ראשית, צריך לומר את המובן מאליו: הקואליציה לא מתפרקת בגלל חוק הלאום.
הרעיון שקואליציה בישראל תתפרק בגלל סוגיה סמלית כזאת, שחשיבותה בעיקר
הצהרתית ולא מעשית - הוא רעיון מופרך. הדמוקרטיה הישראלית ממילא כפופה
לזכויות היתר של הרוב היהודי; קואליציות לא מתפרקות על חוקים שמכריזים את
המובן מאליו. לפני שלושה חודשים, כשהאבק שכך על חורבות עזה, צפיתי שפני
הקואליציה לפירוק ובחירות חדשות. אף אחד לא צייץ אז על חוק הלאום; משמע,
התירוץ פוברק אחרי שהדרך כבר היתה סלולה.
העובדה שכל שרי הממשלה, כאיש אחד, טוענים השכם והערב שזאת העילה לפירוק
הקואליציה מלמדת שני דברים: אחד, שהם עדיין חושבים שכולנו מטומטמים, ושניים,
שהם חולקים כולם אינטרס משותף, עמוק יותר מן המחלוקות המפוברקות סביב חוק
הלאום.
מה שקורה בפוליטיקה הישראלית בשבועות האחרונים הוא נשף מסיכות מופרך.
המסיכות זולות, נקנו ב-5 שקלים בדרום תל-אביב, לא מסתירות את הגיחוכים
הציניים שמאחוריהן, ובכל זאת כולם מתעקשים לעטות אותן ולהפריח דברי להג
ריקים לכל עבר. כל מנהיגי סיעות הקואליציה מקפידים להבהיר שהם אינם
מעוניינים בבחירות, שבחירות זה הדבר הכי מזיק למשק עכשיו, שבאמת, אין סיבה
לפרק את הקואליציה כי ממילא הקואליציה הבאה שתוקם תהיה דומה-עד-זהה לה -
ובכל זאת, כולם עושים כל מאמץ כדי להאיץ ולהבטיח את התרסקותה של הקואליציה
והקדמת הבחירות.
אם כולם פועלים כאיש אחד, כנראה שכולם מונעים בידי אינטרס אחד. והשאלה
הפשוטה, שאותה נמנעים בעקביות הפרשנים מלשאול, היא מדוע הקואליציה דוהרת
בששון אל התהום? ניסיונות התירוץ עלובים. חוק מע`מ 0 הוא חוק גרוע, אבל
משמעותו התקציבית אינה גורלית; קואליציות כבר בלעו צפרדעים גדולות הרבה
יותר. גביית כספים מקק`ל והנפקת חברות ממשלתיות בבורסה אינן סוגיות שבהן יש
חילוקי דעות אמיתיים בין השותפות לקואליציה. מיסוי תיירות המרפא הוא נושא
שנוי במחלוקת, אבל הליכוד וישראל ביתנו צודקות - מקומו בחקיקה נפרדת ולא
בחוק ההסדרים. ובכל מקרה - על זה לא מפרקים קואליציה.
התמונה המצטיירת היא זאת: כל השותפות לקואליציה מעוניינות בהקדמת הבחירות,
ו`יש עתיד` מעוניינת מאד. כן, בדיוק ההיפך ממה שמלעיטים אתכם הפרשנים. לא
מדובר בחבורת שלומיאלים שיוצא להם ההיפך ממה שהם רוצים. לא מדובר באנשים
שצופים מן הצד בתהליכים הסטוריים בלתי-נמנעים. ובעיקר - אין שום מחלוקת
אידאולוגית אמיתית בין שותפות הקואליציה (וזו הסיבה שכולן, אחרי פירוק
והרכבה מחדש של הלגו המפלגתי, ירכיבו גם את הקואליציה הבאה).
הגיע הזמן לקבור כבר את המשפט המטומטם `אף אחד לא רוצה בבחירות עכשיו,
אבל...`. מטרתו היחידה היא לסמא את הציבור: לטשטש את הקשר הסיבתי בין
הדינמיקה לפירוק הממשלה ובין מחולליה ביודעין - השרים באותה ממשלה.
כך יש להבין את ההיערמות הזריזה של `סוגיות בלתי פתירות` על שולחן הממשלה -
סוגיות שצצו משום מה דווקא עכשיו. אולי המרתיחה מכולן היא סוגית חוק הלאום -
הן הגירסה של אלקין והן גירסת הנגד של לבני. מדובר בוויכוח סמלי שהשלכותיו
המעשיות זניחות - חומר אידאלי לטורי דעה נסערים (כמו שאר `חוקי הדמיקולו`,
הקרדיט לרועי צ`יקי ארד). כל זה נוח מאד לראש ממשלה שמתמחה בהסטת הדיון
הציבורי שוב ושוב מסוגיות דוחקות של הקיום היומיומי כאן לאיומים פיקטיביים
על `הזהות היהודית` או על `המפעל הציוני`.
זה נוח עוד יותר לציפי לבני, ששוב מסירה את האבק מפנטזיית `התקווה הלבנה`
והשפויה של השמאל, בהתייצבה, כביכול, מול הלאומנים של הימין. אבירת זכויות
האדם הזאת, נזכיר, צברה את הקילומטראז` הארוך ביותר בממשלות הדמים של העשור
האחרון: דמם של כ-3,600 אזרחים חפים מפשע על ידיה הצחורות: 1,200 במלחמת
לבנון השניה (לבני שרת חוץ), כ-800 ב`עופרת יצוקה` (לבני שרת החוץ) וכ-1,600
ב`צוק איתן` (לבני שרת המשפטים). סרבנית השלום העקבית הזאת (ראו כאן תיעוד
מפורט), המבוקשת על פשעי מלחמה, שוב תרוץ לכנסת על טיקט השלום, או תהליך
השלום, או הנכונות להיכנס לתהליך שלום, או האומץ להצהיר על נכונות להיכנס
לתהליך שלום, וכיוב`. למעשה, לבני כבר הזדרזה לפרש את מהלכיה שלה כשהכריזה
ש`הבחירות הבאות יתבססו על ההבנה שיש מאבק בין היהודי לדמוקרטי`. קיראו זאת
מן הסוף להתחלה: המאבק בין היהודי לדמוקרטי מתבסס על ההבנה שיש בחירות.
ולפיד? נו, כאן מדובר בשוחר זכויות אדם ידוע; עוד בקמפיין הבחירות שלו הכריז
האיש ש`אם נעלה את אחוז החסימה אז חנין זועבי לא תתעסק באיך עולים על המרמרה
2, אלא בזכויות נשים ערביות`. זאת ה`דמוקרטיה` שלפיד נלחם עליה כעת כנגד
חורשי רעתה: דמוקרטיה שבה כל הערבים צריכים להצביע למפלגה אחת (להבדיל
מהיהודים), ולהתעסק רק בזכויות נשים ערביות.
המפלגות של לבני ולפיד כל כך מחויבות לשוויון האזרחי של ערביי ישראל, שהדבר
אינו יורד מסדר יומן. למעשה, שורה שלמה של החלטות ממשלה – אותה ממשלה שלבני
ולפיד מכהנים בה, כן? – מעידות על כך ש`יש עתיד` ו`התנועה` לא יתפשרו כמלוא
הנימה על זכויות שוות לערבים בכל תחומי החיים. למשל:
לבני ולפיד הצביעו בעד הריסת היישוב הבדואי אום אלחיראן והקמת יישוב
יהודי תחתיו – מעשה טרנספר באזרחים ערבים שיושבים כחוק על אדמה שהוקצתה להם
בידי המדינה, שעכשיו בועטת אותם החוצה.
לבני ולפיד הצביעו בעד הצעת החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב (`מתווה
פראוור`), שגובשה מעל ראשיהם של האזרחים הערבים שאת גורלם היא חותכת, ללא
השתתפותם, תוך התעלמות מתביעות בעלות שהם מנהלים בבתי המשפט מזה שנים
ארוכות, ונתנה הכשר למבצע הריסות עצום בממדיו, יותר מ-1,000 בתים מדי שנה
ביישובים הבדואים בנגב.
לבני ולפיד עומדים להצביע בעד הקמת עוד 11 יישובים בנגב (הרחבה של תכנית
`מבואות ערד`); מדובר בלא פחות מקטסטרופה תכנונית שכל הגורמים המקצועיים
מתנגדים לה, כולל ראשי רשויות מקומית בנגב. מטרתה המוצהרת בגלוי היא לטאטא
את 8,000 הבדואים המתגוררים באזור בכפרים לא מוכרים, כחלק מתכנית-העל לייהוד
כל מרחב בקעת ערד ודרום הר חברון, עליה כתבתי כאן.
לבני ולפיד לא התנגדו להשעיית ח`כ חנין זועבי מדיוני המליאה למשך 6
חודשים בשל התבטאויות שלא נעמו לאוזניים ציוניות. בוועדת האתיקה, שהחליטה על
ההשעיה, יושבת נציגה של `יש עתיד`, ח`כ קארין אלהרר.
לבני ולפיד הצביעו בעד הארכה בשנה נוספת של הוראת השעה `חוק האזרחות
והכניסה לישראל`, או בכינויו ההולם יותר, `החוק לשמירת הרוב היהודית ודחיקת
המיעוט הערבי החוצה`, חוק ששם ללעג את כל המלל של הליברלים-לרגע בממשלה.
בעוד לבני ולפיד מברברים על זכויות דמיוניות של ערבים דמיוניים, הממשלה
שלהם, כמו כל קודמותיה, מפלה באופן קיצוני את היישובים הערביים בהקצאת
תקציבים. דו`ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסם לאחרונה חשף כי למרות
ש-15% מאוכלוסית ישראל מתגוררת ביישובים ערביים, רק 0.3% מדירות הדיור
הציבורי נמצאות בהם. חלקם של אותם יישובים ערביים בתקציבים ממשלתיים נמוך
באופן עקבי מ-15% (אף כי היה צריך להיות גבוה יותר, שכן רמת התמיכה הממשלתית
אמורה לעלות ביישובים מוחלשים): 2% מכלל ההלוואות של משרד השיכון לבניה
עצמית וקבלנית בפריפריה, 9% מתקציבי הפיתוח למוסדות ציבור, 2.7% מתקציבי
הרווחה, פחות מ-0.5% מתקציבי התמיכה בחקלאות, ופחות מ-0.5% מתקציבי התמיכה
בתרבות.
עד כאן הקשר הרופף-משהו בין ההצהרות של פוליטיקאים יהודים בעד שוויון אזרחי
מלא לערבים לבין מעשי הממשלות שהם עצמם חברים בהן ומעצבים את מדיניותן.
הצהרות לא עולות כלום; להיפך, הן מכניסות רווחים - אלקטורט שמן של שמאלנים
תועים ומסוממים, שלא טורחים לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרות.
הסיפור האמיתי: התקציב האנטי-חברתי
התשוקה שבוערת בעצמותיהם של נתניהו-בנט-לבני-לפיד להקדים את הבחירות מובנת
לגמרי על רקע המשבר התקציבי שחולל מבצע `צוק איתן`. על הדינמיקה הזאת כתבתי
לפני שלושה חודשים, יומיים אחרי תום המבצע, בפוסט נרחב שניתח את שיטת המשטר
החדשה שהתקבעה בישראל בעשור האחרון: הרפתקאה-צבאית-יקרה-להחריד-
בור-תקציבי-פירוק-קואליציה וחוזר חלילה. באותם ימים (שנראים כה רחוקים),
כשכולם היו עסוקים בהשגים הבטחוניים של המבצע (עיסוק סרק; לא היו שום
השגים), החל שעון החול של הקואליציה לתקתק לאחור.
אני מדביק כאן את תמצית הניתוח ההוא (וממליץ לחזור ולהיזכר בפרטים – שהרי
הכל נשכח כה מהר כאן):
`ממשלות ישראל בעשור האחרון נבחרות על בסיס הבטחות לצמצום הפערים
החברתיים. חרף זאת, עם כניסתן לתפקיד הן מחוללות-משתתפות-נגררות למבצעים
צבאיים שגובים מיליארדי שקלים מתקציב המדינה. כדי לאזן את ההוצאות האלה,
אותן ממשלות חייבות לקצץ באופן דרסטי בהוצאה האזרחית, בסתירה גמורה למצע
שבזכותו נבחרו. ובכדי שלא להתייצב מול הבוחר ברגע ההכרעה הזה, הן נמנעות
מהעברת התקציב האכזרי ומפזרות את הכנסת. התקציב עובר לממשלה הבאה, שתאשר
אותו באמתלה שנגזר עליה לתקן את טעויות הממשלה הקודמת. כך, אף ממשלה אינה
נושאת באחריות לגזירות הכלכליות שהיא המיטה על הציבור: מה שהיא מבצעת, לא
היא החליטה, ומה שהיא מחליטה – לא היא תבצע. ממשלת ישראל לעולם `מכבה
שריפות` של הממשלה הקודמת ומבעירה שריפות לממשלה הבאה.`
התחזית הזאת מתממשת לנגד עינינו. העובדה שהיא לא נזקקה להתפתחויות של
השבועות האחרונים מעידה ששורשיה עמוקים יותר מן הקצף החדשותי שעל פני המים.
אין לנו עניין כאן עם קילקול ספציפי בקואליציה הנוכחית אלא עם דפוס שלטוני
שהולך ומתקבע כחלק משיטת המשטר הישראלי. התירוצים של כל קואליציה מתחלפים;
הדפוס קבוע.
מה שלא צפיתי באותו פוסט הוא שהתירוץ הפומבי לפיצוץ הקואליציה יהיה לא פחות
מהעדפה `ללכת לבחירות ולא לפגוע בשכבות החלשות ובמעמד הביניים בישראל.` כאן
באמת שברה `יש עתיד` שיא חדש של ציניות - לזמבר את התקציבים החברתיים ואז
לפוצץ את הקואליציה מתוך דאגה לשכבות החלשות ומעמד הביניים.
הנה לכם תזכורת איפה באמת נמצא הלב של לפיד ושותפיו לקואליציה. סעיף נחבא אל
הכלים בחוק ההסדרים מקפיא לארבע שנים את מספר עובדי השירות הציבורי.
המשמעות: לא תהיה קליטה של עובדי קבלן בהעסקה ישירה; 400 אלף עובדי הקבלן
במגזר הציבורי ימשיכו להתקיים בתנאי שכר והעסקה של עבדים-בפועל. יתירה מזאת,
הגידול הטבעי באוכלוסיה לא יאוזן בגידול מתאים בשירות הציבורי, מה שבהכרח
יפחית את יעילותו וישמש אמתלה להפרטות נוספות. לא שמעתם ציוץ של מחאה מצד
שרי הממשלה נגד הסעיף הזה מן הסיבה הברורה שכולם מסכימים עליו; כולל שר
החינוך שהתחייב להעביר את כל מורי הקבלן להעסקה ישירה בתוך שנתייים,
התחייבות שאין לכנותה, לאור חוק ההסדרים הנוכחי, אלא שקר עז-מצח.
על מה עוד מסכימים בממשלה? `יש עתיד`, `הבית היהודי` ו`התנועה` העבירו הצעת
חוק לאסור על `שביתות פוליטיות` – גרזן ניאו-ליברלי מוכר שנועד לשבור את
הרסן היחידי על הכוח הבלתי מוגבל של ההון - העבודה המאורגנת. חוק כזה, אם
יעבור, יאסור מכל וכל שביתת סולידריות של מגזר אחד עם מגזר אחר או שביתה
במחאה על מדיניות כלכלית חובקת-כל (כפי שקורה לא אחת באירופה) - תנאים
אידאלים של `הפרד ומשול` להנצחת פערי הכוח העצומים במשק הישראלי.
על זה הם מתאחדים, בקואליציה, ולזה הם מעדיפים שלא תשימו לב. לא טוב להם
להיראות בעלי ברית בשעה שהם מצחצחים חרבות לקראת מערכת הבחירות, ועל כן הם
מעצימים את `חילוקי הדעות` הטפלים שביניהם, חילוקי דעות נטולי כל השלכה
מעשית, לממדים אבסורדיים. לבני ובנט שולפים ציפורניים באולפני החדשות,
מתכתשים על `יהודית ודמוקרטית` לעומת `דמוקרטית ויהודית`, ובאותה עת ממש,
בוועדות הכנסת ובמליאה, קוברים עמוק יותר ויותר את מעמד הביניים והשכבות
המוחלשות. הממשלה האנטי-חברתית ביותר שהיתה בישראל מוכרת לעם אגדה מופרכת על
`מחלוקות מהותיות` בנושאים מדיניים (שקר: סטגנציה מדינית, מלווה בהתפרצויות
טרור תקופתיות, היא התכנית המדינית המועדפת על כולם) כדי שאף אחד לא יערער
על המונוליטיות הכלכלית שלה.
דקה אחרי הבחירות, כמובן, כל אותן `מחלוקות` פיקטיביות יהיו כלא היו.
החשודים הרגילים יתייצבו בבית הנשיא להרכבת הקואליציה החדשה: חיוכים,
צ`אפחות, שוב עשינו את זה, שוב עבדנו על הפראיירים האלה שמשלמים מיסים
(וקבלו את כחלון, הלפיד החדש, עוד מיתוס חברתי שנבנה בעזרת התקשורת). אפשר
להמשיך במפעל חיינו: להזרים את הכסף מכיסו של האזרח לתעשיות הביטחון
ולטייקונים. על זה אין ויכוח, בזה כולם מפלגה אחת גדולה. בתחילת `צוק איתן`
כתבתי כיצד השכלול הטכנולוגי של זירת הקרב מחולל אינטרסים כלכליים
רבי-עוצמה שמנציחים את התבססות המשק הישראלי על תעשיות הביטחון. מדהים לראות
איך גם העניין הזה נמכר לציבור כ`שירות חברתי` (חייבים להמשיך לייצר פצצות
כי זה מספק מקומות תעסוקה - כאילו תעשייה אזרחית לא יכולה לעשות זאת).
התקשורת מתמסרת, כמובן. כשנזרקת לחלל האולפן מילת הקסם `בחירות`, גם מעט
התבונה והיושרה שעוד נותרו בקודקודם של הפרשנים מתפוגגות דרך החלון. משימתם
ברורה להם לגמרי: להלעיט את הציבור עד אובדן הכרה בכל מה שאיננו הנושא
האמיתי של הבחירות. כך הנושא האמיתי - חלוקת ההון בחברה ותעשיית הפחד
שמנציחה אותה - לעולם לא יעלה לדיון. שהרי אז, חלילה, הציבור עוד עלול לדרוש
שינוי אמיתי, שקשור במשהו לחיים שלו.
|
