קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר


hagada
11.01.15
http://hagada.org.il/2015/01/11/%E2%80%8F%D7%A2%D7%95%D7%93-
%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9F-
%D7%9C%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%94%D7%9F-%D7%9E%D7%A4%D7%A0%D7%94-
%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%95%D7%95/
`רק לא ביבי!` הינה הסיסמה המנצחת. הנה התקווה גדולה, הנה המהפך המיוחל:
סיכוי של ממש להוריד את ביבי. בוז`י צעק כבר חמש פעמים `מהפך!`. אבל את
הנסחפים הנלהבים אחרעוד בחירות שאין לצפות מהן מפנה לכיוון השלום
י בוז`י ולבני יש לשאול: מי יחליף את ביבי? זוכרים את הפעם האחרונה שהורדנו
את ביבי? זה היה ב-1999. מי שהחליף אותו אז לא היה בין הכלאיים הפוליטי של
היום, בוזי` הסוציאל- דמוקרט ולבני המגנה על הכותל; החליף אותו `השמאל` עצמו
– כלומר אהוד ברק, ובלי עזרה של אחרים. ואיך ירדנו אז לכיכר רבין אחרי
הבחירות וצעקנו יחד `רק לא ש`ס!`. ואהוד ברק החל מיד לעבוד על מו`מ עם סוריה
במקום עם הפלסטינים. ההתנחלויות עלו ופרחו עוד יותר מאשר אצל נתניהו לפניו.
בקיצור דבר לא השתנה, בוודאי לא במו`מ בקמפ דייויד, כשהפלסטינים לא נכנעו
לתביעות ישראל, הדבר שימש כקרדום לחצוב בו לכל ממשלות ישראל הבאות, הוכחה
שאין עם מי לדבר.
מצא את ההבדלים: בנימין נתניהו ואהוד ברק. מי הבא בתור?
ואני מדמה לנגד עיני את האסיפה אחרי ניצחון מדומיין של בוז`י-לבני. שוב נרד
לכיכר רבין נרגשים ונלהבים. דמעות אושר יזלגו אצל רבים כי עכשיו, הפעם… אבל
מה בעצם יהיה הפעם? כן, הממשלה תקרא למו`מ עם הפלסטינים, ותפנה גם לאבו מאזן
ואפילו לנשיא האמריקאי. ומה יקרה אז? בוז`י ולבני ידרשו שמירה על `הגושים`,
`את הכותל לא נעזוב!` לבני כבר הבטיחה, את ירושלים לא נפקיר, צה`ל יוצב בעמק
ירדן, והמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. לבני כבר פנתה לשר החוץ קרי לדחות את
ההצעה הפלסטינית לסיום הכיבוש במועצת הביטחון. האם היא זו שתביא למפנה
ממדיניות נתניהו? מן הסתם, ממשלת בוז`י לבני תחרה ותחזור אחר קריאת נתניהו
כנגד צעדים פלסטינים חד-צדדים (הם גילו פתאום שנסיגה משטח כבוש היא חד
צדדית).
האם קיימות מפלגות ציוניות המציעות צעדים אחרים? כלום יש בין כל המפלגות
המתמודדות אחת – כן אחת, השואפת באמת לשלום, האומרת או תובעת בפה מלא נסיגה
לגבולות 67? הרי כל המפלגות הן `בעד שלום`, הן בעד מו`מ (אם אפשר עד סוף כל
הימים), הן אפילו בעד נסיגה (אבל לא מגושים, מ`ההתנחלות החוקית`). את העמדה
הקיצונית ביותר הביע עמיר פרץ -נסיגה לגבולות על בסיס 67. כאן ה`בסיס` הוא
הקוץ באליה. הביטוי הזה מאפשר שוב מו`מ אין קץ, ומהר מאוד יתברר ש`הבסיס`
כולל שטחי כיבוש אלה ואחרים. כך גם ביחס להצעת `החלפת שטחים מוסכמת`. אם היא
`מוסכמת`, מדוע יש צורך בהסכם מוקדם? הרי שתי מדינות עצמאיות יכולות בכל עת
להחליף שטחים ביניהן. אבל על `המוסכם` הישראלי הזה אפשר לבנות אי הסכמה
שתפוצץ כל הסכם שלום אמתי.
האם חברי המפלגות הציוניות אינם מודעים לכך שכל זה מוביל לשום מקום, או ליתר
דיוק להמשך הכיבוש? אלא שכך נשמרת העמימות המהוללת, אותה העמימות השומרת גם
על נשק גרעיני (לא מזמן התפרסם מאמר בזכות העמימות של יולי תמיר `השמאלית`
חברת העבודה שרה לשעבר). והאם מי שחוזר בהתלהבות על `רק לא ביבי`, הוא בעד
החזרת כל השטחים הכבושים, בעד הסכם אמתי של שווים עם שווים? האם המדיניות
אגרסיבית והדכאנית כלפי הפלסטינים התחילה עם נתניהו? וכשתעלם האם ישתנה
משהו?
האמת היא שמאחורי סערת הבחירות קיימת אחדות לאומית מוצקה – לא לוותר על
הכיבוש, להחזיק בו ככל שאפשר. זוהי אחדות אורגנית-היסטורית ברורה של כל
המפלגות הציוניות. אין זה מקרה שהמפלגות קוראות לעצמן ציוניות ולא
ישראליות. הנה הזוג הרצוג-לבני בחר לעצמו את השם `המחנה הציוני` (גם נתניהו
היה יכול לאמץ שם כזה). האם קמה מפלגה ציונית שהתנגדה אי פעם למלחמה שפרצה
כאן? ראינו את האחדות הלאומית בכל זוהרה במלחמת `צוק איתן`. אחדות שכללה גם
את מר`ץ, כמובן. כמו בפעמים הקודמות, מר`ץ התנגדה למלחמה לפני שפרצה וביתר
שאת אחרי שנסתיימה, אך בזמן אמת, עם פרוץ הלחימה, תמכה בה. זכור כיצד לקראת
סיום המלחמה יצא הח`כ גילאון בכל תוקף נגד הממשלה וקרא להפסקת המלחמה, אבל
רק אחרי שיחוסל החמאס.
לאלה המדמיינים את הגאולה בהורדת ביבי ובהחזרת המרכז -שמאל השפוי, רצוי
להזכיר מעט את העבר שאוהבים אצלנו להשכיח.
הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים קדם להיותו של ביבי ראש ממשלה. ההיסטוריה
העגומה של מדיניות הכוח מלווה את מדינת ישראל מיום הקמתה, ועוד קודם. בשמאל
(בפלמ`ח`) שרו `מן הים ועד ירדן`, בעוד הרוויזיוניסטים שרו `זו שלנו זו גם
כן`, ושניהם יחד שרו `ארץ ציון ירושלים`. וכך, ב-1948 גירשנו ממולדתם את רוב
הפלסטינים. על הנשארים הוטל ממשל צבאי שנמשך 10 שנים. הפקענו את רוב אדמות
הפלסטינים, הקמנו התנחלויות בלב האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית, וניהלנו
מלחמות ומבצעים לרוב בהם נהרגו אלפי פלסטינים. כל אלה קרו תחת שלטון
`השמאל`, אליו אנו כה משתוקקים לחזור.
הממסד הישראלי סומך על הזיכרון הקצר של הציבור ומנסה להעלים היסטוריה זו. את
אלה שסיפרו את האמת ההיסטורית תמיד ניסו להשתיק, הם תוארו כהזויים או אף
בוגדים. מלייבוביץ, שדימה את הכיבוש הישראלי לאגרוף פלדה מרופד בדולרים, רצו
לשלול את פרס ישראל. את מאיר וילנר שתבע בכנסת, מיד אחרי מלחמת 67`, נסיגה
מכל השטחים הכבושים, ניסו לרצוח. בעוד שההיסטוריונים מטעם, עם אניטה שפירא
בראש, חוגגים.
אצטט את דבריו של היסטוריון בעל שם עולמי על מקור מדיניות הכוח הציונית.
הכוונה לפרופ` טלמון שלא ניתן לחשוד שהיה אנטי ציוני. בהרצאה בניו יורק סיטי
קולג` ב-1968, `ישראל בין האומות`, הרצאה שכולה הוקדשה להגנת ישראל ומעשיה,
הוא כתב על הסכסוך עם הפלסטינים: `הבה יהיה לנו האומץ להודות בכך ולהשיר
פנינו אל מול האמת הברוטאלית - לא היה אפשרי פתרון ברוח כל שהיא של ליברליזם
ליברלי.`
אם לטלמון היו אולי ייסורי מצפון כלשהם, להרצל לא הציקו כאלה. הלא ידועים
דבריו (למרות שמנסים ולשכיח אותם) על מדינת היהודים באסיה. בחיבורו מכונן
החזון הציוני, הנושא אותו שם, כתב: `בשביל אירופה עשויים אנו להוות שם חלק
מחומת-מגן בפני אסיה, אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד
הברבריות.`
האם אפשר להכחיש שמדיניותו של בנימין נתניהו ממשיכה את דרך הציונית הקלאסית?
הוא נוהג כמו כל שאר ראשי הממשלה לפניו. כאשר עלה לשלטון בפעם הראשונה הבטיח
לקיים את הסכמי אוסלו – אך לא קיים הבטחה זו. האם היה ראש ממשלה אחר שקיים את
הסכמי אוסלו? יצחק רבין? בהמשך הדרך כאשר בלחץ אמריקאים אולץ לדבר על שתי
מדינות, עשה זאת עם עלה התאנה של `מדינה יהודית`. לא יהיה ראש ממשלה חדש
שיוותר בקלות על התוספת התמימה הזו למושג שתי מדינות. (האמריקאים הפעילו
לחץ על יצחק רבין מהסיבות שלהם: שיוכלו להציג לעולם הערבי ובכלל את ישראל
כמדינה השואפת שלום).
אבל לא רק המעשים הם מורשת השמאל, גם התרבות האנטי ערבית נוצרה תחת שלטון
השמאל. אפילו הסגנון הליכודניקי האנטי-ערבי המעליב והמשפיל, אינו חידוש של
ביבי או של הליכוד. מאז ומתמיד תוארו הפלסטינים כטרוריסטים, או בשפת הימים
ההם `כנופיות רוצחים`. הם תמיד תוארו כרוצחי יהודים. אמירות גזעניות היו
מקובלות תמיד: הערבי כאדם פרימיטיבי –זו הייתה דעה מקובלת. גולדה מאיר לא
הכירה בקיומו של העם פלסטיני, ובשיא הצביעות שלה לא סלחה לערבים על שהם
מכריחים אותנו להרוג אותם.
אבא אבן, חניך קיימברידג`, ושר החוץ הישראלי, אשף השפה האנגלית והעברית,
שנחשב תמיד כמתון המתונים שכל הניצים אהבו לשנוא, אמר שגבולות 67` הם גבולות
אושוויץ. הוא הגה את האמירה, שעד היום אוהבים אצלנו לחזור עליה: הפלסטינים לא
יחמיצו אף פעם הזדמנות להחמיץ הזדמנות (לשלום). האם נתניהו היה מסתייג?
נסתפק בדוגמאות ספורות אלה ליחס כלפי ערבים, שהוטמעו בתרבות ועוד יותר
בחינוך עליו גדל הנוער היהודי והישראלי. נתניהו, והרצוג לא פחות, הם יורשי
וממשיכי היסטוריה ותרבות אלה. עם זאת, אין לשכוח שהיו (ועוד יש) אנשים גם
בישוב היהודי ובוודאי במדינת ישראל שהתנגדו ל`תרבות` זו. אבל הם המיעוט, בעבר
כמו גם היום.
בבחירות הבאות לא צריך לחזק את הרצוג כפי שזהבה גלאון כבר מבטיחה לעשות, ולא
את גלאון שמבטיחה כזאת. הרצוג איננו תחלופה לנתניהו, הוא ימשיך את דרכו במה
שבאמת חשוב למדינת ישראל, סיום הסכסוך עם הפלסטינים, לכן אין לראות בו תקווה
לעתיד של שלום.
יש להצביע רק למפלגה שאיננה מגמגמת בנושא השלום אלא מצהירה ברורות שרק
נסיגה מלאה לגבולות 67` יכולה להביא את השלום לאזורינו .
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב