אקטיביזם בתחום זכויות האדם דורש מידות של אמפתיה ושל ערלות לב. יש תחומים
רבים כל כך הזקוקים להתייחסות נרחבת, וכל אחד מהם עולם ומלואו הדורש צלילה
לאלפי עמודים של חומרי רקע, עדויות, הכרת ההקשר הרחב והזרמים המניעים את
האינטרסים מתחתיו. אין באפשרותו של אדם אחד - או, אתקן, אין באפשרותי -
להקדיש לכל תחום כזה את תשומת הלב לה הוא ראוי. ההחלטה במה להתמקד, או ליתר
דיוק על אילו תחומים לוותר, היא לא קלה. בשבועות האחרונים נאספו אצלי כמה
נושאים הראויים לדעתי לדיון רחב יותר, ובמקום לוותר עליהם לחלוטין, אביא
בקצרה כמה מהם כאן.
משוחררי עסקת שליט
באוקטובר 2011 חתמה ממשלת ישראל על הסכם עם ארגון חמאס, בערבות מצרית, לשחרור
1,027 אסירים פלסטינים בתמורה לחייל הישראלי גלעד שליט, בתנאי כי המשוחררים
יוחזרו לכלא אם ישובו לעסוק בטרור. מאז יולי 2014 כלאה ישראל רבים מאלה
ששוחררו כחלק מאותה עסקה, בטענה כי הם חזרו לפעילותם הנלוזה שמטרתה פגיעה
בבטחון מדינת ישראל, וכי בחרו להפר `ברגל גסה` את תנאי השחרור שלהם. לצורך כך
הוצג בפני שופטי בית המשפט לעניינים מינהלתיים חומר סודי של השב`כ. לנו,
האזרחים הפשוטים, אין גישה לחומר הזה, אבל לכבוד השופט שאהר אטרש מבית המשפט
לעניינים מינהלתיים דווקא היה, וזה מה שהוא כתב:
`לאחר עיון במכלול החומר שהובא בפנינו, לרבות החומר הסודי שהוצג גם בפני
ועדת השחרורים, סבורני, כי לא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי, אף לא ברמה של ראיה
מינהלית, כי העותרים הפרו את תנאי ההקלה בעונש באופן המצדיק את ביטול שחרורם
על-תנאי` [ההדגשה שלי].
וכאן נעוץ שורש הבעיה: ההגדרה מהו טרור. רבים מהמשוחררים לא עוסקים בטרור
וחלקם מעולם לא עסקו בו מלכתחילה. מדינת ישראל לא מפרידה בין פעילות
פוליטית-חברתית לבין פעילות צבאית. אדם שאירגן מסיבה לבוגרי תיכון או חלוקת
בשר ומתנות למשפחות אסירים הוא טרוריסט בעיניה, ונשלח לכלא על עבירות
בטחוניות, גם כשבית המשפט מכיר בכך שאלה הפעולות היחידות שהוא עשה. מפתיע?
אתם מוזמנים לעיין בבשפ 6552/05 - ראסם עבידאת נ` מדינת ישראל. גם הטיעונים
בעד החזרתם לכלא של האסירים המשוחררים מתבססים על אותו הדבר - פעילות
פוליטית ותו לא. ברוב המקרים לא מדובר בעבירות ביטחון, אלא בדברים יומיומיים
בהרבה, כגון ארגון מסיבה, תמיכה במועמד כזה או אחר בבחירות המקומיות, או
שתיית קפה עם אדם מסוים. בג`צ, מגן הצדק, הכשיר את השרץ הזה, ואזרחי ישראל
רוחצים בנקיון כפיהם. שלטון החוק.
מורדים
בתקופה האחרונה יוצאים צעירים פלסטינים תושבי ישראל להילחם לצד אחיהם בסוריה
נגד המשטר הרצחני של אסד - שטבח כבר מאות אלפים מבני עמו. זו אינה מגמה רחבה,
לעת עתה. כשהם חוזרים, הם נעצרים מיד ונזרקים למרתפי החקירות. לפי הטענה, הם
עוברים שם התעללות שמטרתה להוציא מהם מידע מודיעיני על מיקומי כוחות, מעברי
גבול, וכו`. אחד מהצעירים האלה הוא יוסף נסראללה, בן 20 מקלנסוואה, שבעקבות
טרגדיה אישית החליט לחצות את הגבול ולהצטרף לכוחות הלוחמים בסוריה. באפריל
2014 הוא עבר את הגבול לירדן, משם נסע עד לגבול הסורי, וכשחצה אותו ברגל נלכד
על ידי סיור של חיילים הנאמנים למשטר ונלקח לחקירות שבהן עבר עינויים קשים,
כשתיעוד רפואי חושף חלק מהזוועות אותן חווה בחקירות.
הסורים דרשו תשובות לשורה של שאלות, כגון איפה מחזיקה ישראל את הפצועים שהיא
מאשפזת בשטחה, או דבר קיומו של בסיס ישראלי הממוקם בכביש 2. תחת העינויים מסר
מה שהוא יודע, שזה באמת לא הרבה. כששוחרר לבסוף, בדצמבר 2014, שמונה חודשים
לאחר תפיסתו, שב לישראל ונעצר מיד על ידי השב`כ, שלקח אותו לחדר חקירות
והוציא ממנו את קורותיו בשבי הסורי. בעזרת תוכנת `גוגל ארת``, הוא התבקש
להצביע על המסלול אותו עבר, על מעברי הגבולות, ועוד. כתב אישום שהוגש נגדו על
`מסירת ידיעה ברשלנות`, כלומר תחת עינויים, עלול להשאיר אותו בכלא הישראלי
לתקופה נוספת.
וזה גרם לי לחשוב על סבא שלי. לא ההוא, השני. הוא עלה מיוגוסלביה לפלשתינה
המנדטורית בעלייה בלתי לגאלית ב-1939, אך כשהגיעו הידיעות המחרידות על המתרחש
באירופה, החליט שאינו יכול לשבת בחוסר מעש בעוד בני עמו נטבחים באירופה. הוא
החליט לחזור לשם ולהילחם לצד כוחות הפרטיזנים נגד הצבא הגרמני האכזר. הוא
צנח יחד עם חנה סנש ואחרים מעבר לקווי האויב, נלחם, וחזר בשלום עם תום
המלחמה. הבחירה שלו לא שונה בהרבה מזו של יוסף נסראללה, חכמת מצארוה, אחמד
שורבאג`י, ורבים אחרים, שקמו ויצאו להילחם בצבא אויב כדי להציל את בני עמם.
ומה ההבדל? תגידו אתם.
ענתר אל-אקרא
בנובמבר 2013 ירה מתנדב של מג`ב בענתר אל-אקרא והרג אותו. אל-אקרא, צעיר בן
23, עמד להתחתן שלושה שבועות מאוחר יותר, וכדי לממן את חייו החדשים הצטרף אל
אחיו הצעיר שעבד בישראל. לאחר האירוע טען המתנדב של מג`ב כי אל-אקרא ניסה
לדקור אותו, אך לא הצליח להצביע על סכין או על כל חפץ חד אחר. מאוחר יותר טען
שאל-אקרא הסתובב אליו והוא הרגיש מאוים ולכן ירה בו, אך עדויות של אנשים שהיו
במקום מספרות סיפור אחר לגמרי: בזמן הירי היה אל-אקרא במרחק של כ-30 מטרים
מהמתנדב החמוש, וניסה להימלט ממנו. המתנדב ירה 4-5 כדורים שפגעו בגופו של
אל-אקרא, שצנח מת במקום. המתנדב היה הרודף המאיים, ולא אל-אקרא, פועל פלסטיני
שהמתנדב העיר משנתו כמה דקות קודם לכן.
המתנדב לא ישב דקה במעצר, כמובן, והוא עדיין מסתובב חופשי. חוקרי המשטרה
יודעים את פרטי הפרשה ומודעים לסתירות ולשקרים בה, אך בוחרים בינתיים לא
לעשות דבר. חייו של פועל פלסטיני לא שווים אפילו לילה בכלא, למרות הרים של
עדויות הקובעות כי הירי היה רשלני ומיותר, לכל הפחות. אדם צעיר נהרג ואיש
במנגנוני השלטון הישראלי לא חושב שיש להעניש את זה שהרג אותו.
אנחנו עוצמים עיניים מול כל כך הרבה עוולות. מבטיחים לעצמנו שאם לא נדע, לא
נצטרך לעשות דבר כדי למנוע אותן. הקו, גם לגסי הלב שבינינו, חייב לעבור
כשחיים של אדם, כל אדם, נלקחים באכזריות. אסור לתת לאף אחד רישיון להרוג,
אפילו אם הוא לובש מדים. ההרג של ענתר אל-אקרא לא יכול להישאר עוד נתון יבש
בשנתון הסטטיסטי של המשטרה, תחת הסעיף `מוות של תושב בזמן פעילות מבצעית` -
כי הוא אינו כזה. אל-אקרא לא ביקש לעשות רע לאיש. המתנדב הישראלי השש אלי הדק
חייב לשלם מחיר: הרגת - שילמת. והמחיר חייב להיות כבד, כדי שישמש דוגמה לכל
לובש מדים אחר.
מעצר מינהלי
מאז יוני 2014 הוציא שר הביטחון, משה יעלון, חמישה צווי מעצר מינהלי נגד
תושבי מזרח ירושלים. שניים מהם עדיין בתוקף כיום, ושני ירושלמים יושבים בכלא
מבלי שהואשמו בדבר ומבלי שניתנה להם הזדמנות להגן על עצמם בבית המשפט.
סאדק ג`ית הוא תושב ירושלים בן 34, ללא עבר פלילי, נשוי ואב לילדים, שיום
בהיר אחד נעצר על ידי השב`כ והושם בכלא. כדי להגביר את הקפקאיות של המצב,
אפילו לא אומרים לו או לעורך דינו למה נעצר. כבוד השופט צבי זילברטל ישב רק
עם איש שב`כ, בניגוד לכל כללי הצדק הדורשים שאדם יוכל להתעמת עם מאשימו, ושמע
מאותו איש השב`כ סיפורי אלף לילה ולילה, עד שכבוד השופט השתכנע כי יש להמשיך
ולכלוא את ג`ית, הרחק מביתו והרחק ממשפחתו, והכל על סמך דבריו הסודיים של
אותו איש שב`כ עלום שם.
אסלאם נתשה הוא תושב שועפאת בן 20, בעל תעודת זהות כחולה, שנעצר לאחר שפירסם
סטטוס בפייסבוק. כן, ישראל כלאה אזרח ללא משפט וללא האשמה מפני שפירסם סטטוס
בפייסבוק. גם במקרה שלו נכנס איש שב`כ ללשכת כבוד השופט יצחק עמית, וגם במקרה
שלו סיפר איש השב`כ סיפורים מרתקים, ככל הנראה - וגם במקרה שלו השתחווה השופט
בפני כוחו הכל יכול של השב`כ והחליט להשאיר את נתשה בכלא.
בנוסף לשני הירושלמים הללו, יושבים כיום בבתי הכלא בישראל עוד שני אזרחים
ישראלים (שזהותם אינה ידועה לי), שנכלאו מבלי שהואשמו בדבר ומבלי שניתנה להם
אפשרות להגן על עצמם, רק מתוקף `מצב החירום` בו נמצאת המדינה מיום הקמתה.
בנוסף לארבעה שמנינו, מוחזקים גם שני אזרחים זרים (שאינם פלסטינים או
ישראלים, ושגם את זהותם איני יודע) באותו סטטוס קפקאי. זאת בנוסף לכ-500
פלסטינים, אסירים מינהליים שגם הם לא הואשמו בדבר.
הפרקטיקה של כליאה ללא משפט וללא האשמה היא אולי הסכנה הגדולה ביותר כיום
לשלטון החוק ולדמוקרטיה במדינת ישראל. מספיקה חתימתו של שר הביטחון - במקרה
הזה משה יעלון, פוליטיקאי מטעם הליכוד - כדי לשלול את החופש מכל אחד מאתנו.
ב-2014 היו כעשרה אזרחים ישראלים שנפלו קורבן לניצול הציני של `מצב החירום`
הזה, ואלה רק המקרים שליקטתי ושהגיעו לידיעתי. ייתכן שהמספר אף גבוה יותר.
שאילתה בעניין זה שהגישה ח`כ מיכל רוזין לפני כחודשיים למשרד הביטחון לא
נענתה, בניגוד לחוק - כי מה זה כבר חוק, גם ככה מצב חירום.
שישי, ינואר 30, יום
|
