קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

צה”ל מקריב את הדרום
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
12.05.15
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=4392



אלוף פיקוד הדרום חשף את המדיניות הממשלתית של ישראל כלפי רצועת עזה: מלחמה
כל כמה שנים, תמיד ללא הכרעה

אם אתם גרים בדרום, אז כדאי שתדעו שמבחינת צה”ל מה שחוויתם בצוק איתן עומד
לחזור על עצמו בשנים הקרובות, פעם אחר פעם. הסיבה לכך היא שצה”ל מעדיף שאתם
תספגו אש מאשר שהוא יצטרך לנהל את רצועת עזה. זו המשמעות הברורה של הדברים
שאמר אתמול (ב’) אלוף פיקוד הדרום סמי תורג’מן (כאן, שם ובכל מקום.)

יש לציין שעצם ההתבטאות של תורג’מן ביחס למדיניות של ישראל לגבי רצועת עזה –
“רוצים לשמור שם את המצב בסטטוס קוו”, כפי שציטט נרג, “זו התפיסה של המדינה
ומי שלא מבין את הבסיס שלה, לא יכול להבין את הצעדים הצבאיים שננקטים” – היא
חריגה. הממשלה וצה”ל נמנעים בעקביות בשנים האחרונות, מאז ההתנתקות והלאה,
לומר לציבור מה המדיניות שלהם כלפי רצועת עזה. זה צריך היה להיות מפתיע:
בהתחשב בכך שאנחנו יוצאים למבצע צבאי בעזה כל שנתיים בערך בשש השנים
האחרונות, מבצע שבמהלכו בעקביות מוצאים ישובי הדרום את עצמם תחת אש מסיבית,
צריך היה לצפות שהשאלה “מה עושים עם עזה” תהיה שאלה יומיומית בשיח הציבורי
הישראלי.

אבל זו עזה. אף אחד לא רוצה לדעת, אף אחד לא רוצה לחשוב. לכולם נוח שזו נשארת
בעיה צבאית בלבד, בלי אספקטים אחרים, ולכולם נוח עם מדיניות צבאית שאין כמעט
אפשרות לבקר אותה, מדיניות שנקבעת במחשכים.

מה בעצם אומר תורג’מן? אפשר לחלק את המסר שלו לכמה חלקים:

א. יש שלושה מצבים אפשריים ברצועת עזה: שליטה של צה”ל, כאוס, או שליטה של
החמאס.

ב. הצבא לא מאמין ביכולת של שליטה פלסטינית שאיננה חמאס ברצועת עזה.

ג. המטרה שלו היא המנעות מכאוס.

ד. מצד שני, צה”ל לא רוצה לשלוט ברצועה.

ה. ברירת המחדל, אם כן, היא שלטון חמאס.

ו. כתוצאה מברירת המחדל הזו, ישראל תהיה בסבב לחימה עם עזה כל כמה שנים.

המטרה של צה”ל, אליבא דתורג’מן – והמסר שלו מסתדר היטב עם כל מה שאנחנו
יודעים על המדיניות של צה”ל כלפי הרצועה – היא למנוע משבר הומניטרי, כלומר
רעב, בעזה. מצד שני, צה”ל לא מוכן לאפשר למשטר החמאס להצליח. יש צורך, אם כן,
להשאיר את עזה במצב של משבר כלכלי נצחי. הנתונים כרגע מדברים על שיעור עוני
של כ-70% ועל שיעור אבטלה של כ-40%.

זה איננו מקרה: זו בחירה מודעת של צה”ל, שכמסתמן נכנס לוואקום שהשאירה הממשלה
בקביעת המדיניות כלפי רצועת עזה. צה”ל מקדם מזה שנים את מה שהוא מכנה
“מדיניות הבידול”: ניתוק בין הגדה המערבית ובין רצועת עזה. הבעיה העיקרית של
הכלכלה העזתית כרגע – אם נשאיר לרגע את נושא השיקום בצד – היא לאו דווקא
האיסור הישראלי על הכנסת סחורה לרצועה; היא האיסור הישראלי על הוצאת סחורה
מהרצועה לגדה ולישראל. צה”ל אוהב להשתמש הרבה בתירוץ הבטחוני, בטענה שאין
לדעת מה ינסו העזתים להבריח לגדה, אבל כפי שכבר ראינו, זה רק תירוץ – ותירוץ
חלול במיוחד.

העובדה שלישראל יש מדיניות של המטת עוני וסבל על רצועת עזה כדי לנקום בממשלת
החמאס, כשבו זמנית היא תומכת בהמשך שלטונו של החמאס, היא זו שמעניקה
לגיטימציה לחמאס בסבבי הלחימה שחוזרים פעם אחר פעם. ברוב המקרים, ישראל היא
זו שיוזמת אותם, או מפירה את הסטטוס קוו; בשלב מסוים, החמאס מעריך שהוא לא
יכול יותר לספוג בלי להגיב, שאם לא כן הוא יאבד ממעמדו, והוא מגיב. אז מגיעה
תגובת יתר ישראלית, וסבב הלחימה מתלקח. הישראלים אולי לא יודעים שהמדיניות
של ישראל היא להשאיר את העזתים חנוקים למחצה על עץ התליה, אבל העזתים מבינים
את המדיניות הזו היטב.

אפשר, וצריך, לעמוד על העובדה שכאשר תורג’מן מסביר לנו שזו המדיניות
הישראלית כלפי רצועת עזה מזה שנים, הוא מוציא את ראש הממשלה נתניהו שקרן. זה
האחרון, אחרי הכל, דיבר כמה וכמה פעמים על הכרעת החמאס, כשידע היטב שזו לא
המטרה שלשמה הוא חותר. החשיפה של תורג’מן מוציאה את שר החוץ ליברמן לא רק
כשקרן, אלא גם כמוקיון שהציבור, אילו היה טורח לשים לב, היה מגרש בזפת
ונוצות.

אבל הציבור לא שם לב, ותורג’מן הרשה לעצמו לומר את הדברים כשהוא יודע שאף אחד
לא יטרח להבין מה המשמעות שלהם. והמשמעות שלהם היא כזו: צה”ל לא רוצה לשלוט
ברצועת עזה, כי זה יהיה ממש לא נוח לו; זה ידרוש ממנו משאבים, זה ידרוש ממנו
לוחמת גרילה יקרה.

וכיוון שצה”ל לא רוצה לשלוט ברצועת עזה, הוא מעדיף להרוג מדי שנתיים אלפי
אזרחים עזתים – ולהפקיר את הדרום הישראלי לירי שהוא יודע שאין לו מענה
אפקטיבי אליו. הוא יודע שיהיו קורבנות בקרב אזרחי ישראל, הוא יודע שמאות
אלפי ישראלים יירדו למקלטים, הוא יודע שחייהם לא יהיו חיים במשך הקרב והוא
יודע שגם מצבם הכלכלי יתרסק – לא כמו מצבם של העזתים, אבל יתרסק; הוא יודע
שעשרות אלפי ישראלים יסבלו מפוסט טראומה. הוא יודע – וזו הבחירה המודעת שלו.

כלומר, צה”ל הפך את הפירמידה. במקור, הוא היה אמור להיות הכוח שמגן על אזרחי
ישראל, באמצעות גופות חייליו במידת הצורך. אבל מזה כשני עשורים, זה לא המצב.
פעם אחר פעם, האזרחים נאלצים לספוג התקפות כדי למנוע אבידות מהצבא. צה”ל, אם
להיות בוטה, עושה בדיוק את מה שהוא טוען שהחמאס עושה: משתמש באזרחי ישראל
כמגנים אנושיים.

וכמובן, כמו באינתיפאדה השניה, צה”ל לא יכול סתם להשתמש בישראלים כמגן אנושי;
הוא גם חייב להאשים אותם במצבם. באינתיפאדה השניה זה היה בוגי “החוליה החלשה”
יעלון, במלחמת לבנון השניה היה זה הבוגד יצחק גרשון, אלוף פיקוד העורף שסירב
לפקודת שר הבטחון בזמן מלחמה לפרוס את אנשיו בישובים המופגזים, ועכשיו
תורג’מן מייבב שהכותרת “נטושים בעורף” – מדויקת ככל שתהיה – היא “נצחון של
חמאס,” כמו גם הדיבורים על קורבנות כעל אסון.

אגב, תושבי הדרום? הולך להיות רע יותר. תורג’מן מדבר על כך שבעתיד, צה”ל יבצע
פינוי יזום של “אוכלוסיה לא חיונית” מהאזורים שבקו האש. כלומר, הוא יעדיף
להחזיר אותנו למצב של 1948, ובלבד שלא יצטרך לעשות אחד משני דברים: או לשלם
את המחיר, לכבוש את הרצועה ולשלוט בה; או לאפשר לתושבי הרצועה קיום בכבוד
וקשר עם הגדה המערבית.

ועכשיו, כשאנחנו יודעים מה המדיניות; כשאנחנו יודעים שהיא מבטיחה לנו סבבי
לחימה בלתי פוסקים; כשאנחנו יודעים שצה”ל ימשיך להשתמש בתושבי הדרום כמגנים
אנושיים, ושהוא ימוטט את חייהם על ידי פינוי – עכשיו הגיע הזמן להתעורר ולדבר
על עזה.

לפני הקיץ. לפני התירוץ הבא לשפיכות הדמים.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד