קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

בכפר עקב במזרח ירושלים צינור הביוב מעניין &#
mekomit
אורלי נוי
21.12.2014
http://mekomit.co.il/%D7%91%D7%9B%D7%A4%D7%A8-%D7%A2%D7%A7%D7%91-
%D7%A2%D7%A1%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%91%D7%99%D7%95%D7%91-
%D7%9C%D7%90-%D7%91%D7%91%D7%A0%D7%98/



הגעתי לכפר עקב כדי לשמוע מה חושבים על הבחירות הקרבות. אבל בין הבורות
בכבישים, לזבל ברחובות, סוחרי הסמים ומגדלי הענק המגובבים בכאוס - בנט,
ליברמן ולפיד הפכו ללא רלוונטים. ביקור במקום בו תושביו הם צופים אזוקי
ידיים בהצגת הבחירות הדמוקרטית

בדיעבד אני מוכרחה להודות: מכל הסיבות שבעולם לבקר בכפר עקב, הבחירות
המתקרבות בישראל היא כנראה הפחות רלוונטית שיש.
ולא שצריך סיבה מיוחדת כדי לכתוב על כפר עקב, בקצה האצבע הצפונית ביותר
שמשלח הגבול המוניציפאלי של ירושלים לכיוון רמאללה: המקום הזה הוא תמצית
השרירותיות, האיוולת, והאטימות של הכיבוש. התקף הבולמוס שהכתיב את גבולותיה
החדשים של העיר כשבועיים אחרי תום מלחמת ששת הימים כלל בהם גם את הכפר
המהווה בפועל פרבר של רמאללה, כדי שלבירת ישראל המורחבת יהיה גם שדה תעופה
בינלאומי משלו, שדה התעופה בעטרות.

אלא שבינלאומי הוא מעולם לא היה, ומאז האינתיפאדה השניה הוא לא משמש אפילו
לטיסות פנים. אבל תושבי כפר עקב נמשחו באחת בשמן הקודש של ירושלים והפכו
לחלק מתושביה, בעל כורחם, כיתר כ-70 אלף הפלסטינים בירושלים המזרחית, שהיוו
אז כ-25 אחוז מאוכלוסיית העיר.

אבל השנים חלפו, ישראל לא ידעה לא לבלוע ולא להקיא את התושבים אותם לא רצתה
באופן מופגן אך חמדה את אדמתם, ומספר התושבים הפלסטינים בירושלים עבר את
ה-300 אלף, המהווים כיום כארבעים אחוז מתושבי העיר. השאלה הדמוגרפית היא,
כידוע, אובססיה ישראלית קשה, והפתרון החלקי נמצא בדמות חומת ההפרדה,
ש`הפרישה` כלשונו של אולמרט עשרות אלפי פלסטינים תושבי העיר שנותרו כעת מצדה
השני של החומה, באזור כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט.

המציאות שנוצרה מאז היא, כמאמר השיר, רחוק מן העין – רחוק מן הלב והתודעה.
עיריית ירושלים והרשויות הישראליות מתנהגות מאז כאילו התושבים הללו יצאו
מתחום אחריותן, למרות שריבון אחר איננו: הרשות הפלסטינית מנועה, על פי הסכמי
אוסלו, מלפעול בשטחי ירושלים המסופחים, וכפר עקב הוא עדיין חלק משטחה
המוניציפאלי של ירושלים. אבל לא רק שירותים מוניציפאליים אין שם, אפילו
המשטרה מדירה את רגליה מהאזור: לפני מספר שנים התבצרו מספר חמושים פלסטינים
בבית ספר יסודי השייך לעירייה בכפר, בשל סכסוך כלשהו עם מנהל בית הספר.
המורות המבוהלות התקשרו למשטרת ירושלים באימה כדי לדווח על הילדים הנצורים
במבנה עם חמושים, אך המשטרה לא הגיעה. בנס זה נגמר בשלום.

אני נוסעת לכפר עקב כדי לפגוש את ראש המועצה, בסאם מסוודי. בסאם הוא קבלן
שיפוצים לפרנסתו, שמעביר את רוב זמנו בפעילות התנדבותית במועצה. עד לפני
כשבוע היה סגן ראש המועצה, אך אז מת קודמו בפתאומיות ומאז הוא משמש כראש
המועצה.

אני נוסעת במחשבה לדבר קצת עם בסאם על הבחירות המתקרבות. בכל זאת, הן ישפיעו
ישירות על מאות אלפי תושבים פלסטינים בירושלים, למרות שבהיותם תושבי קבע
שאינם אזרחים הם לא מורשים להשתתף בהן כלל. השאלה הזו ודאי מעסיקה אותם, אני
חושבת.

בסאם קובע אתי מחוץ למחסום קלנדיה. `עד שעוברים את המחסום, זה יתן לנו איזה
שעה לדבר`. הוא צודק. פלסטינים בירושלים לומדים לכלכל את עיתותיהם ביעילות
רבה. כששורפים בכל יום בממוצע כארבע שעות במחסומים, עושים חישוב מדוקדק של
כל דקה.

אחרי פקק שנראה אינסופי אנחנו צולחים את המחסום ונכנסים לכפר. `אם את עוברת
את מבחן הנסיעה כאן, את יכולה לנהוג בכל מקום בעולם` הוא אומר בחיוך. אני
מרוכזת מדי בנהיגה האתגרית כדי להתרשם מההלצה.

אחרי עצירה קצרה במשרדו, אנחנו יוצאים לסיבוב בכפר. בעברית קולחת בסאם מתמלל
לי את המראות למילים. `תראי איך כפר עקב הפך למגרש בניה אחד גדול. תראי את
המגדלים האלה שכל אחד בא והקים פה, בלי פיקוח, בלי רישיונות, בלי התחשבות
בצרכי הציבור. ותראי את המרחק בין בניין לבניין. אפשר ללחוץ ידיים דרך
החלונות בשני הבניינים פה`. זה באמת מראה מוזר. אין במרחב הגדול הזה פינה לא
מנוצלת. מגדלי ענק מגובבים זה על גבי זה בכאוס מוחלט, צפופים, בתוך עננת
האבק של הבנייה שמתקדמת בכל פינה. אני מהרהרת באירוניה שמימשה את חלום תנופת
הבנייה הזולה של לפיד דוקא בכפר עקב, ונזכרת על מה באתי בעצם לדבר עם בסאם.

`אז אתה שומע, הבחירות האלה…`

`תראי תראי את משאית הזבל של העירייה`, הוא מצביע. `הם התחילו להגיע לכאן רק
אחרי שהגענו איתם לבית המשפט. אמרתי להם שם שאם לא יטפלו במה שקורה כאן,
המחלות יתפשטו גם למערב העיר. זה מה ששיכנע אותם בסוף כנראה`.

`פעם אשתי נתנה לי את שקית הזבל כדי שאזרוק אותה בדרך עם האוטו. היא נשארה
בבגאז` ושכחתי ממנה. כשהגעתי למחסום, החייל בודק לי מאחורה ושואל מה זה,
והזבל כבר מסריח, משהו נורא. אמרתי לו `זה זבל, אני אזרוק אותו בפח הקרוב`.
הוא אמר לי שאני חייב להסתובב חזרה וללכת לזרוק את זה בכפר עקב. אמרתי לו
`אם אתה גר בתל אביב ואתה נוסע לגבעתיים, מישהו יגיד לך שאסור לך לזרוק שקית
בפח של גבעתיים? מאיפה אתם מביאים את החוקים האלה שלכם כל פעם?``

הזבל הוא באמת בעיה חמורה, אבל אני הגעתי לדבר על הבחירות, כזכור. אז אני
מנסה שוב. `אתה חושב שאחרי הבחירות אתם עלולים למצוא את עצמכם…`

`תראי את כל המיכלים השחורים האלה על הגגות`, הוא מפנה את מבטי כלפי מעלה.
`חברת הגיחון מעבירה כמות מסויימת של מים לרמאללה, והם מספקים לכפר מים פעם
בשבוע. מי שנגמר לו המים ואין לו במיכל, ראחת עליו`.

`אז היית מעדיף שישראל פשוט תסיר את הריבונות שלה ו…`

`תיזהרי!` הוא מציל אותי רגע לפני צלילה לבור פעור באמצע הרחוב. `זה העירייה
גירדה פה את הזפת לפני שנה וחצי. שמחנו, חשבנו שבאו לסלול לנו כביש, אבל מאז
הם נעלמו. המועצה צריכה לתקן את זה, עוד לא מצאנו לזה תקציב` הוא אומר בחצי
התנצלות. רוב תקציב המועצה, הוא מספר, מגיע מרמאללה. במשרדו היפה תלויה
תמונה גדולה של אבו מאזן לצד יאסר ערפאת. שום זכר לריבונות ישראלית.

אנחנו ממשיכים לנסוע ובסאם מראה לי את ציורי הגרפיטי הענקיים לאורך הכביש
הראשי של כפר עקב. `אלה חבר`ה מקלנדיה אני חושב`. בשום מקום שיש בו נוכחות
משטרתית ישראלית לא היו משאירים ציורים כאלה על הקיר אפילו ליום אחד.

נחושה לחלץ ממנו בכל זאת אמירה כלשהי על הבחירות, אני מנסה טקטיקה אחרת.
טיפול בהלם. `אתה יודע, מדברים אצלנו אפילו על אפשרות של בנט או ליברמן כראש
ממשלה`. בסאם מהנהן ומבקש ממני לעצור ליד מכונית שחונה בצד הכביש. הוא מחליף
כמה משפטים מתוחים עם הבחור הצעיר שיושב מאחורי ההגה, ואנחנו ממשיכים.
`הבחור הזה סוחר סמים. הוא מכר אתמול לבן משפחה צעיר שלי, אני רוצה שהוא
יידע שאני שם עליו עין`.

`זה נורא באמת. ככה זה כשאין משטרה, כנראה. אז אתה שומע, בנט וליברמן…`

`תראי את הבית הזה. רובו נמצא בשטח הרשות, אבל המרפסת שלו בשטח ירושלים. אז
הוא משלם לעיריית ירושלים ארנונה על המרפסת, והיתר לרשות הפלסטינית. העירייה
גובה כאן כל שנה משהו כמו 35 מיליון שקל ארנונה. משלמים, בטח משלמים. אחרת
יקחו להם את התעודה הכחולה, ואז מה יעשו?`

אנחנו ממשיכים בסיור, ובסאם מספר לי עוד על מצוקות היום-יום בכפר: אין חוק,
אין משטרה, אין תשתיות. הכפר הפך גם למקום מקלט עבור זוגות מעורבים בהם לאחד
או אחת מבני הזוג תעודה ירושלמית ואילו השני/ה תושב/ת הגדה. האוכלוסיה בכפר
ממשיכה לגדול עד לכדי סכנת פיצוץ אוכלוסין. התשתיות הרעועות ממילא מתקשות
לשאת את מספר התושבים.

בשלב מסוים, אני מבינה שהבחירות הישראליות מעניינות את בסאם כקליפת השום,
ומחליטה להניח לזה. עובי צינור הביוב בכפר מעניין אותו הרבה יותר מבנט,
ובצדק, מבחינתו. הוא לא מוכן לשלם אפילו את מס השפתיים כאילו יש מה להגיד על
הבחירות, במקום בו תושביו נידונו להיות צופים אזוקי ידיים בהצגה הזו מבלי כל
יכולת להשפיע על תוצאותיה. ובאמת, מה אכפת לו לפיד או בנט כשהגשם הבא מאיים
להציף שוב את הכביש הראשי עד מעל לגובה המכונית? מה אכפת לו סיכוייו של
כחלון כאשר רעידת האדמה הקלה ביותר עלולה להמיט אסון שאת מימדיו קשה אפילו
לדמיין, כאשר כל מגדלי הקלפים האלה יקרסו זה אל תוך זה?

לפני שאנחנו נפרדים, הוא מתעקש שנעצור במגדניה מקומית ונאכל מעט דברי מתיקה.
`שלא תלכי עם טעם לא טוב בפה מכפר עקב`.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

היום (רביעי) משמרות מחאה ברחבי הארץ: די למעצרים המנהליים! ישוחרר מאהר אל-אח`רס!
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו