%D7%94%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-
%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%92%D7%93%D7%94-
%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%97-%D7%9C%D7%9C%D7%90/
ישראל חונקת את 220 המובלעות הפלסטיניות בגדה, ושטחי הפיתוח והחקלאות בהן
כמעט ונגמרים, בעוד האוכלוסייה גדלה במהירות. העתיד של הגדה נראה דומה לזה
של עזה: גטאות צפופים, עניים, חסרי זכויות ומופרדים בחומה
מעבר להרי החושך של התודעה הישראלית שוכנים שטחי איי ובי, שנותרו לפי הסכם
אוסלו בשליטה פלסטינית מסויימת. בניגוד לכינויים שלהם, לא מדובר בשני אזורים
מובחנים, אלא ב-220 מובלעות מקוטעות שיחד מהוות פחות ממחצית שטח הגדה המערבית
(40 אחוז), ולפי הבנק העולמי כמעט ומוצו בהן השטחים הפוטנציאליים לפיתוח.
בתוך מובלעות אלו מצטופף הרוב המוחלט של האוכלוסייה הפלסטינית בגדה, כשני
מיליון איש.
המובלעות הללו מוקפות בשטח סי, שבשליטה ישראלית, המהווה 60 אחוז משטח הגדה.
בשטח זה כמעט ואין לפלסטינים אפשרות פיתוח כלל. צפיפות האוכלוסין במובלעות
הפלסטיניות גבוהה בין פי 4 לפי 8 (תלוי בהערכות הדמוגרפיות) מצפיפות
האוכלוסין בתוך שטח סי. כמעט כל אוצרות הטבע בגדה והפוטנציאל התעשייתי
והתיירותי של חופי ים המלח מצויים בשטח סי ומנוצלים על ידי ישראל לטובת
ישראל. והשאלה היא: ללא אופק להסדר מדיני או רפורמה כלשהי, עד מתי יכול מצב
זה להמשך?
פרופ` אורן יפתחאל, גיאוגרף ומתכנן ערים, עבד על לא מעט פרוייקטים בגדה ומכיר
את השטח היטב. בשיחה עמו הוא מתייחס לעתיד המובלעות הפלסטיניות: `כמובן שיש
כאן אופק בעייתי מאוד, שמקביל לעזה, שם צנחה ההכנסה לנפש לפחות מאלף דולר
בשנה (כולל תרומות), בעוד שבגדה היא עדיין קרובה לאלפיים (מול 35 אלף
בישראל).
`בקצרה, האופק הוא עזה – צפוף, ללא כלכלה טכנולוגית ועם פיתוח פנימי בלבד
בתנאי מצור, כולל תלות מוחלטת בישראל. זהו מתכון ברור לצמיחת פוליטיקה
קיצונית`. אבל כדי להבין מדוע זו המגמה, יש להבין כמה תהליכי עומק בגדה:
לפי כל אסטרטגייה תכנונית סבירה, אפילו תחת ממשל צבאי ישראלי, היה אמור שטח
סי לשמש עתודה תכנונית גם לצרכי מגורים, תעשייה ומסחר של הפלסטינים במובלעות
הצפופות של שטחי איי ובי, ואולי אפילו עבור הפלסטינים ברצועת עזה הצפופה
(כ-4,000 איש לקמ`ר). שום סעיף בהסכם אוסלו לא קבע ששטח סי הוא לישראלים
בלבד, אלא רק שהוא בינתיים נתון לניהול ישראלי.
אלא שהממשל הצבאי הישראלי שולט בתכנון של שטח סי, ומאז כינונו מונע כמעט כל
פיתוח פלסטיני, אפילו בתוך כמאתיים הכפרים הפלסטינים היושבים שם. המשמעות
היא שכפלסטיני אין לך גישה לפיתוח או מגורים בשטח סי. בפועל כמעט ולא ניתן
לעבור דירה מהמובלעות של איי ובי לכפרים בשטח סי, פשוט כי אין בנייה חדשה
ובנייה שנעשית ללא היתרים נהרסת בסיטונות. המובלעות הפלסטיניות הולכות
והופכות צפופות וחנוקות, ושטחי הפיתוח והחקלאות בהן כמעט ונגמרים, בעוד
האוכלוסייה גדלה במהירות.
חסימת הפיתוח בשטח סי משפיעה יחסית במישרין גם על שאר השטחים. זה נכון גם
ברמת המיקרו, כפי שמראה הדו`ח האחרון של `בצלם` על הכפר בורקה, כמקרה מבחן
מייצג. כמו כפרים רבים גם בורקה נמצא בשטח בי, אך השדות שלו ועתודות הפיתוח
והבנייה נמצאים באדמות פלסטיניות פרטיות בשטח סי. ו`מכיוון שכל בנייה או
פיתוח בשטח סי מחייבים אישור של גורמים ישראליים, שאותו כמעט בלתי אפשרי
לקבל, תושבי הכפר סובלים ממחסור במבני מגורים ובמוסדות ציבור, גם כאשר יש
בבעלותם קרקע פרטית`. התוצאה, לפי הדוח, היא ש:
המצב הכלכלי בבורקה קשה ורמת ההכנסה של תושבי הכפר נמוכה: [...] כ-75%
מהמשפחות בכפר – משתכרות את הסכום שנחשב בגדה לקו העוני העמוק (כ-1,800 ש`ח
לחודש) או פחות מכך. מרבית הגברים בכפר עובדים, אולם הם מועסקים במשרות
חלקיות או בעבודות מזדמנות וללא כל בטחון תעסוקתי…
ההגבלות על התנועה לכפר וממנו פוגעות גם בשירותי החינוך והבריאות
הניתנים לתושביו, בשל הקושי של אנשי מקצוע שאינם גרים בכפר להגיע אליו
והקושי להגיע לשירותים כאלה מחוץ לכפר.
אחת מההמלצות ליישום מיידי שמופיעות בדו`ח היא `מתן היתרים לתושבי הכפר
לבנות על האדמות שבבעלותם, שהוגדרו בהסכמי אוסלו כשטח סי, לרבות בנייה
למגורים והקמת מבני ציבור הנדרשים לצורך פיתוח הכפר`.
מפסידים מליארדים בגלל מגבלות התנועה
הקיטוע של שטחי איי ובי ל-220 מובלעות לא מאפשר בניית תשתיות מודרניות, וכך
מקשה על פיתוח הכלכלה הפלסטינית ומונע את הקטנת חלקה של החקלאות בתוצר.
להמחשת האבסורד, השטח של 190 מתוך 220 המובלעות הפלסטיניות קטן מ-2 קמ`ר, מה
שיוצר פיצול חסר היגיון תכנוני.
לפי הבנק העולמי הפיצול של המרחב הפלסטיני למובלעות חוסם כל אפשרות להקמת
תשתיות מודרניות בין המובלעות המוקפות בשטח סי, שחסום לפיתוח פלסטיני. מעבר
לכך, משאבי הטבע והסביבה הלא מעטים המצויים בשטח סי מנוצלים בעיקר על ידי
ישראל – כך למשל במקרה של חופי ים המלח והמחצבות, שבג`צ הכשיר את הקצאתן
לחברות ישראליות בלבד.
בנוסף, מדי פעם מחילה ישראל מגבלות על מעבר פלסטינים בין המובלעות השונות,
כשמספיקה פעילות טרור אחת של פלסטינים בודדים על מנת להביא לענישה קולקטיבית
של מאות אלפים. מגבלות אלו מקשות גם הן על פיתוח כלכלי ומרתיעות משקיעים
וסוחרים.
לבסוף, כ-23 אחוז מהתל`ג הפלסטיני מבוסס על חקלאות (לעומת 2.4 אחוז בישראל),
כלומר חלק ניכר מהכלכלה הפלסטינית מבוסס על קיומם של שטחים פתוחים נרחבים
כמו שדות, שטחי מרעה ומטעים, שבפועל הולכים ומצטמצמים. במובלעות של איי ובי
ייאלצו כנראה לבנות על שטחים חקלאיים בקרוב, וחלק ניכר מהשטחים החקלאיים
הפלסטיניים נמצאים בכלל בשטחי סי, שבהם מגבילים הצבא או המתנחלים את הגישה
לרבות מהחלקות הפלסטיניות, דבר שמקשה מאוד על החקלאות.
> ירדה מהפסים: מסע בזמן על מסילת רכבת פלסטין הנעלמת
לאחר 14 שנים של הגבלות תנועה, החליטו חקלאים מן הכפר סאלם שליד שכם, להגיע
ללא אישור הצבא לאדמותיהם החקלאיות. הגדה המערבית, 5 דצמבר, 2014. אחמד
אל-באזז/אקטיבסטילס
לאחר 14 שנים של הגבלות תנועה, החליטו חקלאים מן הכפר סאלם שליד שכם, להגיע
ללא אישור הצבא לאדמותיהם החקלאיות. הגדה המערבית, 5 דצמבר, 2014. אחמד
אל-באזז/אקטיבסטילס
על כל אלה יש להוסיף את התופעה של מתנחלים קיצוניים המצליחים להשתלט על
החלקות הפלסטיניות בשטח סי בשל היעדר רישום מרכזי מדויק של בעלויות ובשל
הניתוק בין הבעלים הפלסטינים של הקרקעות ובין האדמות החקלאיות. הגורמים הללו
בקרב המתנחלים הצליחו להשתלט על כ-27 אלף דונמים של אדמה חקלאית פלסטינית,
לפי הדו`ח של ארגון `כרם נבות`.
לפי דו`ח מחקר שהזמין משרד הכלכלה הפלסטיני, הפלסטינים מפסידים 6.8 מיליארד
דולר בשנה בגלל הגבלות על תנועה, מים וחשמל, כריית מחצבים, יבוא וייצוא ואי
ניצול משאבי ים המלח, הנובעים רובם מהמדיניות הישראלית של חסימת פיתוח
פלסטיני בשטח סי (לדו`ח המלא באנגלית).
התמונה הגדולה שמתחברת היא של ציפוף הפלסטינים ושמירת שטח סי כאזור לפיתוח
כמעט ורק לישראלים בלבד, ובפועל ליהודים בלבד, בהתנחלויות. למרות שבאותו שטח
יש כמאתיים כפרים פלסטינים, רק פחות מאחוז אחד משטח סי מותר לפיתוח פלסטיני.
נכון ש-70 אחוז מהשטח נמצאים בשטחי השיפוט של ההתנחלויות, הגדולים בהרבה
משטחן הבנוי בפועל, ועדיין, מתוך 30 האחוז הנותרים של שטח סי רק אחוז אחד
מוקצה לפלסטינים. כלומר, אפילו ה`צורך` להרחיב התנחלויות לא יכול להסביר את
מדיניות הציפוף וחסימת הפיתוח הפלסטיני.
על כך אפשר להוסיף את המגמה של ניסיונות לדחוק קהילות פלסטיניות קטנות משטח
סי למובלעות של שטחי איי ובי באמצעות הערמת קשיים על בנייה וחקלאות,
ובאמצעות הריסות רבות של מבני מגורים, מסחר וחקלאות.
כלכלה לא בת קיימא
בעוד כעשור, בשנת 2025, צפויה האוכלוסייה הפלסטינית בגדה להגיע ל-3.5 מיליון
לפי אומדנים דמוגרפיים מקובלים, והצפיפות במובלעות הפלסטיניות של שטחי איי
ובי צפויה להגיע לכ-1,438 איש לקמ`ר (לשם השוואה, בישראל הצפיפות כיום היא
כ-378 איש לקמ`ר).
נכון, יש טריטוריות צפופות יותר בעולם, אבל לכל אחת מהן יש רציפות
טריטוריאלית או מוצא לים סמוך לנתיבי שייט משמעותיים (סינגפור, הונג-קונג,
גיברלטר, מלטה), מוצא למדינות ידידותיות שכנות שמאפשר להן להתבסס על מסחר
פורה (מונאקו, הונג קונג), חופים המאפשרים להן להתבסס על תיירות (מקאו,
מונאקו, בחריין), או אוצרות טבע מופלגים (בחריין). התנאים האלה וכוחן הכלכלי
מאפשרים למדינות אלו לייבא חלק ארי ממקורות המזון והמשאבים שלהן, והן לא
זקוקות לשטחים חקלאיים נרחבים.
כל התנאים הללו לא קיימים במובלעות הפלסטיניות המקוטעות בגדה. בוודאי
שהמדינות והטריטוריות האמורות אינן מוקפות לחלוטין במדינה אחרת ששולטת עליהן
באופן צבאי עקיף אך משמעותי וחוסמת או מרעה את תנאי הגישה אליהן משיקולים
פוליטיים, כפי שנוהגת ישראל במובלעות של הרשות הפלסטינית.
ללא אפשרות לפתח עצמאות כלכלית ובפרט תעשייה מתקדמת הכלכלה הפלסטינית צפויה
להישען במידה רבה על היותה כוח עבודה זול לשוק הישראלי ועל חקלאות ותעשייה
מסורתית. עם צפיפות אוכלוסין כזו במובלעות הפלסטיניות ספק אם יצליחו השטחים
החקלאיים המצטמצמים לתמוך באוכלוסייה הגדלה, שתצטרך להישען עוד יותר על
עבודה זולה עבור ישראל, אך ספק גדול אם הגישה לשוק העבודה בישראל תישאר
לאורך זמן, אפילו בתנאים הנצלניים והפוגעניים ביותר.
|
