קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הדו”ח החדש של שוברים שתיקה לא מחדש, אבל מאשש, 
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
06.05.15
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=4387




“מה נאמר בשיחות סיכום?”
“דיברו על הנתונים: אלפיים הרוגים ו-11 אלף פצועים, חצי מיליון פליטים, הרס
של עשרות שנים. פגיעה בהרבה מבכירי החמאס ובבתים שלהם. במשפחות שלהם. זה נאמר
כהישג כדי שלמישהו לא יהיה ספק אם למה שעשינו היתה משמעות במהלך התקופה
הזאת.”

אלה ההישגים של צה”ל ב”צוק איתן”: אלפיים הרוגים, יותר מ-500 מהם ילדים; 11
אלף פצועים; חצי מיליון פליטים; הרס של עשרות שנים; פגיעה מכוונת ומודעת
במשפחותשל אנשי החמאס. אלה הדברים שצה”ל התהדר בהם, לפחות בפני עצמו.
הם מופיעים בדו”ח החדש של שוברים שתיקה, “ככה נלחמנו בעזה 2014.” הדו”ח מורכב
מעדויותיהם של כ-60 חמושי צה”ל שהשתתפו ב”צוק איתן.” מי שעקב אחרי מה שהתרחש
בזמן אמת, לא ימצא שם מידע סטטיסטי חדש, אבל האיסוף השקדני מאשש את מה שידענו
ואת מה שהציבור הישראלי מנסה כמיטב יכולתו להדחיק: שישראל ביצעה ברצועת עזה
שווה ערך של “רצח לב מושחת.”

המונח הזה הוא תרגום שלי של המונח האמריקאי Depraved Heart Murder,שמתייחס
להריגה שנובעת מאדישות נפשעת ומכוונת לאפשרות שהפעולה שמבצע ההורג תוביל
למוות. זה הסעיף שבגינו הועמד לאחרונה השוטר שהרג את פרדי גריי לדין.


עדות 24, שריונר, דיר אל בלח
“נשלחנו לאבטח עבודות של הנדסה לחשוף מנהרה. אנחנו מאבטחים את ה-D9 [בולדוזר
משוריין] שעושים את העבודה שלהם ואנחנו עם הטנקים קצת זזים ימינה, קצת זזים
שמאלה, קצת קדימה, תופסים פינה על איזה בית. פתאום אני מזהה תריסים ישנים […]
אני מזהה אחד נפתח-נסגר, נפתח-נסגר. אני לא רואה שמישהו עושה שם משהו, אני
פשוט מזהה את זה נסגר-נפתח בלי קשר לרוח. אני אומר לקצין שלי “אני רואה את זה
זז, התריס זז.” הוא עושה לי “מה פתאום,” מסתכל, אומר לי “אתה מדמיין.” אחרי
שניה אני אומר לו “תסתכל עכשיו עוד פעם.” אומר לי “כן, זה זז. יאללה, פגז
לשם.” ואמרתי “יאללה, פגז לשם.” ירינו לשם שני פגזים.
הייתם בסכנה?
לא.
למה יריתם?
כי ההוראה היתה: כל מי שאתה מזהה במרחב – אתה יורה.”
ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב בעדויות הוא “פגז לכל בית” כל מבנה שהחמושים
הישראלים עמדו לפלוש אליו הפך למטרה לירי של פגזי טנקים. כמובן, מבלי לברר
האם יש מישהו בבית. התירוצים שהחמושים מכרו לעצמם הוא שממילא אף אחד לא היה
אמור להיות שם, כי צה”ל פיזר כרוזים וקרא לאוכלוסיה לברוח. בהתאם, אמר הצבא
לחמושים שלו שהוא צריך להתייחס לכל אדם שנותר בביתו כאילו הוא אויב חמוש, גם
אם הוא לא היה כזה. הוא יכול היה להיות כזה, ועל כן דינו מוות.

עדות מס’ 17, חי”ר, צפון הרצועה
“אם אתה יורה במישהו בעזה זה סבבה, לא קורה כלום, גם כי זה עזה וגם כי זה חלק
מהמלחמה. גם הבהירו לנו את זה. אמרו לנו “אל תפחדו לירות,” וגם הבהירו לנו
שאין אזרחים.”

אין אזרחים. בהתאם, אם הרגת מישהו, הוא לא יכול להיות אזרח.

עדות מס’ 35, חי”ר, דרום הרצועה
“היה כוח שזיהה שתי דמויות הולכות בתוך מטע חקלאי בערך 800-900 מטר מגזרת
הכוח. אלה היו שתי בחורות שהלכו בתוך המטע החקלאי. המפקד ביקש לזהות “מה אתה
רואה,” ואם הן מופללות או לא. זה היה ביום, 11-12 בצהרים. כוחות התצפית לא
ראו טוב אז המפקד העלה מזל”ט לאוויר שיראה את זה ממש מלמעלה, והמזל”ט הפליל.
הוא זיהה אותן עם פלאפונים, מדברות, הולכות. הכווינו לשם כלי טיס, על הבנות
האלה, והרגו אותן. אחרי שהן הופללו היתה לי הרגשה שזה חארטה. […] הם סורקים
את הגופות, וזה היה שתי נשים מעל גיל 30. גופות של נשים ואין נשק עליהן. הוא
חזר וממשיכים הלאה. הן נספרו כמחבלות. הן נורו אז ברור שהן מחבלות.”
או, כמו שקראו לזה מדורי הסאטירה במהלך האינתיפאדה השניה, “הפלסטיני הועלה
לדרגת מבוקש לאחר מותו.” תירוץ מקובל אחר של החמושים הוא לומר שכל גבר בגילאי
הלחימה, או כל פלסטיני בכלל, שנמצא באזור שצה”ל פלש אליו, הוא בעצם תצפיתן של
חמאס, או מישהו שיכול להיות תצפיתן של חמאס, ועל כן דמו מותר.
יש כמה בעיות עם הטיעון הזה. ישנה, כמובן, העובדה שזו שטות מוחלטת ופשוט
הרשאה לחמושים להתפרק מכל כללי הפתיחה באש: אתה פולש לאזור מיושב בכבדות ואם
מישהו חי שם, אתה מתקן את זה וקורא לכך הגנה עצמית. כללי המלחמה אומרים שאתה
צריך לזהות מטרה לפני שאתה יורה בה, שאתה לא יכול לירות באנשים סתם כך וללא
אזהרה. על השטיק הזה חתום אסא כשר, שבעגלא ובזמן קריב יתן את הדין בפני בית
דין בינלאומי, שהמציא את הרעיון של “חיי חיילינו קודמים לחיי אזרחי האויב”,
שפשוט מכשיר פחות או יותר כל שרץ. לא הכל, כמובן. החמוש צריך להסתכל במראה
אחר כך.

עדות מס’ 65, חרמ”ש, דיר אל בלח
“אני אומר את זה בבירור. לא הייתי מסכן את החיים שלי על שום בן אדם כזה במקום
שידוע שהוא אזור קרבות. אתה רואה אשה בהריון, אפילו שאשה בהריון זה דבר שיכול
להתפוצץ עליך, אתה בכל זאת בן אדם אנושי שלא ישר יזרוק עליה רימון. יש הגיון.
אבל אתה רואה גבר, שנות ה-20-40, שזה ממש מובהק – אתה לא מתבלבל.”
הבעיה השניה המרכזית בטיעון היא שלא כולם התפנו. היו לכך כמה סיבות. קודם כל,
להרבה מאד אנשים לא היתה דרך להתפנות. שנית, לא היה להם לאן. צה”ל תקף את
הרצועה משלושה כיוונים, ואם הם היו מנסים לצאת לים, חיל הים היה זה שטובח
בהם. במהלך המבצע, ארגוני זכויות אדם קראו שוב ושוב לצה”ל ליצור מסדרון בטוח
שיאפשר לתושבים להגיע לאזורים בטוחים; צה”ל לא עשה את זה. יתר על כן, פעם אחר
פעם הארטילריה של צה”ל וחיל האוויר שלו תקפו אזורים שאמורים היו להיות
בטוחים. לתושבים לא היה לאן לברוח, הדרכים היו לעתים תכופות מלכודת מוות,
וכמובן – לעתים קרובות, המשפחה שמנסה להתפנות מכילה “גבר בשנות ה-20-40, שזה
ממש מובהק”, כלומר חמושי צה”ל מזהים חלק מהפליטים כמטרות לגיטימיות.
נקודה שלישית היא שהרבה מאד מתושבי עזה חשדו, בצדק, שאם הם יפנו את בתיהם,
צה”ל יהרוס אותם. הדרישה שהם יהפכו לפליטים חסרי כל היתה לרבים מהם בלתי
נסבלת. והם צדקו. בכל מקום שבו דרכה הנעל הצבאית הישראלית, לא נשאר בית עומד.

עדות מס’ 33, חי”ר, צפון הרצועה
“איך נראית שהיה בתוך בית פלסטיני?
[…] היה קטע ממש חזק של ויכוח על אם מותר להשתמש להם במטבח או לא. אני הייתי
מהאסכולה שכן, היו הרבה חבר’ה מהאסכולה שלא. היה מישהו שהכין ראשון קפה שחור
ואז היו הרבה לבטים: לשתות, לא לשתות. אני הייתי בתפיסה שהמשפחה תחזור לבית
ותראה בית הרוס, כל החלונות שבורים, הרצפה שבורה וקירות מרוססים ברימון ואז
הם יגידו “בני זונות, אכלו לי מהקורנפלקס, אני לא מאמין?” זה לא יקרה, ולא
אכפת להם שאתה משתמש להם בגז, שאתה משתמש להם במטבח. אני חושב שזה חארטה, אני
לא חושב שזה שאלות קשות […]
זה היה לפני שידענו שמפוצצים את הבית כשאנחנו עוזבים. ביום שיצאנו מעזה,
הנדסה קרבית וכוח מצומצם פוצצו את כל הבתים ששהינו בהם, ואז אמרו לנו “אפשר
להתחיל ללכת.”

ההרס למבנים, זה שצה”ל התגאה שהפך חצי מיליון איש לפליטים, זה שישראל מונעת
את שיפוצו גם כיום, היה נרחב מאד. פעם אחר פעם מתארים החמושים את ההלם שלהם
מההרס שזרע צה”ל במבנים, את המנהג להביא דחפורים ולהרוס מבנה אחר מבנה, בלי
שום צורך מבצעי – ובמיוחד את הבתים שבהם שהו החמושים עצמם. ההרס הזה התרחש,
יש לציין, אחרי הקרבות, בלי התקלויות, ובלי כל סיבה – אלא אם אתה מבין שגרימת
סבל לאוכלוסיה היתה חלק מובהק ממטרות המבצע. כמות הארטילריה שצה”ל השתמש בה
כשבכל זאת היו קרבות – למשל, בסג’עיה – היתה כל כך חריגה שהיא הדהימה את הצבא
האמריקאי, שלא ממש ידוע באנינותו, והיא שגרמה לקרי להפטיר את ה”חתיכת מבצע
מוגבל” הידוע שלו.

כמובן, לאסטרטגיה של הקודקודים מתווסף גם יצר ההרס של החפ”שים.

עדות מס’ 31, הנדסה, עזה
“אם לבניין יש שישה עמודי תווך, מספיק שאתה שם שלושה, שלושה מהם נופלים –
הבניין נפל. אבל מה? אתה מביא איתך 40-50 מוקשים. אתה לא יכול לחזור איתם,
אתה כבר חייב לפוצץ, זה מין קטע כזה. אז אתה שם בבית 40-50 מוקשים. מן הסתם
הבתים ליד חוטפים את כל הזעזוע, גם הם קורסים, או שזה יוצר לך שרפה או שכל
החממה או המסגריה או כל מה שיש ליד הבית – גם זה עף. המ”פ אומר לך “תפוצץ,
תפוצץ, שים, אין לי מה לעשות עם כל התחמושת הזאת, אני לא אחזיר אותה ואנחנו
לא נלך באמצע עזה עם מוקש על הגב ובלי יכולת להכנס למצב אם מתקילים אותך.”
ואליו נלווה גם יצר ההרג. רוב החמושים לא ראו חמאסניק מימיהם. הם באו למלחמה,
מחוממים, וירו רק על מבנים ועל אזרחים. מספר ההתקלויות היה שולי. אז מדי פעם,
החמוש צריך לפרוק את זה איכשהו.

עדות 59, שריון, דיר אל בלח
“כעבור שלושה שבועות בתוך הטנק עלינו לעמדה וראינו את הציר הזה והתחילה מין
תחרות, “אתה תותחן, בוא נראה אם אתה גבר, בוא נראה אם אתה מצליח לפגוע ברכב
נוסע. אז מצאתי רכב, מונית. ניסיתי לירות פגז, לא הצלחתי [לפגוע]. עלו עוד
שני רכבים, ניסיתי עוד פגז או שניים, לא הצלחתי. המפקד אמר “יאללה, חלאס, אתה
מסיים לי את כל הפגזים, תפסיק.” אז עברנו למקלע כבד. [עם ה]מקלע כבד לא
הצלחנו [לפגוע] כמה פעמים גם על מכוניות, עד שפתאום ראיתי רוכב אופניים שסתם
מדווש לו בכיף. אמרתי, יאללה, אותו אני מוריד. מצאתי את הטווח, כיוונתי, לא
פגעתי. פגע קצת מלפניו ואז פתאום הוא התחיל לדווש במהירות פסיכית כי יורים
עלי. אז כל הצוות בטנק התחיל להקרע מצחוק ש”וואלה, תראו איזה מהיר הוא.” אחר
כך גם דיברתי על זה עם עוד תותחנים ומסתבר שזה היה מין תחרות כזו בין כל מיני
אנשים – “בוא נראה אם התותחן הזה פוגע ברכב, או התותחן הזה פוגע ברכב.”
ומאליו צף אלתרמן:
הוא חצה עלי ג’יפ את העיר הכבושה,
נער עז וחמוש – נער כפיר.
וברחוב המודבר
איש זקן ואישה
נלחצו מפניו אל הקיר.
והנער חייך בשיניים חלב:
“אנסה המקלע” … וניסה!
רק הליט הזקן את פניו בידיו,
ודמו את הכותל כיסה.

זה טיבה של החיה. זה מה שאנחנו משחררים כשאנחנו אומרים לאנשים ש”אין אזרחים,”
שאנחנו במלחמה, שהם יכולים להרוג את מי שהם רוצים ושהמפקדים שלהם כבר ידאגו
לחפות עליהם. זו לא חיה ייחודית לצה”ל; היא קיימת בכל אדם חמוש. הברזל עצמו,
ידע הומרוס, משתוקק לדם. ולכן אנחנו מנסים לרסן אותה. ופעם ידעו את זה פה,
ופעם השורות של אלתרמן הפכו לפקודת יום של שר הבטחון.

לא עוד. שר בטחון שהיה מתיר לפרסם שורות כאלה היום לא היה נשאר בתפקידו שעה,
והיה מוגדר כבוגד. כי את מה שפעם ידענו שהוא פסול, שידענו שהוא פשע מלחמה,
שאפשר היה לדרוש בזעם בעטיו
לו יוכנו בידה עונשים של פלדה!
בתי דין צבאיים של שדה!
היום הפך לחלק מהפקודות. לא הכתובות, כמובן, אבל צה”ל פועל ממזמן עם שני סטים
של פקודות, הרשמיות ואלה שכולם מעבירים בעל פה. די בטוח שאם תהיה חקירה
רצינית של מה שאוהבים לקרוא אצלנו “חריגות” ובפועל הוא השיטה עצמה, לא ניתן
יהיה למצוא אף קצין מעל דרגת רס”ן שחתום עליהן – אבל כולם יכירו אותן.
אלא שלציבור הישראלי לא די בכך שהוא מבצע פשעי מלחמה, ולא די לו בכך שהוא
מטייח אותם: הוא חייב לטעון שהם המוסר עצמו.

עדות מס’ 59, שריון, דיר אל בלח
“זה גם מה שהמפקדים אמרו לנו, הקצינים, גם הגבוהים וגם הזוטרים. אמרו לנו
“בסופו של דבר הדבר הכי מוסרי בעולם זה שאם אתה מרגיש איום אתה תירה לשם כי
הסיכוי שזה יהיה אזרח הוא מאד קטן.” כי כולם התפנו משם.”
“הדבר הכי מוסרי בעולם”, כמובן, על משקל “הצבא הכי מוסרי בעולם.”
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב