קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

המלחמה האחרת של ישראל: השתקת הציבור הערבי
שיחה מקומית
שדן ג`בארין
25.8.2014
http://mekomit.co.il/%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%A2%D7%A8/






לקראת סיום שנת הלימודים השנייה שלי באוניברסיטת תל אביב החלטתי שהקיץ אשאר לגור בעיר ואחפש עבודה. בסוף יוני הגשתי מועמדות למשרה בחנות ספרים בנתב`ג. הנציגה שדיברה איתי ממחלקת כוח אדם התרשמה מהשליטה המלאה שלי בשלוש שפות – ערבית, עברית ואנגלית – ותיאמנו מועד לראיון. היא פרסה בפני את דרישות העבודה בחנות הספרים, והוסיפה: `אנחנו נצטרך קודם כל לדאוג שתעברי את בדיקות הרקע הביטחוניות. כיוון שאת ערביה ומוסלמית זה עשוי לקחת יותר זמן מהרגיל`. אחרי 21 שנות ניסיון חיים כערביה בישראל, אי אפשר להגיד שהופתעתי.

שבוע אחרי אותה שיחה פרצה המלחמה בעזה, ואני קיבלתי אימייל מאותה הנציגה. `אנחנו מתנצלים אבל יש לנו עודף של עובדים. לא נוכל להעסיק אותך כעת. בעוד שבועיים, כשתתפנה משרה, ניצור איתך קשר`. מאז חלפו שבועות, ולא שמעתי ממנה.

אני פלסטינית מוסלמית. נולדתי בארצות הברית ואני מתגוררת בישראל. סבא וסבתא רבא שלי התגוררו בכפר הפלסטיני א-לאג`ון, עד שבמאי 1948 פינה הצבא הישראלי את הכפר מתושביו. אחרי שנאלצו לברוח הם התיישבו באום אל-פחם, שברבות השנים הפכה לסמל המאבק הפוליטי של הפלסטינים בישראל. אני גרתי עם משפחתי בישוב יהודי לפני שעברנו לאום אל-פחם.

כשהייתי בת שנתיים, ההורים שלי פנו לישוב קציר וביקשו להתקבל בו כחברים. הם חשבו שבכך הם יעניקו לילדים שלהם הזדמנויות רבות יותר, ויאפשרו להם לגדול באווירה רגועה, הרחק מהרעש ומהצפיפות של אום אל-פחם. ועדת הקבלה דחתה את הפניה שלהם, והחליטה שערבים אינם רצויים כתושבים בקציר.

אבא שלי החליט לצאת למאבק נגד האפליה ובעד שוויון הזכויות שלנו. בסופו של דבר אכן ניצחנו במערכה ובמשך שמונה שנים גרנו בקציר. כשקצת בגרתי והבנתי כבר דבר או שניים על מה זה להיות ערבי ומה זה להיות יהודי, אמר לי אבי, `עשיתי את כל מה שעשיתי כי רציתי שתדעי שיש לך זכויות, ושאף אדם בעולם אינו יכול לקחת ממך את הזכויות שלך`.

הפרצוף האמיתי

מחצית מחיי השתתפתי במחנות קיץ שעסקו בדו-קיום. נפגשנו יחד יהודים וערבים, כולנו אזרחים ישראלים, כדי לדבר על הסכסוך ולמצוא דרכים להתחבר האחד לשני על אף ההבדלים בינינו. בלב התוכניות הללו עומדת התפיסה כי הקשבה לצד `השני` והבנתו הן חשובות ליצירת דיאלוג ופיוס. השתתפתי בכל הפרויקטים האפשריים למען השלום, האחים שלי ואחותי למדו בבית ספר ערבי-יהודי, והגדול ביניהם לומד עכשיו בפנימייה של ישראלים יהודים. הוא חזר לא מזמן מקליפורניה, אחרי שהשתתף שם ב`ידיים לשלום`, מחנה קיץ משותף לפלסטינים, לישראלים ולאמריקאים.

עד היום הייתי מלאת תקווה לגבי העתיד של המקום הזה – אולי אופטימית מידי – וחשתי בביטחון שהסכסוך סופו להסתיים. אך בששת השבועות האחרונים נחשפתי לגלים של גזענות ושנאה הן ברחובות והן בקרב הממשלה, ואני חוששת שכעת התגלה פרצופו האמיתי של מה שמכונה כאן דו-קיום. במציאות זו, גזענות והדרה מאפיינים את היחס ל`אחר`.

הפרצוף האמיתי אינו מוכן להשלים עם זה שאני פלסטינית. המציאות הזו, האמת הזו, מפחידה אותי. בכל חיי לא ראיתי שנאה כזו. אפליה ראיתי, כמו כל ערבי וערביה בישראל. בגיל 19 עשו עלי חיפוש גופני מלא בנתב`ג כי ראו בי סיכון ביטחוני. אבל העת הזו גרועה יותר מכל זמן אחר. עכשיו הדברים יותר בוטים, יותר אלימים, ויותר נפוצים.

כשאני מנהלת `דיונים` על המצב הפוליטי עם ישראלים, הם אומרים לי `לכי לעזה` או `לכי לסוריה`, ושכשאגיע לשם אני `אגיד תודה` שנותנים לי בכלל לנשום ולחיות. עם כניסתי לתוך עוד דיון אני נדרשת שוב לעזוב את ביתי, נדרשת להגיד תודה רבה לכובש שלי על שהוא מאפשר לי להמשיך לחיות כאן. תהיי ערביה טובה – תגידי תודה או שפשוט תשתקי.

הקמפוס האקדמי הפך גם הוא למקום לא בטוח לערבים. סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון בנגב קיבלו איומים על חייהם. במעונות ריססו נגדם כתובות נאצה: `מוות לערבים. עם ישראל חי`. עוד ועוד עמודי פייסבוק נוצרו כדי לפרסם ברבים דעות אישיות שפירסמו אזרחים ערבים שהעזו להביע סולידריות עם פלסטין ועם עזה. דעות אלו לא הולמות את הקונצנזוס הישראלי. באוניברסיטת תל אביב הייתה התארגנות במסגרתה חיפשו אחר סטודנטים פלסטינים שהביעו דעות המתנגדות למלחמה בעזה כדי להביא את הדברים להנהלה ולדרוש את סילוק הסטודנטים מהאוניברסיטה. עצם העבודה שסטודנטים ישראלים הרגישו נוח מספיק לצאת לקמפיין כזה ולסכן את הזכות שלנו לחינוך היא כבר כשלעצמה סיבה לדאגה עמוקה.

האיום הגיע גם למקומות העבודה שלנו. במהלך מבצע צוק איתן עובדים ערבים פוטרו מעבודתם כי הם קראו לישראל `מדינת טרור` ולנתניהו `פושע מלחמה`. סטאז`ר הושעה מעבודתו בבית חולים אחרי שגינה את פעולות הצבא וקרא לעצור את `הטבח בעזה`.

לדיאלוג אני צריכה פרטנר

ובזמן שכל זה התרחש, ישראלים רבים הביעו שמחה על מותם של פלסטינים בעזה, והביעו תקוותם שימותו עוד ועוד `טרוריסטים`. אותם אף אחד לא מפטר, ואף אחד לא מגנה. הם נהנים מחסינות ויכולים להמשיך במעשיהם שהרי אין מי שיעצור אותם. לעומת זאת משטרת ישראל עוצרת ערבים אפילו כשכל פשעם היה פרסום בפייסבוק. בעצרות מחאה לא אלימות עוצרת המשטרה מפגינים ומונעת מהם את זכותם להביע מחאה. מאז תחילת יולי הוגשו 350 כתבי אישום נגד מפגינים – אף אחד מהם אינו יהודי. התקשורת הישראלית סיקרה את אירועי המחאה כאילו מדובר היה במפרי סדר ולא במפגינים.
עוד בנושא


היום אני נזכרת בחוויותיי לאורך השנים באותם מחנות קיץ של דו-קיום. אני חושבת על החינוך שקיבלתי, שלימד אותי לקבל את האחר ולכבד דעות שונות. אני מהרהרת בחזון של השלום ושל החיים המשותפים שלנו כאן. לראשונה בחיי, אני מתבוננת במציאות ולא מוצאת בדל תקווה להיאחז בו. שלום? המילה הזו מתחילה להישמע באוזני כאוטופיה נאיבית שאולי כלל לא נגיע אליה.

מחנות הקיץ שהשתתפתי בהם הציבו בלב העשייה החינוכית את הרעיון שעלינו `לקדם דיאלוג`. למדנו שלהכיר את הכאב של האחר מאפשר קידום של דיאלוג, ושדיאלוג פירושו הקשבה לדעה של האחר והשמעת הדעות שלך. למרבה הצער מדינת ישראל מתגלה כעת כמדינה שאיננה מקיימת ואיננה מקדמת דיאלוג. אני, וכמוני פלסטינים רבים המתגוררים כאן, משותקים בימים אלו על ידי הפחד, התסכול והצער. איך יתממש השלום במדינה שרואה עצמה כדמוקרטיה, אך בוחרת להשתיק ולנהוג באפליה כלפי מיעוט המהווה 20.7 אחוזים מהאוכלוסייה שלה? איך יהיה פה שלום כשהמדינה לא עושה דבר להפסיק את ההתקפות האלימות נגדנו?

מצער אותי להודות בכך, שלמרות השנים הארוכות במסגרות משותפות עם ישראלים יהודים בהן דיברנו על דו-קיום, אני מסתכלת לעבר האופק ואינני רואה את השלום. נדמה לי שהוא רק הולך ומתרחק.

שדן ג`בארין, בת 21 מאום אל-פחם, היא סטודנטית לפסיכולוגיה ולספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. הפוסט פורסם באנגלית באתר 972+.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

Hjejejejej
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו