קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר אילו רק היה מתחת לאל-ירמוכ מאגר נפט mekomit סמאח סלאימה 6.4.2015 http://mekomit.co.il/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%95-%D7%A8%D7%A7-%D7%94%D7%99%D7%94- %D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%AA-%D7%9C%D7%90%D7%9C-%D7%99%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%9B- %D7%9E%D7%90%D7%92%D7%A8-%D7%A0%D7%A4%D7%98/ בזמן שבמחנה הפליטים הפלסטיני שליד דמשק אנשים נרצחים ומתים ברעב, העולם הערבי עסוק בתימן, הרשות הפלסטינית משותקת, ובטלוויזיה ממליצים על מסעדות לחג. אפילו אנחנו הפעילים לא מצליחים להסכים איזה דגל להניף בהפגנת סולידריות עם בני עמנו השאירו תגובה הבוקר, בגרסת הפסח של התוכנית אורלי וגיא בערוץ 10, אורלי וגיא בחופשה ובמקומם הגישו את התוכנית מיה זיו-וולף והכתב הצבאי של הערוץ, אור הלר. באייטם (1:29:30) שלכאורה עוסק בהמלצות לישראלי המטייל בחג – שקודם אמרו שהוא מכוער ומלכלך את הסביבה ועל האחרים – על מקומות בילוי ואוכל טוב, התארחו הילה אלפרט והשף חיים כהן. כצפוי רוב המסעדות עליהם המליצו המומחים הן מהמטבח הערבי (הרגשתי ממש גאווה בקיבה). הם עברו מעכו לגליל ועד טבריה ואז אור הלר ביקש מהשניים להמליץ על מקום לאכול בו ברמת הגולן, וחיים כהן חשב שניה וענה `סוריה, אבל קצת קשה`, וציין ש`המטבח הסורי נהדר!`. המנחה, אור הלר, המשיך בבדיחות: `כן במחנה ירמוכ… שם בעיקר דאעש אוכלים`. העקיצה על אומללות בני עמי במחנה שנמצא תחת מצור כבר שלוש שנים צרמה לי מאד. קמתי לעבר המטבח בלי להחליף ערוץ ושמעתי מרחוק את המשך התוכנית, ופתאום חולפת לה על המרקע עוד חצי-בדיחה, הפעם במסגרת הדיווחים על מפת הפקקים בכבישים, על דאעש והאייקון שצריך להופיע בוויז של מחנה הפליטים אל-ירמוכ. מאז הבוקר גל הכעס והכאב לא עובר לי ולא הצלחתי להמשיך את סדר היום. אנשים לא מבינים עד כמה קשה המצב במחנה הפליטים הפלסטיני בסוריה. עשרים אלף פלסטינים מורעבים ומותקפים נפלו טרף קל לקבוצות לוחמים/מתנגדים/טרוריסטים/עם אסד או נגדו. לנו הפלסטינים, ולכל העולם, לא מובן מי נגד מי שם, ובמה הם אשמים. ובימים האחרונים מצטברים עוד ועוד דיווחים על גופות, זוועות הרוגים ופצועים. כשהחלה המלחמה בסוריה לפני ארבע שנים, אנחנו, הפלסטינים שכאן, כעסנו עליהם בשיא חוצפתנו על כך שהם לא מתערבים במהפכה נגד אסד. לאחר מכן הבנו את עוצמת הפחד מהתערבות כזו. הידיעות שהגיעו בשנים האלה על מה שעשה ממשל אסד לצעירים פלסטינים במחנה פשוט נוראיות. אחר כך כעסנו על ג`בהת אל נוסרה שנכנס למחנה ככוח התנגדות לממשל ועל כך שהארגון מוציא אנשים להורג ברחובות המחנה בצורה מחרידה, אנשיו אונסים נערות ועוד פשעים נגד האנושות שמתועדים ומופצים ברשת. ועכשיו הידיעות על כך שדאעש התאחד עם ג`בהת אל נוסרה נגד הפלסטינים המסכנים באל-ירמוכ, מסיבה שלא ממש ברורה מלבד ההסבר שאל נוסרה הרגישו שהם מאבדים את המחנה, והחליטו לחבור לדאעש נגד קבוצת צעירים פלסטינים שהתארגנה בניסיון להגן על תושבי המחנה. `אכנאף בית אל מקדס` (בעברית, פאתי ירושלים) הם קראו לעצמם. פליטים שברחו על נפשם מאל-ירמוכ לכל חור בעולם מתארים את האימה וריח המוות שנודף מהמחנה. `אנשים אוכלים אחד את השני מרעב`, מישהו כתב. מים זורמים אין שם מאז ספטמבר (!), והעולם שותק. פלסטינים בכל העולם מחפשים פיסת מידע על קרוביהם מהמחנה ורואים שוב ושוב תמונות ולוויות, ואת הסרטון ובו ילד קטן שלא ראה פיסת לחם כבר כמה חודשים קורע את הלב מבכי. התיאורים והתמונות שמגיעים דומים לתמונות הנצחיות ממחנות הריכוז או מכפרי הטיהור האתני בבוסניה. חוסר האונים הטוטלי שלנו, הפלסטינים שנמצאים מחוץ לכותלי המחנה, קשה מנשוא. אפילו לארגן הפגנה קטנה בסוף השבוע בחיפה היה קשה נפשית לפעילים שהגיעו עמוסים בגושים של מועקה, כעס ועצבים על כל העולם שפשוט מתעלם, על העולם הערבי שהתגלה כבעל כוח צבאי מאוחד ולא מבוטל אבל רק בתימן, על הרשות הפלסטינית המשותקת, ועל הקהילייה הבינלאומית האימפוטנטית. כדי להבין את גודל התסכול שלנו מעצמנו כפלסטינים כואבים ומבולבלים מספיק רק לעקוב אחרי הפוסטים, הסטטוסים והתגובות של `ערביי ישראל` בפייסבוק לפני ואחרי הפגנות הסולידריות עם אחינו במחנה הפליטים. וסליחה על הביטוי, אני יודעת שאף אחד לא אומר היום ערביי ישראל, אבל במהלך הדיון הארוך ביותר שידעתי בעולם הווירטואלי אחד המגיבים שאל איזה דגל להרים בהפגנה, והאם להתיר לתומכי אסד להרים את הדגל הסורי או לא, ואני הרגשתי שאנחנו ערבים מנותקים קצת. מזדהים ומטיפים מוסר אחד לשני בבורסת המניות של הלאומיות אבל מרחוק. בוחנים מי פלסטיני אמיתי ומי לא. מי נאמן לערבים כולם כולל אלו שתומכים בממשל של אסד ומי רוצים להפגין רק לשחרור העם הפלסטיני במחנה הפליטים ליד דמשק. האם אנחנו עם המהפכה המדממת של המורדים בסוריה כמו שהיינו עם התוניסאים והמצרים והלובים או מאמינים שהטבח בעם הסורי הוא חלק מתוכנית השתלטות של איראן על המזרח התיכון בחסות מדינות העולם. האמת שעם כתיבת השורות האלו הבנתי שהכעס על המגיש שניסה להתבדח על הסבל של בני עמי במחנה אל-ירמוכ הוא יותר כעס על המצב, על חוסר ההיגיון והצדק ועל מלחמה שטוחנת אלפי בני אדם ולא מזיזה לאף אחד. ופשוט חבל, חבל שאין מתחת למחנה הזה מאגר נפט או גז טבעי. אני בטוחה שברית המדינות שוחרות השלום בגיבוי והסכמה של האו`ם היו מתארגנות ומתערבות מהר מאד להצלת חפים מפשע. קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד