ברביעי בלילה הגיע אופנוען לכנס למען הקמת בית המקדש שערכה תנועת ימין
יהודית וירה שלושה כדורים לעבר יהודה גליק, פעיל מרכזי בתנועה. שעות מעטות
לאחר מכן פשטו כוחות שב`כ על שכונת אבו טור בירושלים וירו למוות במועתז
חיג`אזי, אסיר פלסטיני משוחרר, שלטענתם היה אחראי לירי על גליק. אבל כמו
במקרה של אלשלודי, גם כאן הסיפור מורכב יותר.
חיג`אזי, תושב אבו טור, נכלא בדצמבר 2000 לאחר שלדברי המדינה ניסה להצית
ארון חשמל בבניין של מתנחלים כחלק מאינתיפדת אל אקצא. מקורביו טוענים שלא
היה חבר בג`יהאד האיסלמי, כפי שנטען על ידי המדינה, וכי הודה בחברותו בתנועה
רק לאחר עינויים שספג מידי חוקרים ישראלים. במהלך מאסרו - לאחר שלדברי
מקורביו הושפל על ידי סוהרים וראה את בני משפחתו מושפלים כשהגיעו לבקר אותו
- תקף סוהר באמצעות סכין גילוח והיכה חוקר שלדברי בני משפחתו היה בין מעניו.
תקריות אלה הובילו את רשויות הכלא להכניסו לבידוד. על פי מועדון האסיר
הפלסטיני, הוחזק חיג`אזי 11 שנים בכלא הישראלי, מתוכן כ-10 שנים בהפרדה.
כשהשתחרר ביוני 2012, סבל מהפרעות פסיכיאטריות קשות שנגרמו, לדברי מקורביו,
מתקופת כליאתו הארוכה בהפרדה. חיג`אזי היה פעיל בזמן שביתת הרעב של האסירים
המינהליים, ולאחר שחרורו ניסה להעלות מודעות לגבי הסכנות של כליאה בהפרדה
לתקופות ארוכות. לא נוכל לבחון את מידת ההשפעה של הכליאה בבידוד על מעשיו של
חיג`אזי, מכיוון שנורה למוות על ידי השוטרים שבאו לעצור אותו. עם זאת, יש
קונסנזוס רחב מאוד של אנשי מקצוע בתחום רפואת הנפש הגורסים שכליאה בהפרדה
עלולה לגרום נזקים קשים מאוד לכלואים. יו`ר איגוד הפסיכיאטרים פירסם לפני
כמה שנים חוות דעת לפיה החזקת אסיר בתנאי הפרדה למשך זמן ארוך גורמת נזק
נפשי קשה, וההסתדרות הרפואית אוסרת על חבריה לתת הרשאה להחזקה של אסיר
בבידוד. מומחים אף טוענים שכליאה בהפרדה לאורך זמן מנוגדת לאמנות
בינלאומיות עליהן חתומה ישראל. מכיוון שמדובר במקרה השני בתוך שבוע אחד שבו
אסיר ששוחרר מכליאה בבידוד חשוד שגרם בכוונה לפגיעה באזרחים ישראלים, אולי
כדאי לבחון את העניין מעט יותר לעומק.
על פי מידע של שירות בתי הסוהר שהגיע לארגון בצלם באמצעות שאילתה לפי חוק
חופש המידע (למען הסר ספק, כל הכתוב פה הוא על דעתי בלבד והקשר היחיד של
בצלם לעניין הוא הגשת הבקשה לשב`ס), בין 29 באפריל 2013 לבין 30 ביוני 2014,
שהו בהפרדה 3,215 אסירים ב-5,297 מקרים נפרדים. רשויות הכלא יכולות לכלוא
אסיר בהפרדת יחיד, שבה הכלוא שוהה לבדו במשך לפחות 23 שעות ביממה בתא
ייעודי קטנטן (גודלו של תא הפרדה ממוצע נע בין מטר וחצי על שניים לשלושה על
שלושה וחצי מטרים). אפשרות נוספת לכליאה היא בהפרדה זוגית, שבה נכלאים שני
אסירי הפרדה בתא אחד. כתבתי בעבר על המשמעויות של כליאה בהפרדה, ולצערי לא
הרבה השתנה מאז. אני ממליץ לקרוא את הרשימה הקודמת כדי להיזכר בעדויות על
הנזקים שגורמת כליאה כזו.
בתקופת הדיווח הוחזקו בהפרדה 2,027 אזרחים ישראלים, 962 פלסטינים תושבי
הגדה, הרצועה ומזרח ירושלים, ו-225 בעלי אזרחות זרה. זינוק משמעותי חל
בכליאתם בהפרדה של אזרחים זרים: בין תחילת 2007 לבין סוף אפריל 2013 נכלאו
בסך הכל 28 זרים בהפרדה, אך בתקופה העוקבת ועד סוף יוני 2014 נכלאו בהפרדה
225 בעלי אזרחות זרה - זינוק של מעל 700% בפרק זמן של 14 חודש.
בתקופת הדיווח נרשמו 451 פעמים שבהן נשלחו קטינים להפרדה. בסך הכל הוחזקו
בהפרדה 212 קטינים שונים בתקופת הדיווח, לפחות שלושה מהם ילדים פלסטינים בני
פחות מ-16. דו`ח של האו`ם קובע כי החזקה בבידוד של קטינים משולה לעינויים או
ליחס אכזרי ובלתי אנושי, טענה שנתמכת גם על ידי הסניגוריה הציבורית של משרד
המשפטים הישראלי ועל ידי גורמים מקצועיים רבים. המספר הגבוה של קטינים
שהוחזקו בהפרדה חייב להעלות שאלות קשות בנוגע לדרך בה מתמודדים השב`ס בכלל
והנהלות בתי כלא שבהם מוחזקים קטינים בפרט עם הנמצאים תחת חסותם.
סעיף 19 לפקודת בתי הסוהר קובע את התקופה המותרת להחזקת אדם בהפרדה. נראה
שהמחוקק בבואו לקבוע אמצעי כזה הבין שמדובר בכלי שיש להשתמש בו כאמצעי אחרון
בלבד, וכזה שנועד להשגת מטרות מוגדרות. על פי הפקודה, יכול סוהר זוטר להורות
על הפרדה עד 12 שעות בלבד. סוהר בכיר יכול להאריך הפרדה לפרק זמן שלא יעלה
על 48 שעות. אם עדיין סבורים בבית הכלא שיש עילה להמשך החזקת האסיר בהפרדה,
רשאי מנהל בית הכלא להאריך את תקופת ההפרדה מעת לעת, לתקופות נוספות שלא
יימשכו יותר מ-48 שעות כל אחת, ובלבד שתקופת ההפרדה הכוללת לא תגיע ליותר
מ-14 יום, רצופים או לא, בפרק זמן של 30 יום.
אם כל אלה לא מספיקים, יכול סוהר בכיר בדרגת גונדר משנה לפחות, שעבר הסמכה
מיוחדת, להורות על החזקת אסיר בהפרדה בתא לבדו לתקופה שאינה עולה על חודש.
מותר לו לחדש את השימוש באמצעי הקיצוני הזה לתקופה של עד חצי שנה, ובתנאי
שמדי חודש יתייעץ עם שלל גורמים מקצועיים. הפרדה זוגית מוגבלת גם היא,
וכליאה בהפרדה זוגית לתקופה של יותר מחצי שנה דורשת אישור מנציב שירות בתי
הסוהר בעצמו, וגם הוא מוגבל לאשר החזקה בהפרדה זוגית של עד 12 חודש בלבד.
במקרה שכלו כל הקצין, ובכירי השב`ס בדקו, בחנו והתייעצו עם שורה של גורמים
מקצועיים, ומצאו שאין ברירה אחרת אלא להמשיך ולהחזיק אדם בהפרדת יחיד מעל
חצי שנה, או אדם בהפרדה זוגית מעל שנה - הם רשאים לפנות לבית המשפט. גם בית
המשפט מוגבל לפסוק תקופה נוספת של עד חצי שנה בלבד להפרדת יחיד ושנה בלבד
להפרדה זוגית. כמו בעניין המעצר המינהלי, הקובע שאפשר לכלוא אדם ללא משפט
לתקופה שלא תעלה על 6 חודשים, אבל לא אומר כמה פעמים, גם כאן עשה המחוקק חצי
עבודה; הוא אמנם הגביל את התקופה המותרת של כליאה בהפרדה, אבל לא ציין
מפורשות כמה פעמים יוכל בית המשפט להשית אותה ברציפות, ובכך רוקן מתוכן את
כל המגבלות הצודקות שהוטלו על השימוש בכלי האכזרי הזה.
על פי המספרים שמקורם בשירות בתי הסוהר, הוכנסו 962 אסירים פלסטינים להפרדה
בתקופה שבין אפריל 2013 ליוני 2014. מתוכם הוחזקו 683 בהפרדה מצטברת (שייתכן
שאינה רצופה) במשך פחות מחודש, 86 מהם הוחזקו בהפרדה מצטברת במשך חודש עד
ששה חודשים, ו-13 מהם הוחזקו בהפרדה בת יותר מחצי שנה. האדם הסביר שהיה מביט
בנתונים האלה היה מצפה שבית המשפט יידרש לעניינם של לפחות 13 אסירים, אך על
פי אותם נתונים, בכל התקופה התקיימו 9 דיונים בלבד בבית המשפט לצורך הארכת
הפרדה. הנתון הזה מתמיה אף יותר כשמסתכלים על תקופת ההפרדה המצטברת לכל
תקופת הכליאה:
25 אסירים פלסטינים מוחזקים בהפרדה מצטברת בת יותר מחצי שנה, מהם 8 אסירים
מוחזקים יותר מ-3 שנים ו-3 אסירים מוחזקים יותר מ-7 שנים בבידוד. הנתונים
האלה מספרים לנו שבבתי הכלא שלנו יושבים עשרות פלסטינים שנותקו מכל מגע
אנושי למשך שנים, ואליהם מצטרפים גם אסירים ישראלים המוחזקים בהפרדה ולא
נכללים בנתונים אלה. ככה יוצרים מפלצות. אדם המנותק מחברת בני אנוש אחרים
מאבד את עצמו. משתגע. לדוגמה, הרצל אביטן הוחזק 13 שנה בבידוד. עם הזמן הוא
החל לדבר אל חתולים, שהיה מאכיל באמצעות מקל. משפחתו של אסי אבוטבול מספרת
שבמהלך בידודו שנמשך יותר מ-7 שנים ברציפות, הוא פיתח הפרעות פסיכיאטריות
חמורות ומתקיים כיום על שורה של תרופות לטיפול בהפרעות הללו; בן זיגייר,
האסיר איקס, התאבד שבעה חודשים אחרי כליאתו בהפרדה; התקופה הקצרה יחסית בת
החודש שבה הוחזק עבד אלרחמאן אלשלודי שינתה אותו לחלוטין, לפי דברי משפחתו,
ויצרה אצלו בעיות פסיכיאטריות קשות שייתכן שהובילו אותו לפגוע באזרחים אחרי
שחרורו; וכעת מצטרף אליהם מועתז חיג`אזי, שהעביר בתא מבודד עשר שנים מחייו,
ושעל פי מקורביו גרמה לו התקופה הזו נזקים בלתי הפיכים.
אין ברשותי מספיק נתונים כדי לקבוע אם הפר שירות בתי הסוהר את לשון החוק,
אבל רוחו ודאי וודאי שהופרה וממשיכה להיות מופרת. כלי קיצוני שניתן בידי
אנשי השב`ס לשימוש בעתות אין ברירה ולתקופות קצרות נהפך למכשיר אותו מפעילים
לעתים מזומנות, ולפעמים אף לתקופות ממושכות כל כך שיש לשאול איך יכול שופט,
כביכול קו ההגנה האחרון של האזרח מפני המערכת, להיות אטום כל כך ולאשר שוב
ושוב מדי כמה חודשים את המשך הפרדתו של האדם עליו הופקד להגן. 20 פעם היה
צריך שופט לחתום על צו המשך ההפרדה לחיג`אזי, שנעצר כנער בן 17 והוחזק ב-10
השנים הבאות בבידוד מלא מהעולם. מול השופט עמדו חוות דעת פסיכיאטריות,
סוציאליות, רפואיות ואחרות, ו-20 פעם החליט לבגוד ברוח החוק ולאשר את המשך
בידודו.
חיג`אזי הוא רק אחד מעשרות. המערכות המקצועיות של השב`ס והשב`כ, והגורמים
המקצועיים במשרדי הממשלה, מודעים לנזק שגורם הבידוד. זה מופיע במסמכים.
עתירות שמגישים עורכי דין בשם לקוחותיהם הנמקים בתאי ההפרדה זוכות מדי פעם
למלה טובה מהשופטים, אבל בלי מהלך מערכתי ומנגנון פיקוח אמיתי, אי אפשר יהיה
לעצור את השגרה שבה אנשים שחירותם נלקחה מהם על פי חוק, או אפילו על פי צו
צבאי, מעונים במשך שנים בגחמותיו של פקיד זה אחר, בדרך כלל על סמך חומר חסוי
ובלי סיכוי אמיתי להגן על עצמם. על פי דו`ח של הסניגוריה הציבורית, ב-97%
מהמקרים התקבלה בקשת המדינה להארכת הכליאה בהפרדה. לאסיר שאינו מיוצג על ידי
עורך דין יש 0% סיכוי לצאת מהפרדה. אפס אחוזים.
וזה לא נגמר שם. אסירים ישראלים שמשתחררים מהכלא מקבלים סיוע מהרשות לשיקום
האסיר, הכולל בין השאר טיפול של אנשי מקצוע, ובמקרים מסוימים אפילו טיפול
אינטנסיבי בהוסטל ושירותי השמה תעסוקתיים שיעזרו להם לשקם את חייהם. הסיכוי
של אסיר שעובר שיקום לחזור לבית הכלא הוא 10%, לעומת הממוצע הארצי שלפיו 62%
מהאסירים המשוחררים חוזרים לכלא. אסירים פלסטינים משוחררים, בטחוניים או
פליליים, פשוט נזרקים לרחוב. לרשות לשיקום האסיר אין מנדט לטיפול באסירים
פלסטינים, וכל הבעיות שלהם נופלות על משפחותיהם ועל קהילותיהם. אצל אסירים
בטחוניים המצב אפילו קשה יותר, כי במקרים רבים הם ממשיכים להירדף על ידי
המשטרה החשאית הישראלית, שהופכת את שיקומם למשימה בלתי אפשרית - וכפי שראינו
השבוע, הם עלולים להידחק לפינות חשוכות.
נתון אחרון שכדאי להזכיר הוא החלוקה הלאומית בבתי הכלא: על פי הרשות לשיקום
האסיר, רק מעט יותר מרבע מהאסירים בישראל הם יהודים. 10% נוספים הם בעלי
אזרחות זרה המיועדים לגירוש, והשאר הם פלסטינים תושבי שטחי 1948 ו-1967.
נתוני השב`ס המדויקים המועברים מדי חודש מעט שונים מאלה המופיעים בדו`ח
הרשות, אבל היחס נותר בעינו: מדינת היהודים כולאת לא-יהודים ביחס גבוה בהרבה
מחלקם באוכלוסיה. שוויון בפני החוק, אתם יודעים.
|
