קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

1948: הפיל שהיהודים בחדר לא מדברים עליו


תום מהגר
15.05.15
http://www.haokets.org/2015/05/15/1948-%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%9C-
%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%97%D7%93%D7%A8-
%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95/



יום האדמה - יום המאבק לצדק מרחבי של כולם
מהרהוריו של מזרחי בוועידת ישראל לדמוקרטיה

עבודת הארגונים הפועלים למען חברה משותפת מצביעה על מספר תחומים בהם נדרשת
מדיניות אחרת בכל מה שקשור ליחסים בין יהודים וערבים: חינוך לערכים
דמוקרטיים, הכרה הדדית ולימוד השפה הערבית; הקצאה שוויונית של משאבים
וקרקעות; שילוב תעסוקתי והשקעה כלכלית מוגברת ביישובים ערבים; ייצוג הולם
בתהליכי קבלת החלטות; לגיטימציה לשפה הערבית במרחב הציבורי; שינוי סמלי
המדינה, ועוד. בתחומים אלה ואחרים הארגונים החברתיים הפועלים לחיים משותפים
בין יהודים לערבים מציעים סדר יום אחר, מעניין וחשוב.

מה שאותם ארגונים, הדורשים שוויון בין יהודים לערבים ומבקשים עתיד משותף, לא
מדברים עליו ולא עוסקים בו, הוא זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים למולדתם.
1948 היא כמו פיל שעומד במרכז החדר. רבים מעמיתינו הפלסטינים בארגונים הללו
מגיעים ממשפחות עקורות במולדתן ורוב בני עמם נמצא בגלות. אני לא רוצה לטעון
בשם הפלסטינים שהם היו רוצים לפתוח איתנו, היהודים, את הדיון על זכות השיבה.
אבל אני כן רוצה לשאול – מדוע אנו, היהודים, לא מעלים שאלות על 1948 כשאנחנו
מדברים על חיים משותפים ועל חזון של שוויון, ועוסקים בניסיון להשיגם?

יהודים מימשו ומממשים את זכות השיבה שלהם בעקבות אירועים היסטוריים שונים:
רובנו נמצאים כאן בארץ אחרי אלפיים שנות גלות, כהגדרת התנועה הציונית,
באמצעות חוק השבות שמאפשר לכל יהודי העולם לקבל אזרחות ישראלית; רבים
מהישראלים הצעירים שהם דור שלישי לקורבנות מלחמת העולם השנייה ביקשו וקיבלו
אזרחות ממדינות המוצא של סביהם וסבותיהן מאירופה; ולאחרונה פורסם כי ממשלת
ספרד תאפשר ליהודים שהם צאצאים של קורבנות גירוש ספרד במאה ה- 15 להגיש בקשה
לקבלת אזרחות ספרדית. אם כך, בהנחה שאנו מאמינים בשוויון בין יהודים לערבים,
הרי שעלינו לצדד בזכות השיבה של הפלסטינים למולדתם.

אך בפועל, הארגונים החברתיים שפועלים לשילוב ולשוויון שותקים, מעין שתיקה
שבהסכמה, בנוגע לזכויות היתר שיהודים נהנים מהן בכל הקשור להגירה אל תוך
ישראל. פסיקתו של אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, בעתירתו של האזרח
עאדל קעדאן והאגודה לזכויות האזרח נגד מנהל מקרקעי ישראל, מהווה דוגמא
מובהקת לכך. מצד אחד, מבחינת הארגונים שפועלים לקידום חיים משותפים, מדובר
בנקודת ציון חשובה ביותר ביחסים שבין הרוב היהודי למיעוט הערבי, מפני שהנשיא
ברק מיצב את עקרון השוויון ואת חובת המדינה לנהוג בשוויון בכל אזרחיה כערכים
חוקתיים. יתרה מזו, במוקד העתירה עמדו תחום הדיור וההפרדה בין יהודים לערבים
הנהוגה בארץ, ועל כן פסיקתו נגד ההפרדה העניקה משנה חשיבות לחזון של חיים
משותפים בארץ. למרבה הצער, בג`צ דחה לפני חודשים ספורים עתירה נגד חוק ועדות
הקבלה, ובכך למעשה קבע שאותו מנגנון שמנע ממשפחת קעדאן מלגור ביישוב קציר,
הינו חוקי.

מצד שני, השופט ברק הקפיד לציין פעמיים בפסק דינו כי חוק השבות אינו מוטל
בספק. בפעם הראשונה כאשר כתב שהעותרים עצמם, האגודה לזכויות האזרח אינם
קוראים תיגר על עצם המהות היהודית של המדינה, והביא כדוגמא לכך את חוק השבות.
ובפעם השנייה כאשר הוא עצמו ציין שהמפתח לכניסה לארץ נמצא אך ורק בידי
יהודים, והדבר הולם את הגדרת המדינה. כדאי לשים לב שברק, במודע או שלא במודע,
בחר להשתמש באחד הדימויים הפלסטינים הבולטים לשיבה למולדת – המפתח.

אם כך, המודל לחיים משותפים שנובע מפסק דינו של ברק הולם את האג`נדה של רוב
הארגונים הפועלים בתחום ותוחם את גבולות השיח: ראוי ליישם שוויון על בסיס
אזרחות מלאה בתוך תחומי הארץ, אבל בכל הנוגע להיסטוריה של הפליטות הפלסטינית
ולזכויות הקולקטיביות שיהודים נהנים מהן לעומת פלסטינים, התיק סגור.

ההסבר להתעלמות מזכות השיבה נמצא, לדעתי, בשורשים הפוליטיים של השמאל היהודי
בארץ בכלל, ובפרט של מי שייסדו את הארגונים לחברה משותפת וזכויות אזרח. הם
הצאצאים האידיאולוגיים של אותה קבוצה פוליטית ואתנית אשר נחשבת בפוליטיקה
הישראלית ״שמאל״, למרות שהם אחראים במידה רבה לנכבה כאשר חסמו את שיבת
הפליטים והתיישבו על אדמותיהם

לדעתי זו דינאמיקה שאינה עולה בקנה אחד עם השאיפה לחיים משותפים ואזרחות
מלאה. ברור שהמיעוט הפלסטיני ברובו המכריע מתנגד לכך נחרצות. ראשית, מבחינת
האינטרס האישי, למה שאזרח ערבי-פלסטיני ישלם מיסים למדינה שמשקיעה משאבים לא
מבוטלים בהבאת `עולים חדשים` יהודים, בשעה שהיא שוללת את זכות השיבה שלו ושל
משפחתו? ושנית, ברמה הפוליטית הקולקטיבית, מדינת ישראל למעשה גוזרת על
המיעוט הפלסטיני בתוכה לחיות במנותק מהקהילה הפוליטית הרחבה שלו, מסביבה בה
הוא יכול לממש את הזהות וההיסטוריה שלו, וזאת בשעה שהיא מעניקה לכל יהודי
העולם את האפשרות הזו כאן בארץ.

ההסבר להתעלמות מזכות השיבה נמצא, לדעתי, בשורשים הפוליטיים של השמאל היהודי
בארץ בכלל, ובפרט של מי שייסדו את הארגונים לחברה משותפת וזכויות אזרח.
הפעילים היהודים אשר הקימו את הארגונים לחברה משותפת הם הצאצאים
האידיאולוגיים של אותה קבוצה פוליטית ואתנית אשר נחשבת בפוליטיקה הישראלית
״שמאל״, למרות שהם אחראים במידה רבה לנכבה הפלסטינית – גם במהלך המלחמה עצמה
וגם אחריה – כאשר הם חסמו את שיבת הפליטים והתיישבו על אדמותיהם. בין `דור
המייסדים` היהודי של שנת 1948 לארגונים של ימינו, קמו אותם גופים, שדיברו על
`דו-קיום` אבל קבעו מראש שיש דברים שהם מחוץ לדיון הפוליטי בין יהודים
לפלסטינים אזרחי ישראל, ובראשם הנכבה.

כדאי לשים לב שהדברים עולים באופן ברור בהחלטתו הנ`ל של נשיא בית המשפט
העליון, אהרן ברק, ובהסכמה בינו לבין העותרים:

עתירה זו צופה בעיקרה פני עתיד. אין בכוונת העותרים להעביר תחת שבט
הביקורת את המדיניות ארוכת השנים, לפיה הוקמו ברחבי הארץ (בסיוע מוסדות
ההתיישבות) יישובים – קיבוצים, מושבים ומצפים – שבהם התגוררו בעבר ומתגוררים
היום, כמעט תמיד, אך ורק יהודים. העותרים אינם ממקדים את טיעוניהם
בלגיטימיות של המדיניות ששררה בעניין זה בתקופה שקדמה לקום המדינה ובשנים
שחלפו מאז הקמתה. הם אף אינם מערערים על התפקיד המכריע שמילאה הסוכנות
היהודית ביישוב יהודים ברחבי הארץ במהלך המאה הזו (ההדגשה שלי, ת`מ)

דוגמא אקטואלית: בית המשפט העליון קבע בשבוע שעבר שתוכנית המדינה לפנות את
תושבי עתיר/אום אל-חיראן, ולהקים במקומם יישוב יהודי בשם חירן, היא חוקית.
קיבוץ שובל יושב כיום על האדמות המקוריות של השבט, אשר גורש ב-1948 ממקום
מושבו.
Umm el-Hieran
ה״שמאל״ קובע את גבולות השיח באופן שהולם את האינטרסים ההיסטוריים
והעכשוויים של הקבוצה האתנית ממנה הוא מורכב

כפעיל מזרחי הדינאמיקה הזו חורה לי, משום שהיא מכוונת אצבע מאשימה אך ורק
כלפי הציבור שאני מגיע ממנו, תוך התעלמות מהשורשים הפוליטיים של המדינה
ולנסיבות הקמתה. דוגמא מוחשית לכך ראינו לא מכבר בקמפיין של שתי״ל נגד
הגזענות: מהתמונות עולה שהגזען הישראלי המצוי הוא גבר מזרחי כהה עור שעונד
שרשרת מגן דוד על צווארו ולובש חולצה של `להבה`. הגבר שמקיים את החיים
המשותפים, לעומתו, הוא גבר אשכנזי-לבן. מבחינתי, מתבקש לשאול האם קיבוץ שיושב
על קרקע פלסטינית ושמקבל לשורותיו מעט מאד מזרחים או פלסטינים, אינו ביטוי
לפוליטיקה גזענית, אשר ממש אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות החיים המשותפים?
העתירה לעיל והחלטתו של הנשיא ברק בוחרות להתעלם משאלה זו.
בירושלים, למשל, יהודים מהאליטה הישראלית גרים בשכונות בהן גרו בעבר
פלסטינים, בבתים שהם לא שלהם ממש, אך הם יימנעו מלהזכיר זאת ויתייחסו דווקא
לפסגת זאב או הר חומה כאל התנחלויות שמהוות מחסום לשלום

כך, השמאל היהודי במתכונתו הנוכחית, בה רובו מורכב מפעילים אשכנזים, `מרוויח
פעמיים` מהדינאמיקה הפוליטית הזו. מצד אחד, השמאל האשכנזי נחשב כציבור נאור,
שוחר שלום וחיים משותפים; מצד שני, במקביל, אותו ״שמאל״ קובע את גבולות השיח
באופן שהולם את האינטרסים ההיסטוריים והעכשוויים של הקבוצה האתנית ממנה הוא
מורכב. בירושלים, לדוגמא, יהודים מהאליטה הישראלית גרים בשכונות בהן גרו
בעבר פלסטינים, בבתים שהם לא שלהם ממש, אך הם ימנעו מלהזכיר זאת ויתייחסו
דווקא לפסגת זאב או הר חומה כאל התנחלויות שמהוות מחסום לשלום.

לסיכום, ניסיון אמיץ וכנה של הצדדים בסכסוך לגבש ביחד הבנה של שורשיו הינו
אחד המרכיבים הקריטיים בדרך לפיוס. ההכחשה השיטתית של 1948 כאירוע מכונן
בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, דווקא בשורות אלו הפועלים למען שוויון
וחיים משותפים, היא שמלמדת אותנו על הצורך בדיון משמעותי אודות הנכבה
הפלסטינית.
הכותב עבד בעבר בארגונים רופאים לזכויות אדם, קו לעובד ויוזמות קרן אברהם.
עובד כיום במרכז המשפטי עדאלה
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב