לא לעתים מזומנות נתקל אדם בדילמה מוסרית כמו זו שעליה אספר לכם ברשימה הזו.
לאלה מכם שעוקבים אחרי פרסומי הבלוג כאן ובפלטפורמות אחרות, ודאי נתקלתם
בדיווחים שלי על אודות שביתות הרעב השונות של האסירים הפלסטינים לאורך
השנים. השביתות האלה הן בעצם דרך המחאה היחידה שנותרה בידי האסירים הפוליטים
הפלסטיניים שנכלאים בצו מנהלי ללא משפט וללא תאריך שחרור ברור, בניסיון
להילחם על הצדק ששללה מהם המדינה. כל שביתות הרעב האלה כרוכות בוויתור כואב
וקשה על אוכל ושתיה, אך לא כל שביתות הרעב מתנהלות באותו אופן. עם זאת, כל
הדרכים מיועדות להשיג את אותה המטרה: הבאת המאבק הפלסטיני למרכז תשומת הלב
של התקשורת העולמית.
שביתות רעב
כשאנחנו חושבים על שביתת רעב, אנחנו מדמיינים לעצמנו אדם שמתנזר מכל מאכל,
נאבק עם התסמינים הפיזיים, סובל מוורטיגו, מהקאות, משיתוק שרירי הראייה,
מדימומים פנימיים וחיצוניים, ולבסוף נכנע לגופו המאכל את עצמו עד המוות
הגואל אותו מיסוריו. רוב בני האדם לא ישרדו מעל 40 עד 70 ימים בלי מזון, והם
ימותו בייסורים עצומים.
כדי להיות מוכר כשובת רעב על אסיר להחזיר את ארוחותיו יומיים ברציפות, אז
ינסו שלטונות הכלא לעשות כל שבכוחם כדי לשבור את שביתתו, והם מפעילים אמצעים
כגון בידוד, שלילת יציאה לחצר, שלילת הגישה למכשירי חשמל, ויחס קשה יותר
באופן כללי. אסירים מדווחים שבשלב הראשון הזה של השביתה, שולל מהם השב`ס
פעמים רבות גם גישה למלח שולחן, שערבוב של שתי כפיות שלו במים שהם שותים
מרכך את התסמינים הגופניים של הקטוזיס.
אחרי 28 ימי שביתה מורות פקודות שב`ס על בדיקה גופנית שתתבצע בבית חולים על
ידי רופא חיצוני, ואם השביתה נמשכת 35 ימים ברציפות - יש לאשפז את האסיר
בבית חולים אזרחי, אז יופקדו 3 סוהרים על כל אסיר, והם יישבו מחוץ לחדרו על
כסא פלסטיק במשמרות של 8 שעות. במקרים רבים יהיה האסיר כבול למיטה בידיו
וברגליו בכל שעות היממה, ובמקרים מסוימים יותרו אזיקי הידיים בשעות הלילה.
זה תענוג מפוקפק לכל המעורבים.
אוסמולייט
אז איך בכל זאת הצליחו אסירים פלסטינים בשנים האחרונות למשוך את שביתות הרעב
שלהם כל כך הרבה זמן? איך הצליחו 86 אסירים לשבות רעב 63 ימים בשביתת הרעב
הגדולה של 2014 שכללה בשיאה 317 שובתים? איך הצליח סאמר עיסאווי להמנע ממזון
210 ימים ברציפות, כמעט פי 4 מממוצע זמן-המוות העולמי? מה באנטומיה של איימן
שראוונה התיר לו לשבות רעב שמונה חודשים ברציפות? ויש עוד דוגמאות רבות
לשביתות ממושכות שלכאורה שוברות את מגבלות הגוף האנושי ומאפשרות לאסירים
לחיות זמן רב הרבה יותר מהצפוי. איך הם עושים את זה?
התשובה הפשוטה היא שטכנית זו אכן שביתת רעב, כי האסירים באמת לא אוכלים מזון
מוצק, אך בפועל הם מקבלים, מבחירה, פחיות של `אוסמולייט` לשתיה כחלק מהטיפול
הרפואי לו הם זוכים, תרופה שנועדה לטיפול בתת משקל ומכילה את כל מה שצריך
הגוף כדי לחיות: פחמימות, שומנים, מלחים, ויטמינים ומינרלים. תיאורטית, אדם
יכול לשרוד שנים רבות תוך צריכה של הנוזל הזה ומים בלבד, בעלות ממוצעת של
כ-60 שקל ליום.
אוסמולייט
אז למה לא מדברים על זה?
מידע ראשוני על הפרקטיקה הזו הגיע אלי בזמן שביתת האסירים הגדולה בשנה
שעברה. התייעצתי עם גורמים שונים, ולבסוף לא פורסם המידע הזה לא על ידי ולא
על ידי אחרים. יש כמה סיבות לכך שהמידע לא נחשף לידיעת הציבור הישראלי עד
היום: ראשית - העלאת עניין האסירים הפוליטיים הכלואים ללא משפט בצו מנהלי
למשך שנים ארוכות כנראה אינה דבר רצוי. קל יותר להשאיר אותם מחוץ לתודעה;
שנית, יש פה עניין של סודיות רפואית, הרופאים אינם יכולים לספר לעולם על
הטיפול אותו מקבלים מטופליהם; ושלישית - חשיפת המידע הזה עלולה לדחוק את
האסירים להמנע מלקיחת תוספים, מה שיביא, פוטנציאלית, למוות של רבים מהשובתים
- ובמקביל, לדחוק את הממשלה להעביר חוקים אנטי-אנושיים כמו חוק ההזנה
בכפייה. זוהי אחריות שלא ביקשתי לעצמי, ובבחירה בין לספר את הכל לבין לתת
לאנשים האלה לחיות - בחרתי בחיים.
ובכל זאת, למה עכשיו?
כיום שובתים רעב שלושה אסירים פלסטינים: השיח` ח`דר עדנאן, השובת כבר יותר
משלושה שבועות וחצי במחאה על חידוש מעצרו המנהלי; מוחמד רשדאן, השובת זה
כשבוע וחצי במחאה על כך שהשב`ס אוסר עליו לפגוש את משפחתו בשש השנים
האחרונות; וסדאם עוואד, שהתחיל את שביתתו בחמישי הזה מתוך סולידריות עם
השיח` עדנאן. בניגוד לשביתות קודמות, עדנאן נמנע לחלוטין מכל דבר שאינו מים,
ואינו מוסיף להם אפילו מלח שולחן פשוט. הוא מסרב לקבל טיפול רפואי מרופאי
שב`ס, סובל מכאבים איומים בכל חלקי גופו, ולא יכול לעמוד או לזוז. לדבריו,
הוא נחוש להשתחרר או למות. אני מאמין לו. אפשר לומר, אם כן, כי עדנאן קיבל
את ההחלטה הזו במקומי.
ח`דר עדנאן עם שחרורו בפעם הקודמת
צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס
אין להקל ראש בשביתות הקודמות. גם עם התוספים, הניתנים אחרי כמה שבועות,
ההקרבה הנדרשת מהשובתים היא עצומה וזו רחוקה מלהיות הצגה, כפי שחלקכם ודאי
הייתם רוצים להאמין. המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו רבים מהאסירים האלה, בו הם
נכלאים ללא משפט למשך חודשים ושנים בלי שהם מואשמים בדבר לא משאיר אפשרויות
התנגדות לא אלימות רבות, ושביתת רעב מסכנת חיים היא אחת הבודדות שבהן.
להיכלא בבידוד מוחלט למשך חודש, ואז להיות אזוקים למיטת בית חולים למשך
שבועות וחודשים ארוכים בלי יכולת לקבל מבקרים או לזוז, תוך כאבים ותופעות
מגוונות אחרות - זו חוויה הרחוקה מאוד מלהיות `הצגה`. עם זאת, יש להפריד בין
שובתי הרעב שאינם מוכנים לקבל תוספים להקלה על התסמינים הגופניים הקשים
וסכנת החיים המיידית, אלה המוכנים להקריב את חייהם לטובת המטרה, לבין אלה
הבוחרים בכניסה לגיהנום הזה למען המטרה אך בוחרים להקל מעט על הסבל האישי
שלהם. ועם או בלי קשר, יש לשחרר לאלתר את כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים
הכלואים בבתי הסוהר הישראלים.
|
