קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הסאדיסט שאתם מעסיקים
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
27.01.15
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=4255


הבלוגר נועם ר. פרסם אמש (ב’) פוסט חדש, שעוסק בעינויים שביצעו מספר אנשי
שב”כ בילדי כפר חוסאן בשנת 2009. הדמות המרכזית בסיפור ידועה לתושבי הכפר
כ”אבו דאוד” או “קפטן דאוד.” המדובר בסאדיסט עם נטיות פדופיליות שבכל פעם
שאתם משלמים מסים, אתם מממנים גם את המשכורת שלו. הנה האופן שבו תיאר את
החקירה שעבר בידיו אחד מילדי הכפר, מ’, שהיה אז בן 14:
“החוקר לבש בגדים אזרחיים, הוא היה גבוה, בעל עור שחום, רזה, בסוף שנות
השלושים לחייו, מזוקן ולבוש משקפי ראייה והוא הציג את עצמו בשם `אבו דאוד`.
הוא לקח אותי אתו לחדר שעשוי מברזל. בחדר היינו רק אני והחוקר. הוא תפס אותי
עם הידיים שלו מהראש שלי והתחיל לדפוק את הראש שלי בקיר הברזל. אחר כך הוא
נתן לי אגרופים וסטירות בפנים ובעט עם הרגליים שלו ברגליים שלי בכוח. הכאבים
היו עצומים והרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך החוקר התחיל
לקלל אותי. הוא אמר דברים מאוד גסים וקילל את אמא שלי. הוא איים עלי שהוא
יאנוס אותי ויעשה בי מעשים מיניים אם אני לא אודה בזריקת האבנים. מאוד פחדתי
מהאיומים שלו בגלל שהחוקר הזה היה מאוד אכזרי ובגלל שאף אחד לא היה בחדר חוץ
משנינו. נזכרתי במה שראיתי בחדשות כשחיילים בריטים ואמריקאים אנסו וצילמו
אזרחים עיראקים כשהם ערומים.”

השאלה איזה סוג של אדם מסוגל לאיים על ילד בן 14 באונס אולי מעניינת מבחינה
פתולוגית, אבל היא לא מעניינו. הסיבה לכך פשוטה למדי: “קפטן דאוד” לא חטף את
מ’ למרתף הפרטי שלו. “קפטן דאוד” השתמש בחמושי צה”ל כדי לחטוף את מ’ מביתו,
והם לקחו אותו למתקן של כוחות הכיבוש, שם עונה על ידי “דאוד.” קודם לעינויים
על ידי “דאוד,” חמוש דובר ערבית ניסה לשכנע את מ’ לחסוף מעצמו את העינויים
ולהודות – ואין להניח שעשה זאת כיוזמה פרטית.

כלומר, חקירת העינויים של מ’, כמו גם של נערים אחרים מחוסאן ומשורה של מקומות
אחרים בגדה, היא לא יוזמה פרטית של סאדיסט. זו גם איננה סטיה מהנורמה; מה
שמתואר כאן הוא-הוא הנורמה.

קפטן דאוד הוא עובד ציבור. מה שהוא עושה, נעשה בהסכמה ממשלתית וציבורית. לא
מדברים על כך, כמובן. אבל יש מנגנון שלם שהמטרה שלו היא לוודא שקפטן דאוד לא
ישלם אף פעם מחיר על מעשיו. אף שוועדת חקירה – ועדת לנדוי – קבעה שהשב”כ עינה
שיטתית לאורך שנים ושיקר שיטתית לאורך שנים לבתי המשפט, אף איש שב”כ לא שילם
מחיר על כך. זה היה בשנות השמונים, אבל אין סיבה טובה להניח שמשהו השתנה.
למעשה, אילו היה קפטן דאוד סתם סאדיסט מן השורה, מצבנו כחברה היה כנראה טוב
יותר. אנשים כאלה נתפסים. הם עושים טעויות, הפשעים שלהם מושכים תשומת לב
תקשורתית, ותוך כמה זמן הקריירה שלהם נגמרת. מותר גם להניח, במידה גבוהה של
ודאות, שאילו קפטן דאוד לא היה עובד ציבור, ולא היה מסוגל להסתכל במראה בבוקר
ולומר לעצמו שהוא עושה עבודה מלוכלכת אבל מישהו צריך לעשות אותה ושהוא נבחר
לשם כך על ידי הציבור, הוא לא היה הופך לחוטף ומענה של ילדים: הטאבו החברתי
גדול מדי, והחשש מהמחיר החברתי והפלילי היה גובר, ברוב גדול של המקרים, על
הדחף. מי יודע, אולי קפטן דאוד היה נחרד מהשדים שרובצים בו, היה פונה לטיפול,
והיה משתקם.

כלומר, העובדה שקפטן דאוד מקבל מאיתנו משכורת היא זו שהופכת אותו לסאדיסט
בפועל. החסות הציבורית היא זו שמאפשרת לו לממש את דחפיו האפלים. אנחנו
מספקים לו את הלגיטימציה. אנחנו אומרים לו שהוא בסדר, שהוא עושה את מה שאנחנו
רוצים שיעשה. אנחנו אלה שאומרים שהוא יכול להיות בטוח שאחרי יום של הכאת
ילדים והטלת מום פסיכולוגי בהם, הוא יכול להיות בטוח שלא רק שהוא לא יועמד
לדין, אלא שהוא יקבל משכורת ופנסיה נאה. אנחנו מבטיחים לו שלא רק שהוא לא
יועמד לדין, אלא שאם מישהו יעז לקשר בין זהותו האמיתית של קפטן דאוד ובין
המעשים המיוחסים לו, האיש שחשף את זהותו של הפושע הוא זה שיעמוד לדין. אנחנו
מעמידים לרשותו של דאוד כלי רכב, מתקני חקירה, חמושים נכונים לכל עבירה.
הייתי שם. בראש השנה 1990 פנה חייל המילואים אמנון פומרנץ בפניה הלא נכונה
ובמקום להגיע למחנה הצבאי בורייג’ הגיע למחנה הפליטים בורייג’. הוא נבהל,
ניסה לסגת, ודרס שני ילדים. המון זועם החל להתקבץ. נואש, הוא ניסה להיחלץ
מהמקום, ונגח ברכבו בטעות את המסגד. ההמון החל לרגום אותו. הוא יצא מהרכב,
הניח את נשקו על האדמה, והתחנן. האבנים המשיכו לעוף. הוא שב אל הרכב וניסה
לחלץ אותו. לשווא. אבן פגעה בו והוא איבד את הכרתו. שלושה צעירים רצו בינתיים
אל תחנת הדלק הסמוכה, מילאו ג’ריקן, שבו איתו, שפכו, הציתו.

זה היה בצהרים. בלילה, הייתי במשמרת כסמב”צ. הגיעו שני אנשי השב”כ. הם הביאו
איתם ילד כבן חמש, עיניו קשורות בפלנלית, ידיו קשורות. יחד איתו היה קשיש. הם
הושיבו את השניים על הספסל, סמוך לחדר המבצעים. מאוחר יותר אמרו לי להאכיל את
הילד. האכלתי אותו בכף מפחית טונה. אני זוכר את ריח רסק העגבניות והשתן שעל
מכנסיו. מאוחר יותר, הרבה מאוחר יותר, חשף גבי ניצן ב”חדשות” את העובדה
שהשב”כ לקח את הילד הזה, אחיו של אחד הרוצחים, מהוריו, ואיים שאם האח לא
יסגיר את עצמו, הם יעבירו את הילד למחנה מעצר, שם הוא ייאנס. האח הסגיר את
עצמו בבוקר.

והסיבה שאנחנו משלמים לקפטן דאוד משכורת ומעמידים לרשותו את צה”ל ומבטיחים
לו שהוא לא יצטרך לשלם מחיר על פשעיו, שלמעשה אנחנו לא נקרא להם לעולם פשעים,
פשוטה מאד: אין דרך אחרת לעשות את זה. אם אתה רוצה לשלוט באוכלוסיה כבושה,
אתה צריך לאנוס ולענות. כלומר, אתה צריך להשליט טרור, ואונס ועינויים הם כלי
הטרור היעילים ביותר. אדם מוכן לסכן את חייו. הוא מוכן לסכן את חירותו. יש
מעט מאד אנשים שיהיו מוכנים להקשיב לילדים שלהם מעונים. מצד שני, יש בכל חברה
אחוז מסוים של אנשים שנמשכים לכאב ולאלימות, והם מוצאים לעצמם מקום טבעי
בצבא ובשירותים החשאיים. שם הם פורחים.

בחברה שאיננה חברה מדכאת, שלא נשענת כל כך על כידונים ותאי עינויים שהם הפכו
לשקופים עבורה, אנשים כמו קפטן דאוד היו לזוועה. אבל אנחנו כל כך התרגלנו
לכיבוש, כל כך שכנענו את עצמנו שהפסקתו בלתי אפשרית, שאנחנו לא יכולים לראות
יותר איך הוא נראה בפועל: ילד בן 14, כבול, מבוהל, וסאדיסט שמאיים עליו
בעונש. אנחנו מספרים לעצמנו משלים נעימים. אנחנו אומרים שבכל חברה יש צורך
במפני זבל – ושוכחים שהנמשל הוא שחדרי עינויים וילדים מעונים הם תוצר הכרחי
של החברה שבנינו.

זה מחיר הכיבוש. זכרו: תשלום המס הבא שלכם מממן גם את הסאדיסטים המורשים של
המדינה היהודית.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב