קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לא פליטים יהודים אלא טרנספר כפול של הציונו

hagada
אלי אמינוב
28.11.2014
http://hagada.org.il/2014/12/07/%D7%9C%D7%90-
%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-
%D7%90%D7%9C%D7%90-%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%A4%D7%A8-
%D7%9B%D7%A4%D7%95%D7%9C-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A6%D7%99/





ביום ראשון 30.11.2014, דיווח העיתון ידיעות אחרונות, כי בבית הנשיא יתקיים
טקס לציון גירוש יהודי ערב. העיתון מספר מפי רותם אליזרע, כי את הטקס,
שיהפוך מעתה לאירוע שנתי, יזמו חברי הכנסת שמעון אוחיון וניסים זאב. מטרתו
`ציון גירוש יהודי ערב ויהודי אירן לאחר הקמת המדינה והפיכתם לפליטים חסרי
כל`. ה-30 בנובמבר נבחר כדי לסמל את הקשר בין כ`ט בנובמבר, יום החלטת האו`ם
על חלוקת פלסטין, ובין מה שכונה `גירוש יהודי ערב`. כך, לאחר שחגגו הציונים
את החלטת החלוקה שממנה חרגו מזמן, הם מנסים להטיל את מחירה על העולם הערבי,
למרות שהם היחידים שהרוויחו ממנה.

לא נתייחס במאמר זה ליהודי אלג`יר ותימן שהיגרו מסיבות שונות ללא שום קשר
להקמת מדינת היהודים, ואף לא ללוב שם התנכלו ליהודים הפשיסטים האיטלקים
והנאצים, ונתמקד בקהילות היהודים הגדולות בעיראק ובמרוקו. אך לפני כן רצוי
להסביר בקצרה את הנסיבות שבעטיין הגיעו יהודי ארצות אלה למדינת ישראל.
בניגוד לאגדות בהן הלעיטו אותנו מגן הילדים והלאה, הרי מלחמת 48, המכונה בפי
הציונים מלחמת השחרור ובפי הפלסטינים הנכבה, לא פרצה בשל פלישת צבאות ערב
לפלסטין. היא החלה בראשית דצמבר 1947, כלומר 136 יום לפני כן, עת החלו
הכוחות הציונים בתקיפת האוכלוסייה הערבית ובמבצע הטיהור האתני, ראשית בשטח
שיועד למדינה היהודית. עד ה-15 במאי, אז נכנסו הצבאות הערביים לפעולה,
הצליחו הכוחות היהודים לסלק למעלה מחצי מיליון פליטים פלסטינים וביניהם
כמעט את כל תושבי הערים יפו, חיפה וירושלים המערבית. מבצע טיהור זה נעשה תחת
עיני השלטון הבריטי, והוא אשר חייב את השליטים הערביים לשלוח כוחות צבא
מוגבלים לפלסטין. אלה נכנסו או ניסו להיכנס לאותה טריטוריה שהובטחה בהחלטת
האו`ם למדינה הפלסטינית.

אין טעם להאריך בתיאור המלחמה שיצרה את בעיית הפליטים שהמדינה היהודית מנעה
את חזרתם לבתיהם ולמולדתם לאחר הסכמי שביתת הנשק. נזכיר רק שתי נקודות
נוספות: האחת, לאורך כל תקופת המלחמה, בכל שלב, היו הכוחות היהודים בעדיפות
מספרית מול הכוחות הערביים. נקודה שניה, בסוף המלחמה מחזיקה ישראל ב-20,000
קמ`ר מפלסטין במקום כ- 15,000 שהוקצו לה בהחלטת האו`ם. וכך, בפלסטין
המשוסעת, בעקבות המלחמה, חוגגת הבורגנות הציונית את ניצחונה: לא רק שאין
חולק על השוד של 55% נוספים משטח פלסטין שכבשה שלא כדין, אלא שגודל `הירושה`
שזכתה בה לאחר רצח העם הפלסטיני, פותח בפניה עתיד מרשים. גודל השלל – בין 4-
3 מיליארד ליש`ט במחירי 1948 – סכום הגדול פי 50 מהעברת ההון המסיבית שזרמה
לפלסטין בין 1933-39, ושהיוותה את הבסיס לצמיחת בורגנות זו. זהו הצבר הון
ענקי שאף מדינה בעולם השלישי לא זכתה להשיג. זהו שוד של ארץ שלמה שתושביה
`התאדו`. רכוש זה היה צריך להפוך להון במסגרת יצור קפיטליסטית. כך נוצר צורך
במעמד פועלים להחליף את הפועלים הפלסטינים, ובאיכרות יהודית שתספק את צרכי
הישוב היהודי בתוצרת חקלאית, בעיקר ירקות ודגנים אותה סיפקו, קודם לכן,
הפלחים הפלסטינים שסולקו זה עתה. שורדי השואה במחנות פליטים והעקורים
באירופה ובקפריסין מועברים במהירות לישראל היוו את הגל הראשון של פרולטריון
יהודי שיחליף את הפרולטריון הערבי המנושל. אך בשל היותם מערביים בתפישת
עולמם, זעיר בורגנים במוצאם, וקרובים מבחינה מנטלית ותרבותית הן לבורגנות
הישראלית והן לשכבה השלטת במנגנון הפוליטי של המדינה הצעירה, מתקשה מנהיגות
היישוב להפכם לפרולטריון יציב ועל אחת כמה וכמה לאיכרות ולשומרי הגבול של
הטריטוריה של הציונית. ולכן, מפנה התנועה הציונית את כוונותיה ותוכניותיה אל
עבר יהודי ארצות ערב שמעמדם הציבורי מתערער עקב מלחמת 48` כאשר המשטרים
הריאקציונרים מפנים אליהם את זעם תבוסתם.

כאמור, יהודי מרוקו ועירק היו הקהילות הגדולות בהן ראתה התנועה הציונית
`חומר` מתאים למילוי מקומם של הפועלים והפלחים הפלסטינים שנושלו. נביא כאן
בקצרה את תולדותיה של העברת יהודי עירק למדינה הציונית הצעירה, באשר היא
משקפת בבהירות ובתמציתיות את אופייה הקולוניאלי של הציונות, את אכזריותה,
וגזענותה, את עוינותה הבלתי מתפשרת לעולם הערבי ואת נכונותה לשתף פעולה עם
כל גורם ריאקציונרי, לשם הגשמת מטרותיה.

לאחר הסכמי שביתת הנשק של 1949, פונה התנועה הציונית לבית המלוכה העירקי,
אתו קיימה קשרים דרך ידידה המסורתי עבדאללה, בבקשה לאפשר ליהודי עירק להגר
לישראל. התנועה הציונית בעירק הייתה חלשה ביותר, כאשר הנוער היהודי נטה
ברובו לעבר המפלגה הקומוניסטית העירקית. הקהילה היהודית בעירק ישבה בה
ברציפות במשך כ-2500 שנה. קהילה זו מנתה כ-150,000 נפש, הייתה מפותחת הרבה
יותר מהקהילה היהודית בפלסטין. מתוך כ-110,000 יהודים שהועלו מעירק בשנים
1950-51, כ-35% היו בעלי מקצועות חופשיים כגון פקידים בכירים, מנהלי בנקים,
מנהלי רכבות, סוחרים עשירים, עורכי דין, רופאים ורואי חשבון. למעשה היהודים
היוו את הצמרת הכלכלית והתרבותית של המדינה העירקית. רוב רובם היו בעלי
השכלה תיכונית לפחות ושיעור העניים מקרבם היה פחות בהרבה מאשר בקרב עולי
פולין, למשל. כיצד שולבו, אם כן, יהודי עירק בתוכנית הציונית להפכם לפועלים
ופלחים?

במרס 1950, לאחר הסדרת הקנוניה בינה לבין הציונות, מחוקקת ממשלת עירק חוק
המאפשר ליהודי עירק לעזוב את ארצם אם יוותרו על נתינותם – וכ-30,000 איש
הצהירו על רצונם לעזוב את עירק. אולם החוק המוצע והמספר הקטן של היהודים
שהסכימו לנצלו מעורר את חששותיהם של מנהיגי ישראל: אם יוכלו יהודי עירק
לעזוב יחד עם רכושם, יתכן שרובם יהגר לארצות המערב ולא לישראל. אי לכך,
מעלים הציונים הצעה חדשה – הפקעת רכוש היוצאים תמורת רישיון להטיסם ישירות
מעירק לישראל. הידיעות על תקנה זו מפחיתות בלמעלה מ-60% את מספר היהודים
המוכנים להגר, למרות ההרעה שחלה במעמדם בעירק עקב מלחמת 48`.

המנהיגות הציונית במצוקה קשה והנה נס משמים: בינואר 1951 מוטלים רימוני יד
לבית הכנסת `מסעודה שם טוב` בבגדד, והתגובה העירקית והציונית כאחת זועקת: זו
על `מזימות הציונות` וזו על `התגברות האנטישמיות`. הבהלה שקמה, מביאה לגל
עליה גדול. תוך שנה אחת מועלים 90 אלף נפש במבצע `עלי באבא` – כאשר השודדים
המתחלקים בשלל הם מנהיגי ישראל ובית המלוכה העירקי.

מאוחר יותר מתגלים גם מטילי הפצצות – שני יהודים השייכים למחתרת הציונית –
שלום סאלח ויוסף בצרי הנשפטים ומוצאים להורג בפומבי – דבר המגביר כשלעצמו את
זרם ההגירה. בישראל נכלאים יהודי עירק במחנות המהגרים, `המעברות`, ומורשים
לצאת רק לעבודות דחק. בהיותה ערבית, תרבותם מדוכאת ונחשבת לחטא קדמון, והם
הופכים לאבק אדם מנודה ומושפל. חלקם הופך לפועלים וחלקם מיושב במושבים חדשים
המיועדים להחליף את הפלחים הפלסטינים. כדאי לציין שבתוך יהודי עירק המועלים
ארצה ישנם למשל פי 4 רופאים יותר מאשר בישוב היהודי בארץ – גם הם הופכים
לפועלי דחק ולמתיישבי אזורי הגבול. כמובן שכמו בכל מעשה בתקופה זו שמור
מקום של כבוד למפלגות הסטליניסטיות גם בהגירת יהודי עירק. בעוד המפלגה
הקומוניסטית העירקית תומכת בהסכם החלוקה ומנהלת תעמולה אפילו נגד צעדה
ההססני של הבורגנות העירקית, השולחת צבא חלש וחסר ערך לפלסטין, אין היא
מנהלת תעמולה נגד הברית בין הציונות לבין הריאקציה העירקית בהנהגתו של נורי
סעיד, שהרי מאבק הציונות בעיניה הוא בעיקרו `אנטי אימפריאליסטי`. בעוד מק`י
תומכת בעליה ובארגונה בפלסטין, מצטרפים רבים מבני הנוער המהגרים מעירק
למפלגה הקומוניסטית אליה השתייכו גם בעירק וחלקם נשאר בה עד תקופת הוועידה
ה-20.

בקווים כלליים דומה `העלאת` יהודי מרוקו לזו של יהודי עירק, בעיקר בקשר בין
התנועה הציונית והריאקציה השלטת. על נושא זה כתב ההיסטוריון י. בן נון, שאחת
מהתמחויותיו היא ההיסטוריה של יהודי מרוקו, כי `עוד לפני עצמאותה של מרוקו
במרס 1956, משרד החוץ בירושלים והקונגרס היהודי העולמי היו מוטרדים מגורלה
של יהדות מרוקו. שליחים רבים הגיעו למדינה זו כדי לשכנע את מנהיגיה לאפשר
חופש תנועה ליהודים. הם נפגשו לא רק עם מקורבי הארמון אלא גם עם נציגי
המפלגות מימין ומשמאל. אך ההנהגה המרוקנית הייתה מוטרדת בעיקר מכך שכלכלת
ארצה הייתה עלולה להיפגע אם יעזבו יהודים רבים את מדינתם. בזכות השכלתם
הצרפתית תפסו יהודי מרוקו מעמד בכיר במנהל הציבורי של המדינה העצמאית
ובמסחרה. אך נציגי ישראל מצאו דרך מקורית לשכנע את הארמון להעניק את הזכות
לחופש תנועה ליהודים. כדי למנוע פגיעה אפשרית בכלכלת מרוקו הציעו נציגי
ישראל פתרון המבוסס על השקעות של אנשי עסקים יהודים מארה`ב בכלכלת המדינה
החדשה. כך הם טיפחו ביודעין את המיתוס האנטישמי של שליטת יהודי ארה`ב על
הממשל האמריקני ועל כוחם הגדול של היהודים בכלכלה האמריקנית. ` (קשר – כתב
עת לחקר תולדות העיתונות בעולם היהודי ובישראל, גיליון 46, אוניברסיטת תל
אביב 2011, עמ` 135-127). הציונים גם ארגנו את ביקור המלך מוחמד החמישי ובנו
חסן השני בארה`ב ב-1957.

הגורם המרכזי שפעל לעידוד ההגירה של יהודי מרוקו היה המוסד בשליטתו של איסר
הראל. שליחי המוסד הצליחו לגייס אליו יהודים מקומיים והחלו לייבא לישראל
צעירים שהתפתו לרעיון הציוני. העלייה התנהלה בעצלתיים וב-1961, טבעה האנייה
אגוז שעל סיפונה 44 ילדים יהודים בחופה הים תיכוני של מרוקו. להערכת בן נון,
כלל לא ברור אם אנשי המוסד לא גרמו להטבעת הספינה בכוונה כדי ליצור לחץ על
מרוקו, שהתייחסה ליהודים כאל אזרחים שווים. אחרי הטביעה גויסו שגרירי ישראל
בכל בירות אירופה ובאמריקה כדי להטיל אחריות על שלטונות מרוקו לטביעת
הספינה, כביכול בגלל שהם מונעים את יציאת היהודים מן המדינה. בשנת 1963, כבר
הושג הסכם בין ישראל לארמון המלוכה על פינוי מאורגן של יהדות מרוקו תמורת
פיצוי כספי. מבצע הפינוי היה בעיצומו, אך משרד החוץ הישראלי חשש עדיין
לגורלו של ההסכם ולכן חיפש דרכים לשכנע את המלך חסן השני ביכולתם של אנשי
עסקים יהודים אמריקנים להשקיע בפרויקטים כלכליים במרוקו. להערכתם, אם המלך
ישתכנע הדבר ישפיע גם על יחסו המדיני לישראל ועל הידוק קשרי מרוקו עם ישראל
בתחום הביטחוני, שהחלו בדיסקרטיות רבה בראשית פברואר 1963. קשרים שכללו גם
חיסול מנהיגי אופוזיציה מרוקנים בידי שליחי המוסד.

כך בדומה ליהודי עירק, הועלו גם יהודי מרוקו לישראל תוך ששלמו, גם הם, בכספם
וברכושם את השוחד שהבטיחה ישראל לארמון המלוכה המרוקני. לדברי י. בן נון,
היה המוסד אחראי גם להשארה מאחור של עובדיו המקומיים, בתקווה שישמשו שעיר
לעזאזל לפעולות הארגון החשאי. שניים מהם אמנם נתפשו ועונו למוות, מה שאפשר
לישראל להציג את מרוקו ככלא ליהודים. כיום, עשרות שנים לאחר מכן, כאשר דור
המהגרים הראשון כמעט כלה מן העולם, מאמצת ישראל שיח שקרי האמור למנוע ממנה
את הלחץ להחזרת זכויותיהם של הפלסטינים שסולקו ממולדתם. במשך שנים רבות
שכנעה הציונות את יוצאי ארצות המזרח להאמין שהם הגיעו לכאן מרצונם
כפטריוטים יהודים. כיום מספרת להם מדינתם שהם פליטים שגורשו מארצות ערב.

עתה, מול שאלת הפליטים הפלסטינים מציבה מדינת היהודים פליטים משלה. כמו שאמר
פעם אדם חכם: `אמנם לשקר אין רגליים אך גם עם פרוטזה אפשר להגיע רחוק`.
כך הובלו היהודים המזרחיים לישראל באמצעות התנועה הציונית, כאשר מטרת הבאתם
הייתה הפיכתם לפועלים ולפלחים יהודים. הדרך הייתה זהה – הפיכתם לחסרי כל,
תוך גזלת רכושם באמצעות קנוניה עם הריאקציה הערבית, שבירת כוחם והרס
מסגרותיהם הקהילתיות והמסורתיות. כמו כן נקבע מקומם בחברה היהודית
הקולוניאלית דרך דיכוי מוחלט של תרבותם שהייתה במקרים רבים עשירה עשרות
מונים מזו של מייבאיהם, והפיכתם לכוח עבודה נחות. (יהודי עירק למשל היו מחלוצי השירה הערבית המודרנית בארצם ופה הוחתמו על טוריה, מנורת נפט ואוהל).
הציונים לא רק שניסו למזגם בתרבותם החצי מעוכלת והאקלקטית של יהודי פינסק
ומינסק, אלא יצרו מראש מקדם עוינות לתרבותם הערבית העשירה.

זהו הרקע לייבוא של 700,000 יהודי ארצות המזרח בראשית שנות המדינה היהודית
ככוח עבודה `נחות`, שנעשה כזה תוך דה-קולטוריזציה ודה-הומניזציה חריפות
ביותר. כך בצעה הציונות תוך שנות `עצמאותה` הראשונות טרנספר כפול, וקשה
להעריך איזה משני הפשעים גדול יותר: הטרנספר לפלסטין או ממנה.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב