קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ביקור בג`בל מוכבר: גם בעזאזל אנחנו שכנים
mekomit
אורלי נוי
18.11.2014
http://mekomit.co.il/%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%92%D7%91%D7%9C-
%D7%9E%D7%95%D7%9B%D7%91%D7%A8-%D7%92%D7%9D-
%D7%91%D7%A2%D7%96%D7%90%D7%96%D7%9C-%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-
%D7%A9%D7%9B%D7%A0%D7%99/




ג`בל מוכבר הוא יקום מקביל, עשר דקות מביתי. המקום שכלי התקשורת מגיעים אליו
רק בהקשרים אלימים. `איך התאבד? ובכפר כנא, מה היה? גם שם התאבד?` אומרים
התושבים שקושרים בין הפיגוע בבית הכנסת למותו של נהג האוטובוס.

זה כנראה הפך למעין טבע שני של כל ירושלמי/ת, התדר השקט הזה בירכתי התודעה
שדרוך בכל רגע לקראת בשורת איוב שתכה בעיר; אבל לא רצינו להאמין שזה יכה שוב
במהירות כזו, או בעוצמה כזו.

שוב בוקר שבו ירושלים מתעוררת לתוך כאב שאין לו מילים. המולת הסירנות מרמזת
על גודל האסון, והתמונות מתחילות להגיע. צילומי הגופות המוטלות על הארץ
עטופות בטלית מקפיאים את הדם. הדיווחים הראשונים שמגיעים מהשטח מבולבלים, לא
ברור כמה נרצחו: שלושה, ארבעה, חמישה, אם זה כולל את המחבלים או לא, אבל אט
אט התמונה הולכת ומתבהרת, וככל שמתבהר כך מחשיך. ובתוך זמן קצר יחסית כבר
יודעים לומר שהמפגעים, עודאי וע`סאן אבו ג`מל, הם תושבי שכונת ג`בל מוכבר
שבעיר המזרחית. השם עודאי מזכיר נשכחות לבוגרי מלחמות המפרץ.

ג`בל מוכבר נמצאת במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה מביתי. שכנים. אני לא זוכרת
שאי פעם שמעתי את שמה בתקשורת שלא בהקשרים אלימים: פיגוע טרקטור, זריקות
אבנים, מעצרים, או עימותים סביב התנחלות שהוקמה בתוך השכונה. כמו ביתר
השכונות במזרח העיר, גם כאן הרוב המוחלט של התושבים מנסה לתמרן שגרת חיים
כלשהי בתוך תנאים של הזנחה קשה, אלימות שרירותית, ומלחמת התשה בירוקרטית.
אבל מסכת ההתכתבויות המיואשות שמנהלים התושבים מזה שנים עם הרשויות כדי
לעניין אותן בבטיחות המבנים של בתי הספר, העדר מדרכות לילדים, הסעות תלמידים
שבוטלו או המחסור החמור בכיתות לימוד לא מעניינת איש. אפור, יומיומי, שגרתי
מדי.

למרות ההנחה הוודאית למדי כי דרכי הגישה לכפר נחסמו זה מכבר, אני נוסעת
לכיוון ג`בל מוכבר, כדי לגלות שאכן, הכניסה מכיוון טיילת ארמון הנציב חסומה.
בטיילת המשקיפה על הכפר אני רואה קבוצה זרה מאזינה למדריכה, וניגשת לדבר עם
שני הנהגים הפלסטינים הממתינים בצד.

`אין לך שום דרך להיכנס עכשיו לכפר, ותאמיני לי שאת גם לא רוצה`, אומר לי
אברהים. אני לא שואלת למה; שנינו שומעים היטב את קול היריות המגיעות מלמטה,
ורעש המסוק מעל. אברהים מתקשר לחבר שנמצא בכפר, שיבוא ויספר מה קורה שם.
בינתיים, אנחנו מדברים על `המצב`.

`זה היה ברור שיקרה משהו כזה אחרי הסיפור של אתמול`, הוא אומר בהתייחס ליוסף
רמוני, הנהג הפלסטיני שנמצא תלוי באוטובוס. אין לו ספק שמדובר ברצח לאומני.
אני אומרת לו שהמשטרה טוענת שמדובר בהתאבדות. `בן אדם שיוצא בבוקר לעבודה,
הולך להביא אוכל לאשתו והילדים. לפרנס. לא להתאבד. לנהגים של אגד יש עניבות.
באו והרביצו לו וחנקו אותו עם העניבה, איך התאבד? ובכפר כנא, מה היה? גם שם
התאבד?`

בינתיים מגיע עלי, החבר מהכפר, ומספר על אירועי הבוקר. `הגיעו בבוקר לא יודע
כמה מאות חיילים ושוטרים, סגרו את כל הכפר, והתחילו עם הגז והכדורים. נכנסו
לבית של הבחורים, ומי שמתקרב מקבל כדור. הם ירו גם על הבתים ליד. היו ילדים
קטנים בפנים שלקחנו באמבולס לבית חולים כי נחנקו מהגז. אחר כך באו עם המים
המסריחים האלה, על הבתים, על בית מרקחת שבדרך, על הכל שפכו את זה. נכנסו כמו
למלחמה. לפני שבוע זרקו אבן על מכונית משטרה, נכנסו השוטרים לבית ספר ושברו
הכל. בלילה נכנסים לבתים, שוברים משהו, בודקים מי בבית והולכים. אשתי בהריון
ואני עובד בלילה, לקחתי אותה למשפחה בבית לחם, שלא תישאר פה לבד. בבית לחם
הרבה יותר בטוח`. גם לעלי אין ספק שהפיגוע היום הוא תגובה למותו של נהג
האוטובוס. גם לו אין ספק שהוא נרצח בידי יהודים.

לכפר אי אפשר אמנם להיכנס ברכב, אבל ברגל אפשר. הדרך הארוכה והפתלתלה לטבורה
של השכונה נראית כדרך רפאים, ריקה ושוממת. לא תושבים וגם לא שוטרים. פה ושם
כמה נערים מתגודדים בצדדים, וכשהם מזהים את סימן השאלה שבעיני הם מכוונים
אותי לעבר הבית של משפחת אבו ג`מל, ממנו יצאו שני המפגעים. אני אפילו לא
צריכה לשאול. הם מבינים היטב שהיום יש סיבה אחת בלבד להתעניינות של זרים
בכפרם.

הבית מכותר עדיין בכוחות משטרה רבים, אם כי הדרמה הגדולה התחוללה שם בשעות
הבוקר כאשר הסתערו על הבית, הפכו אותו על פיו ועצרו את כל יושביו; השכנים
מספרים שכולם נעצרו, מהאמא ועד אחרון הילדים הקטנים. כעת נמצאים במקום שני
דודים של הצעירים, שהפכו בעל כורחם לדוברי המשפחה במעין מסיבת עיתונאים
מאולתרת, נעים בין המצלמות למיקרופונים המופנים אליהם ללא הרף. אחד שולף את
תמונות שני אחייניו, שני מראה את סימני המכות היבשות שחטף, לדבריו, בבוקר מן
השוטרים. ובין לבין שבים ועונים על אותן שאלות שחוזרות על עצמן שוב ושוב:
האם ידעתם משהו? הרגשתם משהו? האם הם אמרו משהו על התוכניות שלהם לבצע
פיגוע? מה דחף אותם לזה? האם היו מקושרים לארגון כלשהו?

לא, המשפחה לא ידעה דבר. לא, הם לא היו קשורים לארגון כלשהו. `אבל פה אצלנו
אין אחד שלא רואה טלוויזיה כל ערב, ומה אתם חושבים, הם לא ראו את התמונות של
הנהג שהרגו? הם לא רואים מה עושים היהודים באל-אקצא? הם לא רואים שלוקחים
תעודה של אחד בן 82 במסגד? בן 82, מה יעשה?! אז אנחנו גדולים ויכולים לחשוב,
אבל הם צעירים, המחשבה שלהם לא אותו דבר. לא יודעים לעבוד עם הכעס`.

עיתונאי מתחלף בעיתונאי והדברים חוזרים על עצמם, הפעם בערבית. עוד סיבוב בין
החדרים שקרביהם שפוכים על הרצפה ואני יוצאת החוצה, תוהה איזו זוועה חדשה
תצית הזוועה הנוכחית. בחוץ, חבורה של גברים צעירים מן השכונה משוחחים בלהט.
מכל הגורמים בעולם, הם מקללים דוקא את מדינות ערב. בתיעוב, בתחושת בגידה.
ועוד לפני שאני מספיקה להחליף איתם כמה מילים, מכה בעומק הנחיריים הצריבה
האיומה הזו שמחליקה במורד הגרון, והגז שלא הבנו מאיפה ולשם מה נורה מפזר
אותנו לכל עבר, בדמעות.

כרבע שעה מאוחר יותר, בבית קפה במערב העיר, מישהו מסביר בנחרצות לחברו מה
צריך לעשות שם, בכפר. `את כל הכפר הזה צריך להרים, אני אומר לך. את כולם
צריך לשלוח לעזאזל!`
תנוח דעתך, אני רוצה לומר לו. הם כבר נמצאים שם. וגם אנחנו, בעצם. גם בעזאזל
נשארנו שכנים. אבל זה לא יום טוב לדבר פוליטיקה בירושלים.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

Hjejejejej
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו