה כי נשמתו נעתקת מרוב חרדה קיומית ותחשבו עליו כאילו הוא היה `הילד של כל אחד מאיתנו` (כמו שחזרו ואמרו בימים הראשונים לאחר חטיפת שלושת הנערים לפני המלחמה האחרונה). תנסו. תתנערו לרגע מהלהג שמצדיק את הטירוף הזה שגורם לאיש הצעיר הזה להתעורר בלי יכולת לנשום ב`מתקן הכליאה הפתוח` באמצע המדבר הצהוב שלנו, רחוק ממשפחתו, אינו יודע כיצד יתקיים, ומדוע הוא בכלא. אני שואלת אם יצא עם האחרים באקט המחאה של השוהים ב`חולות` שפתחו במסע רגלי לכיוון הגבול בסופש האחרון לפני שנפגשנו. `לא השתתפתי בהפגנה הזאת. נשארתי בתא שלי`, הוא אומר לי בביישנות. `אני…איך אומרים את זה?? אני…` האחרים עוזרים לו מנדבים בחיוך את המילה `פחדן`. `כן, אני פחדן.` הוא אומר מבויש. `הם הרביצו שם מכות. חמש שש שוטרים על איש אחד. אני ראיתי וברחתי. חזרתי לחולות ונכנסתי שוב לכלא.`

ואני מביטה בו, מסתכלת על העלם הצעיר, הרגיש הזה, שסיפר לי על העשור האחרון בחייו וחושבת מי הצליח לגרום לנו לא לראות בו את אחד הילדים שלנו? ואני אומרת לו בצער: `גם אני פחדנית`.

וזה לא רק עניין של חמלה כלפי האחר. יש פה סכנה שחוזרת, כמו בומרנג, לכל אחד ואחת מאיתנו. כי מי שהיום לא עוצר את השיגעון הזה שבו זכויות האדם הבסיסיות האנושיות של בחור מאריתריאה נשללות ממנו, והוא כלוא בלי לדעת מדוע, שלא יתפלא שחוסר ההיגיון הזה יתפשט, כמו סרטן (אם מותר לי לגנוב את הביטוי של מירי רגב, אם כי לשימוש קצת אחר) אל עבר קטגוריות אחרות—לנשים חד-הוריות, לנתמכי סעד, למשפחות שלא סוגרות את החודש, ואז באים מבית המשפט ומעקלים להם את הטלויזיה ואחר כך זורקים אותם לרחוב. וכבר אמרו את זה לפני: אם נשתוק כשזה קרה `להם`, חוסר הצדק האנושי הזה, טירוף המערכות הזה, יגיע גם אלינו. ההוצאה לפועל על תשלום חוב שטפח יכול להסתיים בכך שתאבד את הבעלות על ביתך, שמשפחתך תושלך לרחוב. זה לא תסריט הזוי. זה ממש מעבר לפינה. זה כבר קרה בארצות הברית הנאורה במשבר האחרון וזה תסריט שיכול לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו בכל רגע.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד