קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לעשרות אלפי תלמידים בירושלים אין בכלל בי"ס &#
mekomit
אורלי נוי
11.12.2014
http://mekomit.co.il/%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-
%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-
%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-2/




ניסיון ההצתה של בית הספר הדו לשוני בירושלים חולל סערה ציבורית ותקשורתית
שעדיין ממשיכה להדהד, ואשר בתורה הביאה לגל תמיכה חסר תקדים בבית הספר:
כשבועיים ימים ממשיכים לזרום הודעות התמיכה ומפגני הסולידריות עם קהילת בית
הספר באופן שלא זכור לי כדוגמתו. אנשים מכל הארץ ממשיכים לכתוב ולהביע את
הזעזוע העמוק שלהם מהמקרה, אומרים מילת עידוד, מציעים עזרה.

זה נפלא, וזה חשוב, וזה מחמם לב, כמובן. אבל בתוך כל עננת התמיכה שבה עטפו
את ילדי הדו לשוני, קשה שלא לחשוב על עשרות אלפי ילדים אחרים בעיר הזו,
שקופים בעיני התקשורת, הרשויות, והציבור הרחב, שהתנאים הבלתי נסבלים איתם הם
נאלצים להתמודד מדי יום ביומו הפכו זה מכבר למעין גזירת גורל שלא מרעישה
איש; אלפים רבים של תלמידים שלא ימצאו את עצמם בלב סערה ציבורית אחרי שבית
ספרם נשרף, פשוט מפני שאין להם כלל בית ספר ללכת אליו. לאלפי תלמידים בגיל
חינוך חובה בירושלים המזרחית אין מקום ללמוד בו, כי המדינה, תוך הפרה בוטה
של חוקיה שלה, לא מספקת להם מספיק כיתות לימוד. האם זה לא היה אמור לעורר
זעזוע ציבורי לפחות כמו שתי כיתות שרופות?

התקשורת הישראלית נוהגת להיזכר במצב האקוטי של מערכת החינוך בירושלים
המזרחית פעם בשנה, במקרה הטוב, בתחילת שנת הלימודים. באחד בספטמבר מהדוות
החדשות זקוקות לכמה תמונות פוטוגניות של כיתות לימוד צפופות במיוחד, ואז
הכתבים מטריחים את עצמם למזרח ירושלים, מצלמים כמה תמונות, וחוזרים ללוות את
הפוליטיקאי התורן שהולך להצטלם ביום הראשון ללימודים בכיתה א` כלשהי. איש,
עושה רושם, לא מעוניין להבין את חומרת המצב לאשורה, למרות שיש בנתונים כדי
להדיר שינה מעיניו של כל אדם הגון: בירושלים המזרחית חסרות כיום למעלה
מ-3000 כיתות לימוד: 681 כיתות לא תקניות, 408 כיתות חסרות, 330 כיתות גן
חסרות, ועוד 1,636 כיתות הנדרשות עבור הילדים שלומדים בכיתות המוכר שאינו
רשמי כי אין להם מקום בכיתות בחינוך הרשמי. לפחות כ-8,100 ילדים ובני נוער
אינם לומדים כיום במסגרת ידועה כלשהי, והמערכת לא מסוגלת לתת לגביהם דין
וחשבון.

כבר שנים שהאגודה לזכויות האזרח ועמותת `עיר עמים` מפרסמות את הנתונים הקשים
ופונות לרשויות ולבתי משפט בעניין הזה, אבל לחוק חינוך חובה חינם אין כל
משמעות בירושלים המזרחית. לשם הרשויות מגיעות כדי להרוס בתים, לעצור תושבים
ולחלק דו`חות. חינוך, מסתבר, הוא עניין של מותרות במזרח ירושלים.

בלי חלונות, בלי מזגן, בלי נייר טואלט

אני נוסעת לג`בל מוכבר לפגוש את מחמוד עוויסאת, חבר בועד ההורים המרכזי של
הכפר, ואנחנו נוסעים לעבר רחוב בתי הספר, בו מרוכזים מרבית מבני החינוך בכפר
המונה מעל עשרים אלף תושבים. בדרך, מחמוד מצביע מדי פעם על בניין מגורים או
מחסן ומסביר שאלה מבנים ששוכרת העירייה כדי לאחסן בהם תלמידים שלא נמצא להם
מקום בבתי הספר.

לאחד המבנים האלה, כוך עם שלושה חדרים חסרי חלונות, העבירו את תלמידות כיתות
א`, ב` ו-ג` של בית הספר סוואחרה כיוון שלא היה להם מקום במבנה הראשי.
כעשרים תלמידות מצטופפות בכל אחד מהכיתות הללו, שהמחנק שעומד בהן מבריח
אותנו משם בתוך פחות מדקה. תא שירותים אחד משרת את שלוש הכיתות, וכיור דולף
אחד ממנו הן שותות מים. המורות מספרות שהן, כמו התלמידות, מביאות איתן נייר
טואלט מהבית, כי העירייה לא מספקת לבית הספר די ציוד. כל שולחן בכיתה הוא
בגודל ובצבע אחר, כל אחד נאסף משאריות שהצליחו ללקט ההורים. שירותים כגון
ספריה, מעבדה, מתנ`ס, אולם ספורט תקני, גינה ציבורית, מחשבים, מזגנים וכדומה
הם פנטזיה רחוקה במקום הזה.

תא שירותים אחד לכשישים ילדים

כשאנחנו יוצאים מהאוטו ברחוב בתי הספר, אנחנו כמעט נבלעים בתוך עננת עשן
סמיכה העולה מפח הזבל הניצב ממול. המפגע התברואתי והאקולוגי הזה, מכולת זבל
העולה באש מול שער בית הספר, לא הרשים במיוחד בעבר את רשויות מכבי האש, מספר
לי עוויסאת. `בפעם הקודמת שראיתי את זה התקשרתי לעירייה. הם הפנו אותי למכבי
האש. במכבי האש אמרו לי להתקשר לתחנה בואדי ג`וז, בקצה השני של העיר, כי הם
אחראים על המגזר הערבי`. בינתיים, עד שיוחלט למי הסמכות לכבות מכולת זבל
בוערת בג`בל מוכבר, התלמידים ממשיכים לנשום את העשן הרעיל המיתמר הישר אל
תוך החצר שלהם.

אנחנו ממשיכים הלאה. מחמוד מראה לי אולם ספורט שבילדותו נהגו לשחק בו כדורסל
וכדורגל. כיום, עם התגברות מצוקת המחסור בכיתות לימוד, האולם חולק עם קירות
גבס למספר כיתות מאולתרות, בהן כל ילד שומע כל שיעול ב`כיתה` הסמוכה. השנה
סירבו ההורים בכפר לשלוח את ילדיהם לחדרים האלה, וכעת עומד האולם סגור
ומיותם. לא כיתות וגם לא כדורסל.

הבור במדרכה כמשל

אנחנו ממשיכים לנסוע במורד הרחוב, ומחמוד נעצר ליד בור שנפער במדרכה הסמוכה.
`זה מסוכן, תלמידים נופלים פה` הוא אומר ומחייג למוקד השירות של העירייה, לא
לפני שהוא מראה לי מספרים של שתי פניות קודמות שלו באותה התלונה בדיוק.
במוקד נמסר לו שלפי הרישומים אצלם, הבעיה כבר תוקנה. וזה משונה, מפני שאנחנו
עומדים ומתבוננים בבעיה. הבחור הנחמד פותח שוב את התלונה, ומוסר למחמוד מספר
פניה חדש. הבעיה תטופל בהקדם, הוא אומר. `אני בטוח`, משיב לו עוויסאת.


מחמוד עוויסאת הוא מופת של אזרחות מודעת, גם אם איננו אזרח של אף מדינה. מזה
שנים שהוא ממשיך לשלוח מכתבים בעניין מצוקת החינוך הקשה בג`בל מוכבר לכל
גורם רלוונטי, מעיריית ירושלים דרך מנח`י ועד לשר החינוך. הוא לא איש נאיבי,
והוא מבין היטב שהעזובה המוזנחת שבתוכה אנחנו נוסעים היא עדות לרמת העניין
שהרשויות מגלות בבעיות התושבים כאן, אבל הוא אבא שעושה כמיטב יכולתו לעשות
משהו למען ילדיו. `כשרוצים להעניש את התושבים ולהגביר את הלחץ, פתאום יש מלא
כסף בשביל עוד ציוד של צבא ומשטרה ופיקוח`, הוא אומר בתסכול. `אבל בשביל
להתקין מזגן בכיתה של ארבעים תלמידים או לתקן בור במדרכה אתה צריך לרוץ
אחריהם שנים. הם לא חשבו פעם מה היה קורה אם היו משקיעים את כל הכסף הזה שהם
שופכים על הביטחון לטובת התושבים?`

בדרך חזרה, אני חושבת על הרעיון המהפכני הזה של מחמוד: שהרשויות הישראליות
יפסיקו את המלחמה היומיומית הזו שהן מנהלות נגד תושבי מזרח ירושלים באמצעות
כדורי גומי ומעצרים ודו`חות והזנחה וניירת ובירוקרטיה, ויתחילו לראות בהם
תושבים בעלי זכויות. אנשים שלילדים שלהם מגיע ללמוד בתנאים ראויים, לא רק
מתוקף החוק אלא מתוקף המוסר והצדק.

לפני כשבועיים, הזרקורים הציבוריים הופנו אלינו, קהילת בית הספר הדו לשוני,
בנסיבות מצערות מאוד. הפשע שנעשה נגד בית הספר הוא בזוי, בזה אין כל ספק; אך
צריך להודות בכנות שהסיבה העיקרית בשלה זכינו בתשומת הלב הנרחבת הזו היא
נוכחותם של ילדים יהודים בבית הספר. שהרי אותם פוליטיקאים ונבחרי ציבור
שנחרדו כל כך נוכח הפגיעה בדו לשוני, אחראים על פגיעה מתמשכת ועמוקה וחמורה
לאין שיעור בזכויותיהם של עשרות אלפי תלמידים אחרים בעיר הזו. עכשיו הזמן
לדרוש מהם להפנות את מבטם גם אליהם, אל הילדים השקופים של ירושלים.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

Hjejejejej
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו