קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

נציגי הציבור שלנו מתגאים בגירוש ניצולי רצ


מורן מקמל
1.4.2015
http://mekomit.co.il/%D7%92%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9-
%D7%9E%D7%91%D7%A7%D7%A9%D7%99-%D7%9E%D7%A7%D7%9C%D7%98-
%D7%91%D7%92%D7%90%D7%95%D7%95%D7%94/




עכשיו זה כבר נעשה בלי מלים מכובסות כמו `מתקן פתוח` או `עזיבה מרצון`. עכשיו
המדינה נערכת לגרש מבקשי מקלט בכפייה מוצהרת למקומות מסוכנים להם, מקומות
ללא תקווה. איך זה קרה לנו?


אתמול (שלישי) פורסם כי הממשלה מתכננת לגרש בכפייה מבקשי מקלט מסודן
ואריתריאה ל`מדינה שלישית`. עוד פורסם כי מי שיסרב לעזוב ייכלא בכלא
`סהרונים` לתקופה לא מוגבלת בזמן.

הצעד הנוכחי כבר אינו עטוף במילים יפות כמו `חזרה מרצון` או `מענק עזיבה`,
שמטרתן להסוות את גודל האימה והזוועה שמתרחשת פה בחסות הממשלה. יוזמי הצעד
מתהדרים בכוחניות שבו, בגסות שבו, באטימות שבו. הגירוש בכפייה מפעיל באופן
אקטיבי וגלוי את מירב המאמצים בכדי לדחוק ולהדוף אנשים למקום לא להם, למקום
סכנה.

אני יושבת ותוהה לעצמי איזה תמריצים נוראיים ממשלת ישראל מספקת לאוגנדה
ורואנדה, אותן מדינות `שלישיות`, כביכול עלומות שם, בכדי שאלו יסכימו לקבל את
מי שישראל מדירה ומסיתה כנגדם כבר שנים. הסכם רשמי בין המדינות – אין, שקיפות
– אין, ומעמד או הבטחה לשלומם של המגורשים – בטח שאין.

מה יש? אנשי צללים שמנהלים עסקאות במחיר דמים, חשדות לסיוע בזיוף מסמכים
(עובד רשות ההגירה בישראל כבר נחקר בנושא), תעודות מעבר זמניות שנלקחות מהם
עם הגיעם למדינה, מעצרים, איומים בגירוש למדינת המוצא, היעדר ביטחון, יציבות
או הגנה. בקיצור: המשך מעגל של פליטות שלא נגמר (אפשר לקרוא על כך בהרחבה
בדו`ח המוקד לפליטים ומהגרים).

בעקבות הלב השבור
מאז החתימה על אמנת הפליטים הבינלאומית לא הייתה עוד מדינה בעולם המערבי
שגירשה מתחומיה מי ששרדו ונמלטו מרצח עם, טיהור אתני, שלטון דכאני ומתעמר.
נבחרי הציבור שלנו מתגאים ב`פתרון` המוצע, וזאת כשבמקביל המדינה מתעלמת
מבקשות המקלט, רומסת את זכויות האדם של המבקשים וחמור מכך – מסבנת את חייהם
באופן מוחלט וברור. כל זאת קורה מבלי ששבב מוסר ישבור את מסכת הרוע, מבלי
שההיסטוריה והזכרון הקולקטיבי ילמדו אותנו אחרת, מבלי לתת כלל את הדעת
שמדובר בבני אדם.

עדויות רבות כבר נאספו על גורלם של אלה שכבר גורשו. התמונה המצטיירת מהן
אינה טובה. יש שנעצרו, יש שעונו, יש שנעלמו ועקבותיהם לא נודעו, יש שנרדפו
ונאלצו לברוח שוב ושוב ושוב, ויש כאלו שכבר אינם.

בקיץ האחרון טסתי לאוגנדה, להפגש עם דרום סודנים שגורשו בקיץ 2012 ועם
מגורשים מאזורים אחרים בסודן ומאריתריאה. אדייק ואכתוב שנסעתי בעקבות חתיכות
הלב החסרות שלי. נסעתי לבקר חברים שגרו בישראל 5-8 שנים עד שנעקרו יום אחד
מחייהם ומחיי באלימות, ונשלחו למקום אחר. חלקם גורשו לדרום סודן ונאלצו
לברוח ממנה שוב בעקבות שפיכות דמים ומלחמת אזרחים. אחרים גורשו ישירות
לאוגנדה, מדינה שהדבר היחיד שאולי משותף למבקשי המקלט ולאזרחיה הוא צבע
עורם.

קיוויתי וייחלתי שאמצא שם שהם מצאו תקווה ואופק לעתיד, שאמצא במה להיאחז, כי
המחשבה שאנחנו אחראים לגורלם שם היא משא קשה לשכל הישר ולמצפון גם יחד.
תקוותי נגוזה.

כמעט שלוש שנים עברו מאז הגירוש היזום והכפוי ההוא. מאז אני לא מפסיקה לקבל
שיחות טלפון עם ידיעות מרות וקשות. בכי של ילדים ברקע, געגועים לחברים
שהשאירו מאחור, חולי, לחימה, אובדן ושכול. חתיכות הלב השבורות כבר הפכו
לרסיסים, אבל השבר הכי גדול הוא השבר הערכי שלי.

איך אנו עומדים מנגד?

אני לא מפסיקה לחשוב על סבי וסבתי מצד אמי, שהגיעו באניית מעפילים מאירופה,
ללא מסמכים וללא אשרות, ונשלחו לקפריסין. אני, מורן מקמל, נכדתם של מסתננים,
לא מצליחה להבין, לא מסוגלת להכיל ולעבד איך השנאה נהייתה עיוורת ותהומית כל
כך, איך מסע שלם של הפחדה, הזרה והסתה עבד, ועולם כמנהגו נוהג.

אין ספק כי בכל הקשור לסוגיית מבקשי המקלט בארץ מוחות רבים של אנשים ערלי לב
משקיעים את מירב המאמצים בכדי `לטפל` באותם אנשים, שהעזו לנצח את המוות.
משאבים רבים של זמן, כח אדם וכספי מסים מנותבים להתמודד עם פחות מ-50,000 איש
שבאו לבקש מקלט. בהתחלה נתנו להם כרטיס נסיעה לכיוון אחד, לתחנה המרכזית בתל
אביב. אחר כך נתנו להם אשרות זמניות ללא זכויות סוציאליות. אחר כך נתנו להם
שמות וכינויים ושנאת חינם. אחר כך בואו מתקני הכליאה עם השמות המכובסים.
והנה, רגע לפני חג החירות, אנחנו נותנים להם עוד מתנה – גירוש כפוי. כרטיס
בהגרלה על עתיד חייהם – כי הגירוש נעשה יותר נח.

לפני כמה חודשים שאלה אותי ילדה סודנית עם דמעות בעיניה `למה כולם פה בצבע
גוף ורק אני לא?`. אז תיכף גם היא לא תהיה פה. אלו פני הדברים. זהו פרצופה של
המדינה.

מורן מקמל היא רכזת `סטודנטים למען פליטים` באוניברסיטת בן גוריון ופעילה
חברתית לזכויות אדם וסטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית. הפוסט פורסם גם
באנגלית באתר 972+
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד