קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - אקטיביזם

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ושוב קדום 19.6.15 - דיווח מהפגנה נגד האפרטהייד


ושוב קדום 19.6.15

יום ראשון עבר, גם שני חלף. לא הספקנו למחות את מאורעות שבוע שעבר, והנה
שוב ששי. קדום שוב עוטה
בגדי מחאה. הגברים יוצאים מהמסגד נערכים. כבר 128 ימי ששי כאלה שתושבי
קדום מוחים נגד סגירת הכביש.
העילה, הקירבה לקדומים. קדומים קודמת לקדום. קדום ותיקה ממנה.
קדומים בסיוע הצבא חזקים מקדום. זו המשוואה.

השבוע החל הרמדאן. על אף הצום אין ויתור ולו בכהוא זה, לתהלוכה ההולכת
ומתארגנת

בינתיים אני נכנסת לחנות שהיא מעין כוך קטן בה נמכרים דברי מתיקה, שתיה
וחטיפים

בחנות אני פוגשת את ר`, עיניו שמוטות מטה, כלומר עין אחת, את השניה איבד
לפני חודש. כאן בקדום.

בקדום הנאבקת על הזכות לחיות. על הזכות להתקיים.

כמה סנטימטרים ממנו, עומד צעיר ונישען על קביים. הוא אחד מחמשת הירויים
משבוע שעבר.אני מסתכלת עליהם ואינני יודעת
את נפשי. רוצה לחבק אותם ולא יודעת אם זה מקובל. אשה. אויבת. אני עוצרת
בעד עצמי. מבקשת ליצור עימם קשר.
.אולי יאותו לספר? אולי הם רוצים, ואולי לא. אינני יודעת. בעל החנות
מסביר לי בפשטות,
שהם מ פ ח ד י ם . הם שניפגעו ושילמו מחיר יקר בעבור החירות שהם
דורשים, יודעים שלחירות יכולות להיות כמה
דרגות. הם יכולים להפסיד גם את זו הקטנה שנישארה להם. הם פצועים בגופם
ובנפשם.

ואני משפילה את שתי עיני, מבוישת, מצטרפת לשלוש העיניים המוטות כלפי מטה.
5 עיניים. אחת נשארה ברחוב בקדום.

התחברנו: הבושה, החרפה, העצב, הנעורים שאבדו ללא שוב, ואני, בגילי, שחשבתי
שכבר ראיתי הכל.

אני שואלת את ס` מיודענו משכבר ההפגנות, כמה פצועים ונפגעים היו לכם ב-4
שנות ההפגנות? והתשובה
בהירה וחדה: 48 פצועים מירי חי. 200 מפגיעת כדורי גומי,
-25 בכל הפגנה משאיפת גז. עשיתי חשבון. : 800 ניפגעים משאיפת גז.
הסטטיסטיקה מתעתעת בנו. איננו יכולים לאמוד מה יקרה בשבוע הבא.
כניראה יהיה תואם את הנתונים שמניתי. זה לא ניתפס. נכון?

ואתם, המעט, שתקראו את דברי, תיתהו, איך זה שלא שמענו על כך? 4 שנים, שאנו
חיים את חיינו ועינינו סומות.

ורק ר` יסתכל אל העולם, אותו עולם כביכול, בעין אחת. והיא עצובה. עצובה עד
דמעות. גם שלי.
וכל מה שיקרה לאחר מכן, הוא אותו הניגון, אותה שגרה.

בשבילי, על אף היד שס` תפס בידי כשהתחלנו לרוץ יחד מפחד רימון הגז, כבר
אינו משמעותי.
ונישארו התמונות המרצדות חזור ורצוד, של העיניים. העיניים הריקות. חסרות
התקוה
התקוה שאנחנו גזלנו מהם.

רעיה
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

נגד הסיפוח, נגד השחיתות, נגד המגיפה הכלכלית - ההפגנות שהיו ואלה שיהיו בימים הקרובים ‎
לא לסיפוח! כן להכרה במדינת פלסטין! משמרת מול הקונסוליה האמריקאית בירושלים, יום שישי 3.7י
דיון מכריע היום בבית המשפט בירושלים - לא לגירוש משפח סומרין