קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

דהמש שברו גם את החלומות לחיים משותפים
mekomit |
עלמה כץ
18.4.2015
http://mekomit.co.il/%D7%A2%D7%A8%D7%91-%D7%99%D7%95%D7%9D-
%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%9B%D7%A4%D7%A8-
%D7%93%D7%94%D7%9E%D7%A9/



פעם הם עוצרים ילדים ברחוב ביפו, פעם מנתקים חשמל למשפחה שלא עשתה כלום, פעם
מכים נערה ופעם הורסים בתים. איך אפשר להתמודד עם האלימות הזאת של השוטרים?
ואיך נוכל לחיות פה ביחד למרות הכל?

יום השואה התחיל אצלי במיטה. לא הצלחתי לקום בבוקר. פתחתי את העיניים
והתמלאתי בעצב עמוק. ביום לפני כן לא עצרתי לרגע להרגיש, ובבוקר יום השואה
אירועי היום הקודם עמדו בגרוני כמו גוש כבד משקל. מראה הבתים ההרוסים, החלל
שנפער באמצע הכפר הותירו אותי חבוטה, חלולה בעצמי.

העיניים הגדולות של חברתי היבא, תושבת הכפר, היד המלטפת שלה, כולם מרחפים
בראשי כמו מנסים למלא את החלל. היא סיפרה לי שהרגע הכי קשה היה לראות את כל
המשפחות מוציאות את ראשן מהחלונות בפחד, מתבוננות בהרס שהבולדוזרים מבצעים
בביתן. חסרות אונים.

מאות שוטרים הגיעו לכפר דהמש ביום רביעי בארבע לפנות בוקר, חסמו את הכניסה
והיציאה לכפר ונעלו את התושבים בבתיהם. על כל דלת חמישה שוטרים. אין יוצא
ואין נכנס. הילדים לא יכולים לצאת לבית הספר. מי שהעז להרים את ראשו קיבל גז
לעיניים. רובוטים צועדים אחד אחד לתוך הכפר. איפה הלב שלהם? אני מנסה לחשוב
על בני המשפחה שלהם, של אותם שוטרים ואני לא מצליחה. יש לי בחילה איומה.

להיות לבנה ביפו
אני נזכרת בבוקר של היום לפני ההריסה. יום שלישי. הולכת במורד הרחוב שאני גרה
בו ביפו. אני שומעת צעקות ומסובבת את ראשי, רואה שלושה עובדי חברת חשמל.
שניים מהם עומדים על סולם, לבושי כפפות, מתעסקים בחוטי חשמל. שני שוטרים
מיחידת ברק, לבושים מדים ירוקים, מלווים אותם. שלושה שכנים שלי צועקים עליהם
שיראו להם את המסמכים הנדרשים: `למה אתם מנתקים לנו את החשמל? אין לנו חוב,
אולי לשכנים שלנו יש אבל אין לנו חוב! כל פעם אתם באים ומנתקים את החשמל לכל
הרחוב`.

השוטר, לבוש מדים ירוקים, מתקרב לשכן שלי ומאיים עליו שיירגע. אני מתקרבת
אליהם. אישה יהודייה לבנה, שכנה, מנסה להבין מה קורה ואם אני יכולה לעזור.
השוטרים מבקשים מהשכן שלי להראות להם את מונה החשמל שלו. הוא צועק בקול גדול:
`המשפחה שלי עדיין ישנה, אני לא אכניס אתכם לבית`.
אני, שחלק לא קטן מילדותי העברתי בשכונות צפון תל אביב, פניתי לשוטרים: `ברמת
אביב הייתם באים לנתק ככה? עם ליווי משטרתי? בלי להראות את המסמכים
הראויים?`. השכנים הסכימו איתי מיד. השוטר הסתכל עליי, החליף את המבט הקשוח
בעדינות פתאומית, מנסה להסביר לי שהוא רק עושה את עבודתו. בזמן הזה השכנים
נכנסו לביתם, להוציא מסמכים.

הסתכלתי על השוטרים וניסיתי להסביר להם את המורכבות: `אתה מבין את המשמעות
של המדים שלך ברחוב הזה? אתה יודע למה הם לא מוכנים שתכנס אליהם הביתה?` לא
רציתי להיכנס למורכבות כולה, להסביר להם איך מדינת ישראל הצליחה לפורר
קהילות שלמות באמצעות גיוס משתפי פעולה וכמה כולם חשדנים וחסרי אמונה כלפי
כוחות הביטחון. הסתפקתי בלהסביר להם אמת אחרת, `אתם יודעים כמה מכות ילדים
חוטפים פה משוטרים? למה שמישהו פה ירצה להכניס אתכם לבית שלהם בהתנדבות?`
השוטרים הגיבו בחדות: `אין שום בעיה עם המדים שלנו, שוטרים אף פעם לא מביאים
מכות לילדים`. `באמת?` הסתכלתי עליו בזעם `אני ראיתי אלימות כזו במו עיני`.
> השוטר חנק, והמפגינים הואשמו בנגיעה בפניו

לרכב על אופניים רק עם קבלה
לפני כמה חודשים הייתי עדה לאלימות קטסטרופלית ברחוב שלי. שוטרים פרצו לביתם
של שכנים (שכנים אחרים) בעודם מעיפים נערה דתיה על הרצפה. בעלי הבית לא רצו
לפתוח את הדלת, הם רצו לתת לנשים הזדמנות לשים על עצמן את כיסויי הראש.
למשטרה לא היה זמן לכל זה. הם שברו את הדלת והעיפו אותה על הרצפה.

כששמעתי את הקולות, ניגשתי לראות מה קורה. ניידות חסמו את הרחוב. הכנסתי את
עצמי בין כל האנשים איכשהו לבית ומצאתי ילדה חבוטה על הרצפה בהתקף חרדה.
מפרכסת כולה. עם דמעות בעיניים ניסיתי להרגיע אותה, מרחיקה את כולם. יצאתי
החוצה בזעם בעודי מצלמת את השוטרים שרואים אותי, יהודייה לבנה, ומספקים לי
תשובות. אני מחזיקה את המצלמה מולם, שתתעד את הפנים שלהם. והם מגיבים אליי.
אני יהודייה. הם עונים לי כמו שלא ענו לאף אחד משכניי.

התחושה הזו, של הלובן שלי, של היהודיות שלי, של הכוח שזה נותן לי במקום הזה
עושה לי בחילה. כשאני נכנסת לסיטואציות אלימות כאלו טון המשטרה משתנה מיד.
אחזור לאותו בוקר יום שלישי. לשכנים שלי ניתקו את החשמל באותו היום והם
נאלצו להיגרר לחברת החשמל ולהסדיר את העניין. טרדה בירוקרטית יומיומית. הם
שילמו את החשבונות בזמן, אבל הם צריכים להוכיח את זה. ההנחה הראשונה היא שהם
פושעים. עליהם האחריות להוכיח אחרת.

אני גרה ביפו כבר חמש שנים. האצבעות שלי לא יספיקו לספירת הפעמים שראיתי
ברחובות אלימות והטרדה מצד השוטרים כלפי השכנים שלי. ככה סתם ביום יום. כל
אחד מהם, גם אם יקראו למשטרה בעת משבר (מה שיקרה לעיתים רחוקות מאוד) יחווה
השפלה עמוקה, זלזול, חשדנות, אגרסיביות. אין ספור תמונות של שוטרים בשלל צבעי
המדים – ירוק, כחול, שחור – נכנסים לבתים, עושים חיפושים, יורקים על אנשים
בעיניים. עוצרים ילדים רנדומליים ברחוב ומבקשים קבלה על האופניים שלהם.
ילדים צריכים להסתובב עם קבלות בכיסים. ככה ילדים גדלים. תמיד חשודים. רואים
את הבתים שלהם נהרסים, את ההורים שלהם מושפלים.

אין עתיד משותף
לפני כחודש אלף אנשים הגיעו לפסטיבל דהמש על מנת לתמוך בתושבי הכפר. אומנים
מכל הארץ הופיעו, ילדים מקבוצות נוער מהצפון ומהדרום הגיעו באוטובוסים על
מנת שיוכלו לעמוד לצד חבריהם. האירוע היה מרגש כל כך. כולנו הרמנו את ראשינו
בערב הזה.

פחות מחודש ימים לאחר מכן הגיעו כוחות הבולדוזרים להרוס את הבתים. עניינם של
תושבי הכפר דהמש עומד בדיון בבג`ץ. זה לא גרם לאף אחד מהגורמים להשהות את
ההריסות. קודם הורסים ואז מדברים, זו הטקטיקה של ממשלת ישראל. אבל עם מי נשאר
לדבר אחרי שהורסים? עם מחוסרי הבית הזועמים? עם הילדים שנדחפו על ידי שוטרים,
שראו את הוריהם מקבלים גז פלפל לעיניים כשביקשו להתקרב לביתם ההרוס?
הכפר דהמש מלא באנשים טובי לב. הם פתחו את דלת ביתם בפני אין ספור פעמים.
תכננו יחד דברים גדולים וקטנים, קייטנות לילדים, אירועי מחאה למען ההכרה
בכפר, שיחות אל תוך הלילה. בערב אחרי ההריסה דברתי עם אנשים שונים לגמרי.
הפרצופים אחרים, הדמעות בעיניים. אחרי שהם ראו את כוחות ההרס, אחרי שביתם הפך
לשארית אבק ופסולת פזורה, כל החלומות שבורים, חצויים כמו תקוות דהויות.

כבר יותר מעשור שתושבי הכפר נלחמים בצווי הריסה. ההריסות האחרונות היו ב-2003
ומאז צווים הוקפאו, דיונים נדחו, החלטות מעטות מאוד התקבלו. מאות אלפי שקלים
הלכו לטובת תוכניות תכנון אלטרנטיביות, וייצוג משפטי. מאות לילות ללא שינה.
בכל פעם שהיה איום הריסה הגענו, פעילים וחברים מכל קצוות הארץ, לישון בכפר.
להיות איתם במקרה של הריסה.

ביום רביעי בבוקר לא היינו שם. הדיון מתנהל בבג`ץ הרי. חיכינו לתשובה בנוגע
להקפאת צווי ההריסה עד שתתקבל החלטה, ואף אחד מאיתנו לא שיער שמדינת ישראל
והמועצה האזורית עמק לוד יבואו להרוס. אנחנו טעינו. תושבי הכפר דהמש היו שם
בבוקר לבד. בלי פעיל אחד לצידם.

`היום בבוקר קמתי וחשבתי, די. אנחנו לא יכולים לחיות ביחד. בחיים לא נוכל
לחיות ביחד. זה נורא שאני אומרת לך את זה?` שואלת אותי היבא כשהיא מסתכלת עלי
עם העיניים הגדולות והטובות שלה. `לא` אני עונה לה, `זה לא נורא בכלל`.
אחרי כמה רגעים היא מסבירה לי שהיא הייתה רוצה שכל מי שיכול לחיות ביחד
יישאר פה. נכנסנו לשיחה על פלסטין ועל ישראל, על הפליטים שפזורים בעולם
ובמחנות פליטים, על המשפחה שלה בעזה שרוצה כל כך להגיע למג`דל ולראות את נופי
ילדותם, את המשפחה שלהם. `לפעמים פשוט עדיף לא לחשוב על זה` היבא אומרת לי.
חזקה כל כך.

כמה רגעים אחרי זה היא מסתכלת עליי שוב ואומרת `את יודעת, דבר אחד טוב יצא
מכל זה, אני מבינה שזה לא רק המאבק שלנו, הבתים שלנו נהרסו כבר. אבל המאבק לא
הסתיים`. חיבקתי אותה חזק כל כך, אולי אפילו יותר חזק בלב שלי. אני אוהבת
אותה. הלוואי והאהבה הזו לא הייתה מורכבת כל כך. הלוואי ויכולנו פשוט לאהוב.


עלמה כץ היא משוררת, מאסטרנטית בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ת`א, פעילה
בכפר דהמש מזה ארבע שנים. מתגוררת ביפו
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב