קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

The Villages Group - הריסות באום אלחיר 27.10.2014
The Villages Group -
אראלה ואהוד
27.10.2014




הצבא והמשטרה הישראליים נכנסו ביום שני 27.10.2014 בבוקר לשלוחה מערבית של הכפר הפלסטיני-בדואי אום אלח`יר, וביצעו שם הריסת בתים. זו הייתה הפעולה המסיבית ביותר של הריסה שבוצעה במקום זה מאז אוקטובר 2008. פעולת ההריסה כוונה במיוחד כלפי שלושה מבני מגורים שנבנו במהלך השנתיים האחרונות (על מקומם של מבנים שנהרסו זה מכבר) עבור שלושה זוגות צעירים: הזוג עבדאללה ורוקייה אלהד`אלין שלהם ארבעה ילדים בגילאים משבעה שנים ועד חודשיים, הזוג חי`ראללה ונורה אלהד`אלין שלהם בת תינוקת והזוג בלאל ואימאן אלהד`אלין שלהם בן תינוק. בנוסף לכך, הרסו כוחות הכיבוש הישראליים מבנה קרוון, שתרמו סוכנויות סיוע אירופאיות עבור משפחתה של האלמנה סמיחה (מיסר) אלהד`לין ושבעת ילדיה לאחר שביתם נהרס פעמיים ב-2011 ו-2012. הטאבון של סמיחה, שעמד במוקד של תביעה משפטית שהוגשה על-ידי משפחה מן ההתנחלות הסמוכה כרמל, נהרס אף הוא, אעפ`י שלא נכלל בצוויי ההריסה. בנוסף לכך הרסו כוחות הכיבוש הפעם עוד שני מבני פח ששימשו כמחסן ומטבח עבור הזוג סולימאן ומליחה הד`אלין. פעולות הריסה אלה הן חלק מפעולה מתמשכת של הריסות בתים מטעם המנהל האזרחי של הצבא הישראלי המכוונת לאלץ את יושבי שני הריכוזים המערביים של הישוב אום אלח`יר לנטוש את המקומות בו הם מתגוררים מזה יותר מששים שנה. זאת בשל קרבתם הרבה להתנחלות הישראלית כרמל שהוקמה בסמיכות רבה אליהם פני כשלושים שנה.

אנחנו מגיעים באין מפריע. אין צבא בצומת, אין משטרה, אין מנהל אזרחי.

ההורסים- הרסו והלכו להם. אנחנו מגיעים אל השבר – ששה בתים הרוסים עד היסוד, טאבון המעשן את הריסותיו, רהיטים, בגדים, צעצועי ילדים כלי בישול, ואנשים, נשים וטף מוכי כאב נעים בין זעם וחרון לבין ייאוש ודכאון. כתפיהם - חלקן שמוטות, חלקן מוחות, עיניהם - חלקן בוכות, חלקן כבויות, חלקן רושפות, ורוח נכאים מנשבת אל פי התהום – חיים שלמים רמוסים בהינף בולדוזר ומספרים את הכרוניקה הידועה מראש של אטימות הלב והרשעות. זו לא הריסה. זו שוב הריסה. אזל הכוח לשאוב כוח מן ההתנגדות הלא אלימה. אולי הוא ישוב. אבל עכשיו, שעה אחרי. אבל כבד. אנחנו משתלבים בו. רק נוכחים לידם בשביל לתת לחוסר האונים את מלוא הכבוד המתבקש. כבוד לטראומה. לא ממהרים לנחם. לא ממהרים להציע פתרונות. רק להיות בשביל לפנות מקום לכאב המצמית. לבכות. מותר לבכות.

ומתוך הדמעות, ישובות ליד עץ תאנה קטן שאיכשהו שרד את ההשמדה, לוחשת מליחה:

הרסו בתים, טאבון, הרסו את הלב, אבל למה היה צריך להרוס את גינת הצמחים הקטנה שטפחתי?

נגעתי בה קלות והחרשתי. כשאבוא שוב, אביא עמדי צמחים רכים שיאפשרו לידיה הגרומות, העייפות, לגעת שוב באדמה הטובה ולהשקותה בדמעות כאבה המר. אולי תרצה לשתול. אולי יצמחו שוב חיים...


לתמונות מזמן הריסה ראו:

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.656371014484227.1073741833.326040100850655&type=1



לדיווחי טלוויזיה (בערבית) על ההריסה ראו:

https://www.youtube.com/watch?v=FORYe0_PXj4&feature=youtu.be

https://www.youtube.com/watch?v=Z5OCgw1EK88

https://www.facebook.com/video.php?v=656330054488323&set=vb.326040100850655&type=2&theater



אראלה ואהוד בשם קבוצת הכפרים

קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב