קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לא למות טיפש: ילדוּת בשירות ההתנחלות: עבודת י
לא למות טיפש
עידן לנדו
30.04.15
http://idanlandau.com/2015/04/30/child-labour-at-the-service-of-settlements/





עדות ראשונה:

`אני מרסס חומר הדברה מתרמיל גב. הבוסים שלנו אומרים לנו להיזהר, אבל לא
נותנים לנו מסכות, כפפות, או לבוש אחר. היתה לי פריחה על הידיים, העיניים
צרבו לי, והקאתי אחרי הריסוס. הבוסים אומרים לנו ללכת הביתה עד שנרגיש טוב
יותר`. (ע`, בן 16, פועל בהתנחלות תומר)
על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1992, עבודה עם חומרי הדברה אסורה
לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.

עדות שניה:
`במאי 2013 התעלפתי חמש פעמים, יום אחרי יום, בזמן שעבדתי בחממת הפלפלים.
ביום הראשון הקבלן לקח אותי הביתה. כשזה קרה למחרת, הלכתי לבד. ביום השלישי
שזה קרה, הלכתי הביתה ואז לבית חולים ביריחו. נתנו לי כדורים נגד כאב ראש
ואמרו לי שזאת מכת חום. אחרי חמש פעמים פיטרו אותי. ביום השישי הלכתי למעסיק
חדש. קיבלתי זריקות לחודש... לעזור לי עם מכת החום. הייתי מתעלף ל-2-3 דקות.
כשבחוץ יש 40 מעלות, בתוך החממה זה 50 מעלות או יותר בזמן הקיץ, ואז רוב
הילדים עובדים, כי אין בית ספר`. (מ`, בן 16, פועל במושב תומר)
על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1995, עבודה בטמפרטורה מעל 40
מעלות אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.
עדות שלישית:
`מי שנפצע בעבודה צריך לחכות עד סוף היום שהוואן יאסוף אותו... עובד אחד חתך
את האצבע שלו בתאונה. הדביקו לו אותה חזרה ונתנו לו לחכות עד סוף יום
העבודה... אם אתה נפצע, אתה לא מקבל שום משכורת על השעות שהחסרת`. (ח`, בן
15, פועל במושב פצאל)
על פי חוק הביטוח הלאומי, עובד שאיבד את כושר העבודה כתוצאה מתאונת עבודה,
זכאי לדמי פגיעה בגובה של 75% ממשכורתו, לתקופה של עד 13 שבועות. ישראל לא
החילה את חוק הביטוח הלאומי על פלסטינים בשטחים.
* * *
העדויות האלה לקוחות מדו`ח קשה לקריאה של ארגון Ripe for Abuse ,HRW (בשלים
לניצול), שהתפרסם לפני כשבועיים (כאן הנוסח המלא). כצפוי, התקשורת הישראלית
עברה עליו בשתיקה כמעט רועמת: איזכור יחיד בעברית היה ב-nrg, ואיזכור נוסף
היה במהדורת `הארץ` באנגלית. בשני המקומות הובאה כלשונה ידיעה של סוכנות
`אי-פי`. אף אחד בתקשורת הישראלית לא חשב ששווה אולי לשלוח כתב לבקעה ולבדוק
מיד ראשונה את הממצאים המרעישים שבדו`ח. מדובר בסך הכל בחצר האחורית שלנו,
שהגויים ישחיתו עליה זמן. אנחנו בעניין של משחקי קואליציה.
גם אתרי השמאל פסחו על הדו`ח ברובם (להוציא `מחסום ווטש` ומק`י), על אף
שמדובר בנושא שמתלכדות בו כל העוולות שנגדן נאבק השמאל – כיבוש, נישול
קרקעות, ניצול עובדים, ובמיוחד – ניצול ילדים. הדו`ח פורש את סיפורם של מאות
ילדים שמועסקים בתנאי עבדות בהתנחלויות של בקעת הירדן. הילדים פלסטינים,
המעסיקים יהודים. אלה אינם רואים את אלה, בהבדל מכריע אחד: הילדים מכירים
בקיומם של המעסיקים היהודים, אבל אלה אינם מכירים בקיומם של הילדים. כך
מתאפשר הניצול הקיצוני שיתואר בהמשך; אוכלוסיה שקיומה מוכחש ממילא אינה
נושאת בזכויות כלשהן, בריאותיות או כספיות.
הדו`ח של HRW מתבסס על ראיונות עם 38 ילדים-פועלים שמועסקים בהתנחלויות, וכן
ראיונות עם בני משפחותיהם, מורים ומנהלי בתי ספר, עורכי דין ופעילים
קהילתיים. הישראלי הממוצע, שלרוב אין לו מושג על הדברים שמתרחשים בשמו בבקעת
הירדן, ממילא יסרב לדון בממצאי הדו`ח הזה ויפטור אותו כעוד נדבך בתעמולה
אנטישמית; אדם כזה מוטב גם שלא יגיב כאן (אך נזכור תמיד בזכות מי ומה הוא
יכול להתבוסס בבורותו). מי שבכל זאת מתעניין במציאות החיים הזאת של אלפי
משפחות בבקעת הירדן, יכול ללמוד עוד. למשל, שנושא ההעסקה הנצלנית של ילדים
בעבודות חקלאיות מפרכות וגם מסוכנות בהתנחלויות הבקעה נחקר וסוקר בשנים
האחרונות – הכל באנגלית – לא מעט. הנה דו`ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני `מעאן`
משנת 2013, כתבה של דליה חתוכה באל-ג`זירה מאותה שנה, תחקיר נרחב של מאט
סורוסקו ב-World Policy Institute, על הכפר זבידאת שעשרות מתושביו וילדיו
עובדים בהתנחלות ארגמן, וכתבה של דינה אלמוטי ב`דיילי ביסט`. בסרטון הבא
מתראיינים ילדים-פועלים, הוריהם ואנשי חינוך, ומתארים את הרקע הכלכלי הקשה,
כמו גם רפיונה של מערכת החינוך, שעל הרקע שלהם צמחה התופעה.

כל הדיווחים האלה מלווים בעבודת שטח וראיונות שאין כמעט למצוא בתקשורת
הישראלית. גם דו`ח HRW, שהושתק בישראל, קיבל כיסוי ב`טלגרף`, `ניו-יורק
טיימס`, `וושינגטון פוסט`, ועוד. הישראלים יודעים על המתרחש בחצר האחורית
שלהם פחות ממה שיודע צרכן התקשורת בעולם. למשמעות של הנקודה הזאת אחזור בסוף
הדברים.

השיטה
מספר הפלסטינים שמועסקים בחקלאות בהתנחלויות הבקעה נע בין 10,000 ל-20,000,
תלוי בעונה. מתוכם מגיע מספר הילדים לכ-1,000 בעונת השיא. יום העבודה שלהם
מתחיל מוקדם, בסביבות 5:30 בבוקר, ונמשך עד אחרי הצהריים. בעונת השיא ילדים
עובדים 12 שעות ביום, שישה או שבעה ימים בשבוע. המשכורת הממוצעת ליום עבודה
של 8 שעות היא 75 ש`ח. לשם השוואה, שכר המינימום לעובדים מתחת גיל 18 בישראל
עמד על כ-135 ש`ח ליום (עד לאפריל 2015); הילדים הפלסטינים, אם כך, משתכרים
בממוצע קצת יותר ממחצית משכר המינימום לגילם. הפסיקה הישראלית כבר החילה את
חוק שכר המינימום על פועלים בשטחים לפני 8 שנים, והממשלה הקודמת גם החליטה על
כך באופן רשמי, אבל לא נראה שיש למישהו כוונה לאכוף את החוק במערב הפרוע של
בקעת הירדן.
הבעיה מתחילה עוד קודם. ישראל חתמה על אמנת האו`ם לזכויות הילד שאוסרת על כל
ניצול כלכלי של ילדים והעסקתם בעבודה שחושפת אותם לסיכונים ומרחיקה אותם
מחינוך חובה. ישראל גם חתומה על אמנות במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי
שקובעות את גיל המינימום להעסקת ילדים על 15 ואוסרות על עבודה בסיכון מתחת
לגיל 18. אסור גם להעסיק ילדים בשעות הלימודים. כל המגבלות האלה מעוגנות בחוק
הישראלי, אבל את מתנחלי הבקעה ואת מפקחי משרד הכלכלה כל זה לא מעניין. מתוך
38 הילדים שרואיינו לדו`ח, 20 היו מתחת לגיל 15. העובד הצעיר ביותר במשרה
מלאה היה בן 13 והצעיר ביותר במשרה חלקית היה בן 11.
חלק מן הילדים מתגוררים בכפרים שסמוכים להתנחלויות, אבל חלקם מגיעים מרחוק.
פעיל `קו לעובד` שביקר בכפר עוג`ה, מצפון ליריחו, מצא שם מחסן ובו 17 תושבים
מהכפר יאמון שליד שכם, בהם 5 ילדים. הילדים האלה, שהתנתקו ממשפחתם כדי
להתפרנס, השתכרו 60 שקל ליום, אבל קבלן העבודה גבה מהם 10 שקלים עבור כל לינת
לילה ו-5 שקלים עבור דמי הסעה להתנחלויות. 45 שקלים נטו ליום.
קבלני העבודה הם חוליית מפתח בשרשרת הניצול. המתנחל לא בא במגע ישיר עם
הפועלים. הוא שוכר קבלן פלסטיני, (`וואסית` בערבית), תמורת 75-100 ש`ח ליום.
הקבלן גובה דמי הסעה והוצאות אחרות מן הפועלים, בסכום של 15-25 ש`ח ליום
מפועל. אין שום חוזה העסקה, שום ניירת כובלת שאפשר להציג בערכאות משפטיות.
התשלום במזומן (אף פועל שרואיין לדו`ח לא ראה תלוש משכורת). היעדר המסמכים
מבטיח שהפועל לא יתבע את זכויותיו בבית משפט (גם אם מדובר בדיני העבודה
המעטים שהורחבו לשטחים), כיוון שלעולם לא יוכל לעגן את טענותיו במסמכים.
הקבלנים מעידים שמי שדורש שכר מינימום או פיצויים – מפוטר. רוב סכסוכי
העבודה הם על רקע דרישת כספי פיצויים ולא שכר מינימום. זאת משום שמי שדורש
שכר מינימום מסתכן בפיטורין, בעוד שמי שדורש פיצויים כבר איבד את עבודתו. יש
גם `רשימות שחורות` של פלסטינים שניסו לתבוע מעסיקים מתנחלים בבית משפט אחרי
תאונות וכדומה. לא הם ולא בני משפחתם יוכלו למצוא תעסוקה שכן הקבלנים חולקים
את הרשימות זה עם זה. לכך מצטרפת פרקטיקה מוכרת של מתנחלים בעלי עסקים:
להפעיל את זרועות הביטחון נגד עובדים `בעייתיים` ולשלול את היתרי העבודה
שלהם במצג שווא של `מניעה בטחונית`.
בקצרה, הפועלים כבולים.
נזקים בריאותיים לילדים
גורמי הסיכון שאליהם נחשפים הילדים-פועלים בבקעה, כפי שעולה מן העדויות
בתחילת הפוסט, הם שונים ומגוונים: עבודה עם חומרי הדברה כימיים, נשיאת משאות
כבדים, עבודה בטמפרטורות גבוהות במיוחד, שימוש במכשירי חיתוך מסוכנים, סכנת
נפילה מעצי תמר, עקיצות עקרבים והכשות נחשים בשדות, וכדומה. הסכנות מובילות
לתאונות, והילדים מספרים עליהן. רק שני ילדים שרואיינו בדו`ח העידו שניתנו
להם אמצעי מגן נגד חומרים כימיים. הילדים מדווחים על הקאות, סחרחורות,
בחילות, צריבה בעיניים, פריחות בעור, כאבי גב, חתכים ושריטות, התעלפויות
ומכות חום.

אחד הקבלנים העיד: `ענבים צריכים אלזודף, למשל. להרבה אנשים מתקלף העור בפנים
בעונה של הענבים`. על פי הדו`ח, אלזודף הוצא משימוש באיחוד האירופי ב-2008
בשל נזקיו הבריאותיים. יש גם עדויות על שימוש באנדוסולפן, חומר שהרשויות
בארה`ב הורו לחדול משימוש בו, כיוון שמחקרים הוכיחו קשר בינו לבין עיכוב
בהתפתחות המינית של ילדים. הילדים נושאים לעתים ארגזים או משאות שמשקלם מגיע
ל-20 ק`ג. על פי החוק בישראל, אסור להעסיק ילדים בעבודה שדורשת נשיאת משא
שמשקלו עולה על 12.5 ק`ג.

החוק הישראלי שמחייב מעסיקים לשלם ביטוח לאומי וימי מחלה לעובדים חל גם
בהתנחלויות, אבל אף פועל שרואיין לדו`ח לא קיבל תשלומים כאלה. ב-2013 ערך
מרכז הפיתוח `מעאן` סקר בקרב 41 פועלים מ-20 התנחלויות בבקעה. 12 מהם נפצעו
במהלך העבודה. רק שניים קיבלו פיצויים או ימי מחלה מן המעסיק או הקבלן.

בקעת הירדן: גן עדן למעסיקים נצלנים

ניצול הילדים, עד כדי פגיעה בבריאותם, הוא חלק מתמונה רחבה יותר של הפקרה
מוחלטת של העובדים הפלסטינים בהתנחלויות הבקעה, וזאת, בתורה, גם היא חלק מן
התכנית הכוללת לרישוש וגירוש האוכלוסיה הילידית מן הבקעה, שנפרשה בבלוג הזה
בשני פוסטים נרחבים.
דו`חות מבקר המדינה מתארים באופן שגרתי מציאות בלתי משתנה של הימנעות
הרשויות – קמ`ט תעסוקה במנהל האזרחי, משרדי הפנים והכלכלה – מאכיפת דיני
העבודה בקרב פועלים פלסטינים בשטחים. למעשה, נציגי הממשלה גם הודו בכך. בשתי
תגובות שונות, האחת שניתנה ב-2010 והשנייה ב-2014, הבטיחו נציגי משרד
התמ`ת/כלכלה שהם עדיין עובדים על זה. אל תעצרו את נשימתכם.
דו`ח של `קו לעובד` מ-2012 תיאר בפרוטרוט את כל ממדי הניצול של העובדים
הפלסטינים בשטחים – שכר נמוך בהרבה משכר המינימום, ללא כל תנאים סוציאליים
והפרשות כנדרש בחוק, הימנעות מתיעוד כתוב של חוזי העסקה, התנערות מאחריות
באמצעות העסקה קבלנית, צעדי עונשין קיצוניים נגד התארגנויות עובדים, חשיפה
לחומרים מסוכנים והתעלמות מתקנות בטיחות בעבודה, שלילת פיצויי מחלה ותאונה,
ועוד. הדו`ח מייחד גם פרק מיוחד לתנאים הקשים במיוחד בעבודה החקלאית בבקעת
הירדן, בעקבות כתבה נרחבת על `עבדות התמרים` בבקעה. עוד על המחיר האנושי
שעומד מאחורי תמרי המג`הול החביבים עליכם כל כך - בסרטון הבא.

זהו מעגל קסמים: ככל שתנאי העבודה מופקרים יותר, כך מתרבות תאונות העבודה.
ככל שהן מתרבות, כך קטן האינטרס של מתנחלי הבקעה לקחת אחריות ולפצות את
העובדים הפצועים. וככל שנמשכת עצימת העין של השלטונות, ההזנחה הפושעת הזאת
יכולה להימשך באין מפרע – על גבם השבור של הפועלים הפלסטינים.

לפני שנה בדיוק פורסם תחקיר של טלי חרותי-סובר ב`דה-מרקר` על – אין מילה אחרת
– העבדים הפלסטינים בבקעת הירדן. גיבור הכתבה, ג`מאל פוקהה מעין אל-בידא
שבצפון הבקעה, בן 54, עבד במשך 3 שנים, 7 ימים בשבוע, כשומר מטע בננות. משך
משמרת יומית היה 16 שעות (מ-2 בצהריים עד 6 בבוקר), ועליה היה מקבל 100
שקלים, 6.25 שקלים לשעה. כלומר, רבע משכר המינימום הקבוע בחוק, שמאז שנת
2007, בעקבות בג`ץ `גבעת זאב`, הוחל גם בשטחים. מי שאחראי לחרפה הזאת, תתפלאו
אולי לגלות, היה דווקא קיבוץ `כשר`, שנמצא בתחומי הקו הירוק – קיבוץ גינוסר.
גינוסר חוכר אדמות בצפון הבקעה מהתנחלות שדמות מחולה. מי ששילם לפוקהה –
בחבילת שטרות, ללא כל תלוש שכר – היה מנהל הענף של קיבוץ גינוסר. עד כמה אכפת
למנהל הזה מן הזכויות של עובדיו אפשר להתרשם מדבריו הגלויים למצלמה.

בדיקה נוספת מגלה עוד שכבת ניצול מתחת לזו הנראית לעין. אדמות מטע הבננות הן
אדמות שהופקעו מעין אל-בידא בסוף שנות ה-70` כיוון שבעליהן הוכרזו `נפקדים`.
במקביל, התייבשו המעיינות הטבעיים של הכפר בשל קידוח `ברדלה` של חברת
`מקורות`, ומאז מקבל הכפר כמויות הולכות וקטנות של מים בצינורות של `מקורות`.
הסיפור בתמצית, איפוא: האדמה נגזלה, המים יובשו, וכעת מועסקים תושבי הכפר
בתנאי עבדות במטע שניטע על אדמתם ונהנה מן המים שהיו שלהם. קולוניאליזם
בכמוסה אחת מרוכזת.

[בהערת שוליים אפשר להצביע על הזיקה העמוקה הזאת, הלא-מקרית בכלל, בין קיבוץ
גינוסר, מקום הולדתו של מפקד הפלמ`ח ואיש תנועת העבודה, יגאל אלון, לבין
התנחלויות הבקעה, שהוא ותנועתו טיפחו בשקדנות רבה. ועוד אפשר להצביע על
התמימות במחשבה שפרקטיקות קולוניאליות כמו גריפת רווחים מהעסקת עבדים נטולי
זכויות אינן זולגות לתחומי הקו הירוק ומזהמות את כל שוק העבודה הישראלי].
בדיון בוועדת העבודה של הכנסת שנערך זמן קצר לאחר מכן, שוב צפה בעיית היעדר
האכיפה של חוקי העבודה הישראליים בשטחים. נציגי משרד הכלכלה הבטיחו גדולות
ונצורות, דובר על הגשת דיני עבודה שיורחבו בצו אלוף לשטחים, אבל ניסיון העבר
מוכיח שאלה דיבורי סרק: עם או בלי חקיקה, כשהרשויות אינן חפצות לאכוף, זכויות
העובדים הפקר, ולראיה הדברים שכותב מדי שנה מבקר המדינה בנושא, ללא כל השפעה.
סקר שנערך לפני שנתיים וחצי העלה שאכיפת זכויות עובדים – מניעת הלנת שכר,
הפרשה לפנסיה ותשלום שעות נוספות – בשטחי הגדה מפגרת בעשרות אחוזים מאחורי
האכיפה בתחומי הקו הירוק.

תזכורת: מנגנוני הגירוש והניצול בבקעה
ישראלי מן השורה שקורא על ילדים שנשלחים לעבודה במקום לבית הספר מן הסתם
שואל את עצמו לפני הכל – איפה ההורים? למה הם אינם דואגים לילדיהם? שאלות
כאלה – תמימות או מיתממות – יכולות להישאל רק מנקודת המבט של מי שאינו מסוגל
לדמיין את עומק המצוקה והייאוש שנקלעה אליו האוכלוסיה הפלסטינית בבקעת
הירדן. לכן צריך לומר כמה מילים על תנאי הקיום הבסיסיים באזור; לתיאור נרחב,
ראו את שני הפוסטים האלה.
נתונים בסיסיים: שטח הבקעה הוא 30% מכלל שטח הגדה, ו-88% ממנה מוגדרים שטח C
- שבו אין לרשות הפלסטינית שום סמכויות. כ-86% מאוכלוסיית הבקעה הם
פלסטינים, 60 אלף נפש, לעומת 9,500 יהודים. בשטח C שבבקעה חיים כ-18 אלף
פלסטינים, הפזורים ב-68 קהילות. חייהם הם גיהנום, באדיבות המנהל האזרחי,
צה`ל, ההתנחלויות, ובתי המשפט הישראלים.
למרות שהם מהווים כמעט 90% מתושבי הבקעה, הפלסטינים מודרים מ-94% משטחה (כך
זה נראה על המפה). 90% מן השטח מוקצים למועצות האזוריות של ההתנחלויות
היהודיות – שטחים עצומים כל כך, שהולידו תופעה של החכרת אדמות חקלאיות בידי
מתנחלים לפלסטינים, בניגוד לחוק האפרטהייד של הסוכנות היהודית. כ-45% משטח
הבקעה מוגדרים `שטח צבאי סגור`, אף כי שטחי האימונים בפועל קטנים בהרבה. בשנה
האחרונה נחשף שגם הפטנט הזה נרתם לפרוייקט הגירוש (של פלסטינים) וההתנחלות
(של יהודים): שטחי אש מוכרזים באזורים שהמדינה רוצה לגרש מהם פלסטינים
ומבוטלים באזורים שהמדינה רוצה ליישב בהם יהודים.
ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70
שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו)
כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא
`לא-תכנית` – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת
בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. התכנית
המנדטורית כמובן חלה על פלסטינים, הישראלית חלה על מתנחלים.
שלל ההמצאות האלה ואחרות הופכות כל בנייה פלסטינית בבקעה לבלתי חוקית – החל
מדיר חדש לעזים, חפירת בור מים, הצבת לוחות סולאריים וכדומה. הכל נהרס
בשיטתיות; הדחפורים של המנהל האזרחי אינם פוסקים מן המלאכה הקדושה ולו לרגע,
ומותירים אחריהם מאות משפחות ללא קורת גג מדי שנה.

שלטונות ישראל אינם רואים בעין יפה את הפיזור הטבעי של קהילות הפלסטינים –
חלקם הגדול בדואים רועי צאן – בכל רחבי הבקעה, שטח שכל ממשלות ישראל מצהירות
שלעולם לא ייסגו ממנו. את אלה שלא הצליחה לגרש או להרעיב עד מוות, אם כן,
מתכננת המדינה לרכז בשתי עיירות – תלת נויעמה (מצפון ליריחו) ופסאייל (בצפון
הבקעה). כנהוג מול הילידים, אף נציג של הפלסטינים לא היה מעורב בתכניות,
שאינן מתחשבות לא בשטחי הרעייה שדרושים להם ולא במבנה החמולתי שלהם. אין פלא
שהם מתנגדים לתכניות.

האפליה הקיצונית לא מסתיימת בהקצאת קרקעות אלא מתבטאת גם בהקצאת מים. בקעת
הירדן עשירה במי תהום, אבל הקידוחים הרבים של חברת `מקורות` באזור משרתים את
המתנחלים, לא את הפלסטינים. אלה צריכים להישען על מעינות עתיקים שחלקם כבר
יבשו, ואחרים בדרך להתייבש בשל קידוחים סמוכים של `מקורות`. לפלסטינים אסור
לבצע קידוחים חדשים בבקעה ללא הסכמת ישראל, כך קבעו הסכמי הביניים בין ישראל
לרשות הפלסטינית; האישורים המעטים שניתנים מגבילים את עומק הבארות
הפלסטיניות ל-150 מטר, בעוד שהבארות של ישראל מגיעות לעומק של מאות מטרים.
התוצאה של כל זה היא שמתנחל בהתנחלות כמו רועי צורך בממוצע 431 ליטר ליום
(ללא מים לחקלאות, שמעלים את הצריכה מעל לאלף ליטר ליום), ואילו בקהילת רועים
פלסטינית כמו אל-חדידייה הסמוכה מסתפקים ב-20 ליטר ליום, חמישית מהמינימום
לנפש לפי ארגון הבריאות העולמי, וכמות שמוגדרת `על סף אסון הומאניטרי`. מפעם
לפעם ממשלת ישראל גם מגדילה את הקצאות המים למתנחלי הבקעה כי באמת, למה לא,
בשבילם יש מים בשפע, וכפי שמציין ראש המועצה האזורית בגאווה, `כמעט בכל יישוב
יש בריכה`. מנגד, המנהל האזרחי מפרק צינורות ומחרים מכליות מים של קהילות
פלסטיניות.

וכך הנוסע בכבישי הבקעה יכול לראות, זה לצד זה, יישובים פורחים ומוריקים,
שמטעיהם פרושים מלוא כל העין, וממש בסמוך להם מקבצי בקתות עלובים, ללא כל
צמחיה, שביניהם פזורים מכלי מים שהובאו מרחוק (הוצאות על מים יכולות להגיע
למחצית מן ההוצאה החודשית בקהילות האלה; הייבוש הופך לרישוש).

ועוד לא אמרנו דבר על מגבלות התנועה הדרקוניות, שאינן מאפשרות למי שרכבו
אינו רשום כשייך לתושב הבקעה להיכנס אליה, ועוד חסימות פנימיות שמשבשות
לחלוטין את חיי היומיום, המסחר וקשרי המשפחה של תושבי הבקעה. לפני שנה וחצי
חישב הבנק העולמי שמשטר המגבלות שהנהיגה ישראל בשטח C עולה לפלסטינים 3.4
מיליארד דולר בשנה, מתוכם 704 מיליון דולר בגין המגבלות על מים וקרקע. הדו`ח
מציין את הפוטנציאל העצום שטמון בפיתוח חקלאי של בקעת הירדן, פוטנציאל
שישראל חוסמת לחלוטין. נתון בולט בדו`ח מצביע על כך שמאמצע שנות ה-90` ועד
ל-2011 הוכפל מספר העובדים הפלסטינים בחקלאות, אבל במקביל ירד הפריון בענף פי
שתיים; כלומר, הפלסטינים הופכים בהדרגה מעם שחי על ייצור חקלאי לעם שחי על
אספקת כוח עבודה זול לחקלאות ההתנחלויות (עוד על כך בדו`ח `כרם נבות`).
זאת התשובה – עדיין בראשי פרקים, ללא פירוט רב – לשאלה `למה ההורים של הילדים
האלה שולחים אותם לעבוד בהתנחלויות?`.

בשביל מה ללכת לבית ספר?
עוד תשובה, מיידית מאד, היא שישראל עושה ככל יכולתה להקשות על החינוך הסדיר
של ילדי הבקעה. זרוע ההרס של המנהל האזרחי אינה חסה על בתי ספר, ולו הקטנים
והמאולתרים ביותר. בין 2003-2007 צה`ל הרס את בית הספר בג`יפתליק 7 פעמים,
ב-2010 צה`ל הרס בית ספר בח`רבת טאנא, צווי הריסה הוצאו נגד בית הספר
בכע`בנה, בפסאייל, נגד אוהל שמשמש כבית ספר בעין אל-חילווה, והשנה הוצא צו
הריסה לבית ספר שנבנה מלבני בוץ, בסיוע של מתנדבים בינלאומיים בכפר סאמרה.
החינוך של הילדים האלה, כך נראה, ימשיך להתרכז במגלצ`ה העצובה הזאת.

כתוצאה מהמדיניות הזאת, יותר ויותר ילדים מוצאים את עצמם בכפרים ללא כל מוסד
חינוכי, או עם מוסד חינוכי שבנייתו הופסקה לפני שהושלם. הצורך ליסוע
באוטובוסים מרחקים ניכרים מדי בוקר, בדרכי עפר משובשות, והעיכובים הבלתי
נמנעים במחסומים – כל אלה גורמים לכך שרבים מתייאשים ומוותרים על בית ספר.
בדו`ח HRW מצוטט מורה בבית ספר בפסאייל, שמספר כי בכיתה א` בבית ספרו יש 42
תלמידים, אבל בכיתה ט` רק 9 תלמידים. `הקבלנים באים ומשכנעים אותם לעזוב`,
הוא מסביר, בעיקר בסביבות גיל 14. בהתחלה הם יוצאים לעבוד באופן חלקי, בעיקר
בסופי שבוע (המורים יודעים מיד מי הילדים האלה - הם נרדמים בכתה). ואז הם
נוטשים את בית הספר לגמרי ועוברים לעבוד יום שלם.
גם אם יש בית ספר קרוב – אין סיבה משכנעת ללכת אליו. הילדים שרואיינו בדו`ח
מספרים שיש להם אחים גדולים שגמרו תיכון ואפילו תואר ראשון, ובכל זאת עובדים
בהתנחלויות; השכלה תיכונית או גבוהה היא חסרת ערך באזור שאין בו שום פיתוח
אורבני, שום אפשרויות תעסוקה מכניסות, ושהניידות של תושביו אליו ומחוצה לו
מוגבלת באופן כה חמור. מרואיין אחד, בן 18, שהפסיק ללמוד בגיל 10, סיכם
בפשטות: `אז מה אם יש לך השכלה, בכל מקרה תעבוד בשביל ההתנחלויות`.
מרבית הילדים האלה נקלטים בחממות ובמטעי התמרים של התנחלויות הבקעה. הסיבה
שהם אינם עובדים במפעלים ישראלים פשוטה: הכניסה לאזורי התעשייה בהתנחלויות
מותנית בהצגת תעודת זהות, ושם דווקא יש הקפדה על האיסור להעסיק קטינים.
בשדות הפתוחים, לעומת זאת, אין שום בקרה – לא של המעסיק המתנחל, לא של המנהל
האזרחי ולא של פקחי משרד הכלכלה. ארץ הפקר, ללא חוק ומוסר.
האמת שיש חוק, אבל למי אכפת
תזכורת: התנחלויות הבקעה נמצאות כולן בשטח C. לרשות הפלסטינית אין שם
סמכויות אכיפה בשטח הזה. מערכת החוקים הרלבנטית ליחסי העבודה בין מעסיקים
יהודים לעובדים פלסטינים בשטח זה יונקת משלושה מקורות: אמנות בינלאומיות
שישראל חתומה עליהן; חוקי העבודה הישראלים שהורחבו בצווי אלוף לשטחי הגדה
המערבית; וחוקי העבודה הירדניים, שמכסים את כל מה שלא מכוסה בצווי האלוף
(למאמר מקיף בנושא, ראו כאן).
העסקת הילדים בבקעה מהווה הפרה ברורה ורב ממדית של כל החוקים האלה. גיל
המינימום להעסקת ילדים הוא 15 – אבל בהתנחלויות עובדים ועבדו ילדים החל מגיל
10. החוק אוסר להעסיק ילדים כל עוד הם תחת חינוך חובה – אבל הילדים בבקעה
מועסקים כבר אז; החוק אוסר לחשוף ילדים עובדים לחומרים מסוכנים, למאמצים
פיזיים גבוהים, למכונות מסוכנות ולטמפרטורות קיצוניות – וכל אלה מהווים חלק
משגרת העבודה של הילדים שעובדים בהתנחלויות הבקעה. כך קובעות אמנת האו`ם
לזכויות הילד ואמנות של ארגון העבודה הבינלאומי שישראל חתומה עליהן, וכך גם
קובע חוק עבודת הנוער הישראלי. חוק עבודת הנוער אומנם לא הוחל על עובדים
פלסטינים למעסיקים ישראלים בשטחים, אבל במקרה כזה, כזכור, חל החוק הירדני –
וגם הוא מכיל את אותם איסורים. ולבסוף, חוק שכר מינימום והזכויות הנלוות,
שהורחב לשטחים ב-2007, מופר באופן שיטתי בבקעה: ילדים וגם בוגרים פלסטינים
משתכרים לעתים לא יותר מרבע משכר המינימום.

אחריותם של מתנחלי הבקעה למערכת הנצלנית הזאת, לצפצוף המתמשך על החוק, היא
ישירה וכבדה. הבלוג הזה אומנם מתרכז בעוולות ומחדלים של השלטון, אבל חשוב
להבין שאלמלא בחרו המתנחלים להעסיק ילדים דרך קבלנים פלסטינים, אלמלא היו
תאבי רווח קל, אלמלא ליבם היה גס כל כך במצבם הבריאותי של עובדיהם – כל זה לא
היה אפשרי. בעל חממת פלפלים שמשלם 70 ש`ח ליום עבודה, שלא מספק כפפות ומסכות
מגן, שלא משלם פיצויים - לא יכול להיתמם ולומר `לא ידעתי`. אומנם גם הקבלן
הפלסטיני נושא באחריות, אבל הדבר לא פוטר את המעסיק מאחריותו, ובית המשפט
הישראלי אף נדרש לכך ופסק ברוח זו לפני 5 שנים.
מנין יבוא עזרם של הילדים? משרד הכלכלה הכריז בחגיגיות כי `לא ירפה מהדחיפות
והחשיבות של נושא זה ( = אכיפת חוקי העבודה) ככל שיידרש`, אך אלה הצהרות
חלולות. שר הכלכלה היוצא, נפתלי בנט, כבר הבהיר שלפי דעתו התארגנות של עובדים
במקום עבודתם היא `כישלון של המנכ`ל`. הוא ודאי יודע שעובדים שאינם מאורגנים
– על אחת כמה וכמה עובדים מוחלשים כמו הפלסטינים בבקעת הירדן – אינם יכולים
להשיג דבר ממעסיק שרואה מול עיניו רק את שורת הרווח. כשמועצת יש`ע, כור
מחצבתו של בנט, מעלה על נס את הבקעה כ`סיפור הצלחה ישראלי`, הקשר הסיבתי
מתחוור: תוציא מינימום כסף על העובדים, תוודא שהם לא יתארגנו, תעסיק ילדים
בתנאי עולם שלישי – וכך תמקסם רווחים.

`סיפור ההצלחה הישראלי` הזה, כמו רבים אחרים, נבנה מאסונם של אחרים. יש קווי
דמיון בינו לבין הסיפור של אזור התעשייה `ניצני שלום` הסמוך לטולכרם, שסופר
כאן בהרחבה; גם שם חברו תאוות בצע של מעסיקים ישראלים, אוזלת יד והעלמת עין
שלטונית ארוכת שנים, והפקרה טוטאלית של העובדים לסיכונים בריאותיים. ההבדל
העיקרי הוא שבמקרה הנוכחי – ילדים-פועלים בבקעת הירדן – האדנות הישראלית
רומסת אוכלוסיה פגיעה באופן מיוחד. למרות שהבלטתי כאן את הצד המשפטי, את
שיתוף הפעולה העברייני של המתנחלים בבקעה עם רשויות ה(אי-)אכיפה, הצד השפל
והמכוער של ההעסקה הנצלנית בבקעה אינו נזקק למשענת משפטית; הוא מספיק מקומם
גם בלעדיה. אדם הגון צריך לדעת שמקומו של ילד בן 14 בבית ספר, שאין גוזלים את
ילדותו לשם עשיית רווחים, שאין רומסים נפשות רכות בסחיבת ארגזים וריסוס
מטעים 8 שעות ביממה. אדם הגון צריך לבער פשעים כאלה מן החצר הפרטית שלו, ולא
להיבנות מהם.

ומה אומרים על כל זה מתנחלי הבקעה?
`זה שקר מחריד. אין שום הצדקה להעסיק ילדים, לא רק מוסרית ומשפטית אלא גם
כלכלית`. (ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, דוד אלחייני, עושה סדר בשיקולים)
`אלה שקרים ומצגי שווא. חקלאי בקעת הירדן אינם מעסיקים ילדים... הדו`ח של
ווטש שם לו מטרה אחת: להוציא את דיבתה של מדינת ישראל רעה ולהשחיר פניה
בעולם`.(אלחייני מסביר על מה כן צריך לדבר ועל מה לא)
דוד אלחייני הוא חייל נאמן בצבא ההסברה הישראלי. כמו מפקדיו, הוא קודם כל
תוקף את השליח, ובתוך כך מקווה שהמסר יישכח. לדבריו, אף ילד פלסטיני לא מועסק
בהתנחלויות הבקעה. להד`ם. הכל שקרים ומצגי שווא של עוכרי ישראל. לצידו של
אלחייני עומדים גופי הסברה בחו`ל שתקפו את הדו`ח מכל זווית אפשרית – למעט
זווית העובדות (ה`פגם` העיקרי בדו`ח, לטענתם, הוא שהוא מתבסס על עדויות של
פלסטינים, ומן המפורסמות שאלה אינם כשירים לעדות).
אם כך, מדובר בקונספירציה קולוסאלית ממש בהיקפה. שקרים ומצגי שווא הם כל
הראיונות בדו`ח HRW, עם עשרות ילדים ומבוגרים שמעידים על התופעה; שקרים ומצגי
שווא הם הראיונות המצולמים עם ילדים-פועלים, חברי מועצות מקומיות ואנשי
חינוך בבקעה; שקרים ומצגי שווא הוא דו`ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני `מעאן`;
שקרים ומצגי שווא הם שלושה תחקירים עיתונאיים נפרדים על העסקת ילדים
פלסטינים, גם הם עם ראיונות שטח, משלושה אתרים שונים בבקעה; ולבסוף, שקרים
ומצגי שווא הוא דו`ח `קו לעובד` משנת 2012, שמציין כי `כ-10,000 פלסטינים
עובדים ללא היתר בהתנחלויות, רובם מועסקים בבקעת הירדן בעונות הגידוד
והקטיף, לרבות ילדים מגיל 12 ומעלה` (עמ` 30, הדגשה שלי). גם הצילום הזה, מן
הסתם, הוא פטה מורגנה.

אולי לא צריך להיטפל לאלחייני, אדם שהאמת אינה נר לרגליו. אחרי הכל, הוא גם
טען שמאז הסכמי אוסלו, אושרו לפלסטינים 54 קידוחי מים בבקעה וליהודים אף אחד
ושלאף כפר פלסטיני בבקעה לא חסרים מים (!) (על מנגנוני האפליה בהקצאת המים,
שמקורם בהסכמי אוסלו, ובפעולתה של ועדת המים המשותפת, אפשר לקרוא כאן, כאן,
כאן וכאן). בסך הכל, הכחשת העובדות היא דרך חיים בבקעה. כשנחשף שמתנחלי הבקעה
מחכירים אלפי דונמים לחקלאים פלסטינים, אמר בתגובה יו`ר הוועדה החקלאית של
המועצה האזורית, צבי אבנר, ש`מדובר בחריגים ולא בתופעה`. חקלאי הבקעה מכריזים
בכל הזדמנות שלא גזלו את האדמה מאיש ורק הגיעו להפריח את השממה, אבל העובדה
היא שאלפי דונמים של קרקע פלסטינית פרטית נגזלו מבעליהם בבקעה והועברו לידי
ההתנחלויות (שכיום מעסיקות את צאצאי הבעלים האמיתיים של הקרקע במשכורות
רעב). התנחלות גיתית, שחנכה ברוב טקס ופוליטיקאים שכונה חדשה לפני יותר משנה,
יושבת על 3,200 דונם של קרקע פרטית פלסטינית שנגזלה מכפר עקרבה. מותג התמרים
המצליח `זורגניקה` של אילה סמית מהתנחלות חמרה חייב את קיומו לקרקע שנגזלה
מבעלים פלסטינים פרטיים.

כך זה נמשך ונמשך. המתנחלים לא ידעו כלום וממשיכים לא לדעת כלום; רק בחקלאות
הם מבינים, לא בפוליטיקה. אבל דבר אחד הם כן מבינים בפוליטיקה, ודואגים
להשמיע אותו בכל הזדמנות: את הבקעה חייבים לשמור בריבונות ישראלית. כי שטח
שנגזל לא יוחזר. זה בוודאי נוח לא להבין פוליטיקה כשאתה נהנה מפירותיה אבל
להבין אותה היטב כשהיא מעמידה את נכסיך בסכנה. זה בוודאי נוח לגלגל את
האחריות למעלה (לממשלה, לסוכנות היהודית) כשמדובר בהשתלטות על קרקעות
פרטיות, ולגלגל אותה למטה (לקבלני העבודה הפלסטינים) כשמדובר בהעסקת ילדים
נגד החוק.
למעשה, המעסיקים היהודים בשטחים מתנדנדים בין שני קטביה של דילמה מזוהמת: או
שהם מצהירים שחוק אחד חל בשטחים, ליהודים וערבים, ואז עליהם לשקר ולהכחיש
עובדות שמתועדות בהרחבה; או שהם מתנערים מיומרת השוויון, פוטרים עצמם מחובות
חוקיות כלפי עובדיהם הפלסטינים (הנה, מתנחל מרועי באמת טען כך בבית משפט,
והפסיד), ואז מודים במובלע שבשטחים שורר אפרטהייד. אין דרך אמצעית.

ההכחשה היא דרך חיים בבקעה. ראש המועצה אלחייני הזדרז לבקר ביקור הזדהות
בכפר זבידאת אחרי פעולת `תג מחיר` ולגנות בחריפות את מבצעיה: `הם משתדלים
ורוצים להרוס את מרקם החיים המצוין בן עשרות שנים שבנינו בין האוכלוסייה
הפלסטינית והישראלית בבקעת הירדן. יש בינינו מרקם חיים של כבוד והערכה
הדדית.` תשאלו את תושבי זבידאת על `הכבוד וההערכה ההדדית` האלה. תתחילו אולי
בתושב הכפר שעבד בגיל 14 בהתנחלות ארגמן - שם גר דוד אלחייני - נפל ונלכד תחת
טרקטור, נחבל קשות, ונזקק לניתוח ואשפוז בבית חולים. תשאלו אותו אם במסגרת
`הכבוד וההערכה` שרחש לו המעסיק היהודי הוא גם דאג לטיפול הרפואי בו (הוא
לא). והאם גם טענתו (המבוססת) של ראש הכפר לפני כמה שנים, ש`ישראל היתה רוצה
שנחדל להתקיים`, היא חלק מ`מרקם החיים המצויין` בבקעה? יכול להיות שכשאלחייני
מדבר על `מרקם חיים מצויין` הוא בסך הכל מתכוון לשגרה בלתי-מופרעת ביחסי
האדונים-עבדים בין שתי האוכלוסיות בבקעה, יחסים שפעולות מצערות כמו הצתת
מכוניות וריסוס כתובות רק מאיימות לשבש?

מתנחלי הבקעה חיים בלה לה לנד, אבל למרבה הצער מרבית הישראלים נמצאים באותו
לימבו עמום של ספק-בורות ספק-הכחשה ביחס לבקעת הירדן. סקר דעת קהל שערכה
האגודה לזכויות האזרח לפני 4 שנים גילה בורות בממדים מבהילים: כשני שליש
(64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית.
כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח
כבוש. 57% מהמשיבים החזיקו בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה: 10% חשבו
שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חשבו שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חשבו שיש
כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטינית
(כ-86%).

האם בורות פוליטית היא יתרון או חיסרון? תלוי כמובן מי שואל ומי מרוויח
מהתשובות. בהתבטאות חושפנית מלפני כשנה, אמר ראש המועצה האזורית, דוד
אלחייני: `אנשים לא מחזיקים מאתנו מתנחלים. סקר של מינה צמח שהזמנו בעבר הראה
ש-80% מהציבור לא יודע שהבקעה זה מעבר לקו הירוק`. 80% או 64%, מה שברור זה
שאלחייני רושם את הנתון הזה כהישג תעמולתי. אפשר ממש לדמיין את פרצופו
הזורח: תראו מה זה, שנים קדחנו לישראלים בראש שאנחנו בקונצנזוס, שאנחנו לא
`קיצונים`, שאנחנו בכלל מתנועת העבודה – וזה עבד! הם אפילו לא יודעים שהכל
חרטא ושום דבר לא חוקי. כבוד!
כדאי להתעכב שניה על הנקודה הזאת. כדאי לחשוב לרגע מה זה אומר, שההצלחה של
המחנה הפוליטי הדומיננטי בישראל מושתתת, בין השאר, על שקרים והסתרת האמת; מה
זה אומר, שהוא יודע את זה ושוקד על זה; ומה זה אומר על תפקיד השמאל ועל טיבו
של הדיון הפוליטי בארץ. לפחות דבר אחד ברור: מה זה אומר על התקשורת. כתבות
ענק על `הקשיים` שניצבים בפני התנחלויות הבקעה (תמיד מזדנבת בהם הנימה
הפולנית, `אבל אנחנו לא דורשים דבר מן המדינה, רק שיתנו לנו לחיות`),
מיקרופון פתוח לחקלאים שצריכת המים היומית שלהם היתה יכולה לקיים כפר שלם
במשך שבוע – וכל זה בלי לומר מילה על הילדים חסרי השם שמסתובבים במטעים
ובחממות – זה לא עיתונות, זה בדיחה עצובה.
מה צפוי בעתיד?

בחודש דצמבר האחרון הניח טורבו החקיקה הימנית, ח`כ יריב לוין, תיקון לחוק
עבודת הנוער על שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על
מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים
שתוארו בפוסט הזה, להלכה לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי.
ילדים-פועלים בבקעת הירדן יוכלו להודות לח`כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד
משפטי הוגן.

האומנם? כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח`כים סטרוק, אילטוב, שקד,
פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים
פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות. זהו
תהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי `סיפוח משפטי` של השטחים.
המערכת המשפטית ומומחים לזכויות אדם מסתייגים ומזהירים ממנו; אני חושב שהם
טועים. אבל הנושא הזה ראוי לדיון בפני עצמו ולפיכך אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב.
ישראלים שמזדעזעים ממדיניותה של המדינה בבקעת הירדן וממעשיהם של המתנחלים
רוקעים עכשיו ברגליהם ושואלים מה לעשות. זאת שאלה מצוינת, אבל אדם צריך
להפנות אותה קודם כל אל עצמו, ורק אחרי שבחן את עצמו ביושר והגיע למסקנה שהוא
באמת מוכן לעשות, וגם לספוג מחיר. הבלוג הזה נמנע בדרך כלל מהטפה לפעולות
כיוון שהמנדט העיקרי שלו, כפי שאני רואה זאת, הוא בייצור ידע פוליטי
אלטרנטיבי, ובגיבושה של תודעה פוליטית בקרב ציבור רדום ו/או אפוף-תעמולה.
השמאל האקטיביסטי רוחש ארגונים ויוזמות וכל אחד מוזמן לבחור לו את נתיב
הפעולה שמתאים לו. אני לא כאן כדי לפסול או להמליץ. בכל זאת אני מרשה לעצמי
לומר מילה או שתיים לסיום על יוזמות החרם למיניהן. אלה מילים של פיכחון, לא
של תוכחה, ואני מקווה שגם יובנו כך.

החרם הבינלאומי על מוצרי ההתנחלויות כבר רשם לעצמו הישגים נכבדים. חקלאי
הבקעה ספגו את המכה הכבדה בשנת 2013, אז ירד הייצוא אצלם ב-14%, הפסד של 29
מיליון דולר. החקלאים מתלוננים, זה ברור; מה שהם לא מספרים לכם ושומרים בסוד,
זה שהמדינה מפצה אותם על ההפסדים, נוהל קבוע במשרד הכלכלה. יש שורה שלמה של
חוקים ותקנות כאלה, `חוק נזקי החרם` קראתי להן, שמענישות את אזרחי ישראל
פעמיים: פעם אחת בהשקעה בלתי מוצדקת מעבר לקו הירוק, ופעם שניה בפיצוי
העסקים שנפגעו מהחרם.

בכל מקרה, החבר`ה בבקעה לא פראיירים, וכשהבינו שאירופה מפנה להם כתף קרה,
החלו לשווק את תוצרתם לרוסיה, הודו וסין. זה פחות רווחי, אבל בסך הכל הם
שורדים יפה. ממדינות שמצב זכויות האדם בהן גרוע כמו בישראל או יותר לא נשקפת
סכנת חרם.
מה לגבי חרם מקומי? גם אם כל השמאל הישראלי יפסיק מחר לקנות כל תוצרת חקלאית
מהבקעה, זה בקושי יגרד להם פרומיל של פרומיל מהרווחים. ממילא רק 20% מתוצרת
הבקעה מיועדת לשוק המקומי, והשאר ליצוא. אני כמובן לא מתנגד לחרם כזה; באופן
אישי יש לי בחילה מהמחשבה שעל שולחני יעלו ירקות ופירות שספוגים בזיעת ילדים
מנוצלים וסובסדו בכספי. אבל אני מודע לכך שזהו אקט היגייני בעיקרו, שהשפעתו
הפוליטית מזערית. תומכי החרם מצביעים על האפקט הפסיכולוגי ולא רק הכלכלי
שלו, וזה נכון, ועדיין נראה לי שלא זה מה שישבור את חקלאי הבקעה. לתוצרת שלהם
(ובעיקר לתמרי המג`הול) יש תמיד ביקוש בחו`ל. מכאן נובע שצריך לחשוב הלאה.
אולי על חרם שניוני, כזה שחל על כל מי שסוחר עם התנחלויות הבקעה (חקלאים
צריכים ארגזים, וציוד מכני, וציוד קרור, ועוד ועוד); אולי נחוץ פרסום בנוסח
תחקיר `מולד`, והפעם על צינורות המימון הממשלתיים הנסתרים שמאפשרים את קיומן
של התנחלויות הבקעה.

אין לי פתרונות קסם, וכמו שאמרתי, אלה נושאים ל`מתקדמים`. הפוסט הזה מיועד
בעיקרו ל`מתחילים` - אלה שעדיין לא יודעים, או לא מבינים, את היקף הגזל
והניצול שמדינת ישראל ומתנחליה גובים מתושבי הבקעה. חתירה לשינוי תודעה כזה
כבר מוקעת בישראל של היום כבגידה. בישראל של היום, מי שמפר את החוק
הבינלאומי, את אמנת האו`ם לזכויות הילד ואת חוק שכר מינימום, מי שמרושש
קהילות שלמות ובכך מאלץ את ילדיהן לצאת לעבודה בגיל בית ספר, מי שמסכן את
בריאותם של הילדים האלה ומנצל את חוסר הישע המוחלט שלהם מול מערכת החוק
הישראלית - פטור מכל עונש. לעומתו, מי שרק קורא לא לקנות מוצרים מאותו גזלן
מפר חוק - הוא דווקא מסתכן בהעמדה לדין (תחת `חוק החרם`).

לעת עתה נסתפק בכך שכל ישראלי הגון יידע, וגם יפעל לאור הידיעה, שהתנחלויות
הבקעה הן מחוץ לתחום. לא צריך לפחד. ואלה שמותיהן:
אבנת, אלמוג, ארגמן, בית הערבה, בקעות, גיתית, גילגל, ורד יריחו, חמדת, חמרה,
ייט`ב, יפית, מבואות יריחו, מחולה, מכורה, מצפה שלם, משואה, משכיות, נעמה,
נערן, נתיב הגדוד, פצאל, קליה, רועי, רותם, שדמות מחולה, תומר.

[העבודה על הפוסט הזה לקחה שעות רבות; תרומות לבלוג יתקבלו בהכרת תודה]
עידן לנדו | 30 באפריל 2015 ב


קישורים למאמרים האחרונים בנושא

בלילה בלילה כשכולם ישנים חיילים מתפרצים לבתים פלסטינים
היום (רביעי) משמרות מחאה ברחבי הארץ: די למעצרים המנהליים! ישוחרר מאהר אל-אח`רס!
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית