קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

התקווה והפחד מממשלת נתניהו הרביעית
mekomit
נועם שיזף
20.3.2015
http://mekomit.co.il/%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%94-
%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%97%D7%93-%D7%9E%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%AA-
%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%95-
%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA/



יש סיכוי טוב שהממשלה הזו תהיה חברתית ורגישה יותר מקודמותיה. מצד שני,
רדיפת השמאל והערבים, במיוחד בזמן משברים ותחת לחץ בינלאומי, תתגבר לממדים
מסוכנים. עוד מחשבות בעקבות הבחירות

די ברור איך אמורה להיראות ממשלת נתניהו הרביעית: קואליציה של נתניהו
וה`שותפים הטבעיים` של הליכוד (פעם קראו לזה `קואליציית הדפוקים`), אותם
אנשים שהולכים עם ביבי מאז שנות התשעים: ליברמן, הבית היהודי, המפלגות
החרדיות, וכחלון, שהוא למעשה אגף מתון של הליכוד. יש כל מיני שמועות על
גישושים עם מפלגת העבודה, אבל אני מאמין שהפעם הם יישארו באופוזיציה, ורוב
הסיכויים שזה יהיה המצב גם בנוגע ליש עתיד.

מבחינה כלכלית וחברתית זו עשויה להיות ממשלה טובה הרבה יותר מאשר שתי
קודמותיה. הבית היהודי, שהייתה המפלגה הכי קפיטליסטית ואנטי-חברתית
בקואליציה הקודמת, קטנה מאוד. לפיד, שייצג גם הוא אידיאולוגיית שוק חופשי
פרועה והקדיש את המנדט העצום שלו לרדיפת החרדים (הציבור הכי עני בחברה
היהודית), יוחלף בכחלון, שהוא אדם שמחובר למצוקות היומיום של מרבית
הישראלים. כחלון סימן יעדים הרבה יותר מוצלחים בקמפיין: לא הזועביז והדוסים,
אלא הבנקים, למשל. אני מאוד מקווה שאם הוא יצא לדרך הזאת הוא יקבל גיבוי
מנתניהו וגם מהאופוזיציה.

גם ש`ס רצה על טיקט חברתי, ונוכל בקרוב לראות אם מדובר בדיבורי קמפיין
והבטחות ריקות או בנסיון אמיתי לשינוי, שיכול להתבטא למשל בהרחבת המהלך
לשינוי הגבולות בין המועצות המקומיות לאזוריות בפריפריה. הממשלה הקודמת,
בהשפעה חזקה של אורי אריאל והבית היהודי, קידמה את תוכנית הקמת היישובים
החדשים בנגב – אוסף של פרברים למעמד בינוני-גבוה, שעמד להחליש עוד יותר את
עיירות הפיתוח. הדיור הציבורי הפך לעסק למקורבים ולעמותות ימין. העלאות שכר
המינימום הגיעו מהאופוזיציה. יוזמות חברתיות אחרות נבלמו בממשלה.

אפשר להאמין שכחלון וש`ס – וצריך לזכור שלכל אחת מהמפלגות האלו יהיה את הכח
להפיל את הממשלה – יעסקו פחות בגאולת אדמות ויותר בגאולת בני אדם. אולי גם
חלק מהח`כים של הליכוד מהפריפריה יצטרפו אליהם. יש סיכוי שבממשלה הזאת
התכונות הטובות של הימין (החיבור הישיר לשכבות החלשות, למעט הפלסטינים) יזכו
לייצוג גדול יותר, ושדווקא הפן האידיאולוגי ייחלש. וזו התפתחות חיובית בסך
הכל.


בצלם על הכוונת?

בהבטים אחרים אני חושב שאנחנו הולכים לעידן מסוכן מאוד. נתניהו מאמין בשימור
המצב בעזה ובשטחים. אלא שהפלסטינים ימשיכו להתנגד לכיבוש. הם לא מחכים
להוראות מאיתנו בעניין הזה. הלחץ העולמי הולך לגבור, וכך גם המאמצים לאתגר
את ישראל במוסדות בינלאומיים. לישראל כבר אין תשובה למהלכים האלו – מספיק
לראות את חוסר האמון שבו מתקבל כעת הזיגזג של ביבי בעניין המדינה הפלסטינית.

במצב הזה, אחרי כל מהלך עולמי נגדנו או התפרצות של אלימות, עיקר האש תופנה
כלפי `האויב מבית`, כלומר השמאל ובמיוחד אותם גופים ואנשים שפעילים בנושא
השטחים (וגם בעניין היחסים בין יהודים לאזרחים הערבים). נגד האו`ם או הממשל
האמריקאי אין הרבה מה לעשות, ואפילו את הרשות הפלסטינית ישראל לא רוצה
להפיל, אבל תמיד אפשר להיכנס ב`בצלם`, בעיתון `הארץ` או ב`עדאלה`. הכישלון
שלנו להתמודד עם הכיבוש, העובדה שהוא הפך לתסבוכת שאיש אינו יודע לפתור,
יבעיר אש גדולה מתחת לסיר הלחץ הישראלי.

ברור שאנחנו נקבל גרסאות חדשות של חוקי העמותות למיניהן, אבל זה פחות מדאיג
אותי. יש לחוקים האלו מכשולים רציניים שעומדים בפניהם – מיחסי החוץ של ישראל
ועד לעובדה שגם הימין מגייס את הכסף שלו בחו`ל. אני מוטרד יותר מהאווירה
הציבורית, שיכולה להיות גרועה הרבה יותר מאשר בממשלת נתניהו של 2009-2013,
או מאשר בתקופת `צוק איתן`.

השבועיים האחרונים של מערכת הבחירות לימדו את הימין לקח רע מאוד: ששבירה
ימינה, שהסתה פראית נגד ערבים ושמאלנים, לא רק שאינן מזיקות, אלא שהן המפתח
להצלחה אלקטורלית. לא לחינם נדדו עשרות אלפי קולות מאלי ישי ומהבית היהודי
לליכוד. הכהניסטים נותרו מחוץ לכנסת מפני שרוחו של הכנהיזם חדרה בין השורות
שפרסמה לשכת ראש הממשלה. גם נאום הניצחון של ביבי בליל הבחירות לא כלל שום
ניסיון פיוס או הושטת יד למחנה השני ובטח לא לערבים. אפילו לא מהפה החוצה.

התקשורת – שמייצרת את הגלים שעליהם רוכב הימין גם כשהיא מתעבת את נציגיו –
נתפסת עכשיו לסיפורים כמו `לא לתת` או האמירה של גרבוז. פחות שמים לב לעובדה
שגם בימין יש אווירה של סגירת חשבונות, ובניגוד לשמאל, הימין הוא זה שהולך
לשבת במוקדי הכח. יריב לוין וזאב אלקין הם מחוקקים אפקטיביים מאוד, שמשלימים
בצעדים ממשיים את האווירה המתלהמת שיוצרים דמגוגים כמו שרון גל או מירי רגב.
העובדה שכרגע מי שנדרש לבצע מחוות פיוס הם דווקא המפסידים (בניגוד למה
שמצופה מהמנצחים), מראה בהחלט לאן הרוח נושבת.

כבר כתבתי שהבחירות האלו היו יותר מכל מאבק של זהויות ותרבויות, ולא קרב
אידיאולוגי. אני לא מסכים עם מי שמאשימים את הימין ב`פוליטיקת פחד`. זה לא
פחד. הרי אין הבדל גדול בין האופן שבו המחנה הציוני והליכוד תופסים את המזרח
התיכון או את היחסים עם הערבים. מה שיש בין הימין לשמאל זו איבה עמוקה מאוד,
והיא זורמת לשני הכיוונים. הפוליטיקה נתפסת כעת כמשחק סכום אפס שבו מי
שמשתלט על מנגנוני המדינה מקבל את הלגיטימציה לחסל את הצד השני. זו תופעה
שמתרחשת בעוד הרבה מקומות בעולם, והיא קשורה להתפוררות של חברות לאומיות
לאוסף של קהילות יריבות. בקוטב הכי פחות אלים שלה מצויה מלחמת התרבות
האמריקאית בין הרפובליקנים והדמוקרטים, שמשתקת את הפוליטיקה בוושינגטון.
בקצה הקשה של הסקאלה מצויים פוטין, ארדואן והגנרל א-סיסי. שכל אחד יחליט
לעצמו איפה אנחנו עומדים, ולאן אנחנו הולכים. הרי ישראל היא גם כבר עתה
מדינה שעוסקת בדיכוי אלים של אוכלוסיה אזרחית תחת ריבונותה.

באופן אישי, יש ימים שבהם אני מאמין מאוד בחברה הישראלית, בתחושה המסוימת של
שותפות גורל שעדיין יש בה, ובאינטימיות חסרת הגבולות שאנשים מרגישים כאן אחד
עם השני; ויש ימים שבהם אני חושש מאוד – למשל בקיץ האחרון, או בשבועיים
האחרונים. לא בגלל הניצחון של ביבי (כבר התרגלנו), אלא בגלל האופן שבו הוא
נעשה, ובגלל הלקחים שהימין והשמאל מסיקים ממנו כעת.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד