קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר עדות מעזה: אם לארבע ילדות מספרת על ביתה שהופ& hagada שורוק אבו טועיימה 31.12.14 http://hagada.org.il/2014/12/31/%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%AA- %D7%9E%D7%A2%D7%96%D7%94-%D7%90%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2- %D7%99%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%AA-%D7%A2%D7%9C- %D7%91%D7%99%D7%AA%D7%94/ שורוק עיד סולימאן אבו טועיימה, בת 28, נשואה ואמא לארבע בנות, היא עקרת בית, תושבת עבסאן אל-כבירה בח`אן יונס. את עדותה גבה תחקירן בצלם מוחמד סעיד ב-29 באוקטובר 2014 בבית הספר אל-אמל אל-ג`דידה. אני נשואה לג`בריל אבו טועיימה, ויש לנו ארבע בנות, שד`א, בת שש; רנא, בת חמש; ג`נא, בת שנתיים ור`ינא, בת שלושה חודשים, שנולדה אחרי שעברנו למרכז הסיוע. אחרי שהתחתנו גרנו שבע שנים בבית של ההורים של בעלי. כל הזמן חלמנו לבנות בית משלנו, שנוכל לחיות בו יותר בשלווה. בהתחלה בעלי עבד כחשמלאי ואחר-כך הוא עבר לעבוד במנהרות המסחר על גבול מצרים, כדי להגדיל את ההכנסות ולחסוך יותר כסף. בשנת 2010 מנהרה התמוטטה על בעלי בזמן שהוא עבד והוא נפצע. הוא סבל משברים בגב ובצלעות ומאז הוא לא יכול לחזור לעבודה. בשנת 2012 לוויתי קצת כסף מהמשפחה שלי, ויחד עם הכסף שחסכנו מהעבודה של בעלי וממכירת זיתים ולימונים מעצים שהיו בחלקת אדמה שלנו, בנינו בית באותה חלקה. הבית היה באזור עבסאן אל-ג`דידה, במרחק של קילומטר וחצי מהגבול, והשטח שלו היה 125 מ`ר. עברנו לגור בו עוד לפני שסיימנו את הגימור מבפנים, כי אזל לנו הכסף בגלל המחירים הגבוהים של חומרי הבניין ולא יכולנו לסיים את העבודה. בכל זאת, שמחנו מאד שיש לנו בית ואני הרגשתי כאילו כל העולם שייך לי. היה לי בית משלי, שיכולתי לארח בו בחופשיות חברים ובני משפחה. בשנה הראשונה בבית החדש קיצצנו בהוצאות וחסכנו כמה שיכולנו כדי לגמור לאבזר את הבית ולקנות רהיטים. בכל פעם שהבת שלי שד`א בקשה בגדים חדשים או נעליים חדשות הייתי עונה לה שתהיה סבלנית, ושאקנה לה הכל, ברגע שיהיה לנו בית יפה. בערך חודשיים לפני תחילת המלחמה הבית שלי היה מוכן לגמרי. הצלחנו להשלים את כל מה שהיה חסר. אבל כשהתחילה המלחמה פחדתי להישאר בו, בגלל המיקום שלו ובגלל שהייתי בחודש השמיני להריון. עברנו לבית ההורים שלי באזור א-דר`אמנה, בסמוך לכניסה לכפר עבסאן אל-ג`דידה, מזרחית לח`אן יונס. נשארנו שם עד עד ה-27 ביולי 2014, כשההפצצות האוויריות וההפגזות באזור הזה התגברו. פחדנו מאוד על החיים שלנו ושל הילדים. הבית היה מלא אנשים ולכן אבא שלי התקשר לכוחות החילוץ ולצלב האדום כדי שיחלצו אותנו מהאזור. פחדנו שאם נצא מהבית בצורה עצמאית ייפגעו בנו. קצת לפני שהאמבולנס הגיע נפל פגז ליד הבית. אחותי, סאמיה א-דר`מה, נפצעה מרסיסים בידיים שלה. התחילו לי צירים והרגשתי שהלידה מתקרבת. ביקשתי שהאמבולנס ייקח אותי לבית החולים נאסר אבל נהג האמבולנס סרב ואמר שיש הרבה משפחות כלואות באזור עבסאן אל-ג`דידה ושהוא צריך ללכת לחלץ אותן. נסענו במכונית פרטית לבית הספר היסודי אל-חוראני שנמצא במרכז העיר ח`אן יונס, ונשארנו שם. בינתיים הצירים שלי קצת נרגעו. ילדתי את הבת שלי ביום שישי ה-1 באוגוסט 2014, בבית החולים מובארכ. בזמן שהייתי שם בעלי סיפר לי שהבית שלנו הופצץ וגם הבית של ההורים שלו. הוא אמר שהכוחות הישראלים גם עקרו וגרפו את עצי הזית והלימון שהיו לנו מסביב לבית, שהיו מקור ההכנסה היחידי שלנו. מאז אנחנו גרים בבית הספר. היה לי מאוד קשה אפילו ללכת לראות מה נשאר מהבית, כי פחדתי שלא אוכל לשאת את המראה. לא היו לי כוחות לראות איך עבודה של שנים, של בעלי ושלי, אבדה ברגע אחד בלי שום הצדקה, מבלי שעשינו שום דבר. לי ולמשפחה שלי יש הרבה זכרונות יפים מהבית ולא רציתי שיתקלקלו. אנחנו גרים כבר כמעט שלושה חודשים בבית הספר, וסובלים מתנאים קשים מאוד. אין פה מענה על הצרכים הכי בסיסיים. אנחנו עדיין ישנים על מחצלת שקיבלנו כשהגענו לבית הספר, עם כמה שמיכות שהבאתי מהבית של ההורים. אנחנו סובלים כל הזמן משפעות ומבעיות מעיים בגלל הקור והתזונה שלנו הלא בריאה, שמבוססת בעיקר על אוכל יבש ועל קופסאות שימורים. השירותים נמצאים בחצר בית הספר, רחוק מהמבנה. אנחנו מפחדים מאוד לישון כאן בגלל כל האנשים הזרים. אין לנו שום פרטיות ואני לא מרגישה רגועה. יש כאן הרבה משפחות, כמעט 60 נשים וילדים שגרים באזור אחד. אני הולכת כל הזמן לבית של אחותי או לבית של ההורים שלי כדי לכבס את הבגדים שלנו ולהתרחץ עם הקטנות. בבית הספר אין מים חמים ומזג האוויר כבר קר, החורף התחיל. המשפחה שלי התפזרה. בעלי ישן בכיתות שמיועדות לגברים, ואת שתי בנותי שד`א ורנא שלחתי לגור אצל אחותי, כדי שיהיו קרובות לבית הספר ולגן שנמצאים בעבסאן. אנחנו מחכים שהעולם יעזור לנו ונוכל לפחות לשוב לבתים שלנו. קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד