קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

סיפוח משפטי: למה לא, בעצם?
מאת עידן לנדו
לא למות טיפש

4.7.2015הקדמה

בשטחי הגדה המערבית, יודע כל דרדק, שורר כאוס משפטי. זה לצד זה מסתופפים
שם, ולעתים קרובות מתגוששים, מקטעים מן החוק העות`ומני, החוק הירדני,
המשפט הישראלי ותחיקת ביטחון של המפקד הצבאי. מבחינת השליט הישראלי, הכאוס
הזה משתלם. הוא מייצר מסך של עמימות שבחסותו השתרר בשטחים, הלכה למעשה,
משטר אפרטהייד. זכויות אדם ואזרח בסיסיות שמהן נהנה כל מתנחל נשללות משכנו
הפלסטיני בעילות שונות ומשונות. אחד התחומים שבהם האי-שוויון צף לפני השטח
ואף טופל בערכאות המשפטיות הוא תחולתם של חוקי העבודה הישראלים בשטחי
הגדה המערבית. בבלוג הזה פורסמו שני פוסטים נרחבים על כך, הראשון עסק (בין
השאר) בניצול עובדים פלסטינים באזור התעשייה `ניצני שלום` והשני בניצול
עבודת ילדים פלסטינים בבקעת הירדן. ניצול הילדים התאפשר לא רק בגלל היעדר
אכיפה (בעיה כרונית בשטחים) אלא בגלל היעדר בסיס חוקי לאכיפה: חוקי עבודת
הנוער ובטיחות בעבודה מעולם לא הורחבו מעבר לקו הירוק.

והנה, בחודש דצמבר האחרון הניח ח`כ יריב לוין, תיקון לחוק עבודת הנוער על
שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על מעסיקים ישראלים
בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים שתוארו כאן, להלכה
לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי. ילדים-פועלים בבקעת
הירדן יוכלו להודות לח`כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד משפטי הוגן.

כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח`כים סטרוק, אילטוב, שקד,
פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים
פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות.
אבל אין להכחיש שמתוך שלא לשמה אפשר להגיע לשמה.

ההצעה של לוין היא חלק מתהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי
`סיפוח משפטי` של השטחים. בקואליציה הנוכחית, וגם בממשלה, יש ייצוג נכבד
לתומכיו: כל חברי הבית היהודי והאגף הלאומני בליכוד
(לוין-דנון-חוטובולי-אלקין-רגב-אקוניס). מאחורי הקלעים, התהליך כבר
בעיצומו. כשיושלמו מהלכיו העיקריים, יישמעו קולות המחאה הצפויים מן
האופוזיציה. במקרה הזה, הם גם יישענו על עמדתה של האליטה המשפטית –
המאוחדת בהתנגדות נחרצת לסיפוח המשפטי. זאת תהיה טעות פוליטית חמורה,
והפוסט הזה הוא ניסיון להסביר מדוע. לפני שאגיע לטיעון, צריך לומר כמה
מילות רקע על המצב המשפטי הסבוך בשטחי הגדה המערבית.

המשפט בשטחים

[מקור: `שלטון אחד, שתי מערכות חוק`, דו`ח האגודה לזכויות האזרח, אוקטובר
2014]

בשטחי הגדה המערבית מתקיים משטר כלאיים משפטי. לכאורה, סמכויות החקיקה
באזור, שישראל לא החילה בו את ריבונותה, מסורות למפקד הצבאי (אלוף פיקוד
המרכז). ואומנם, התושבים הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית כפופים לדין הצבאי,
שחלקו נחקק בידי שלטונות הצבא וחלקו משמר את הדין הירדני ששרר באזור לפני
הכיבוש. גם בשטחי A, שלכאורה מצויים בסמכותה המלאה של הרשות הפלסטינית, יש
לישראל סמכויות שיפוט בעברות ביטחון ובעבירות גניבת רכב. בשטחי B ו-C חלה
תחיקת הביטחון במלואה. דו`ח האגודה מונה שורה ארוכה של תחומים – הדין
הפלילי, דיני מעצרים, זכויות להליך הוגן, זכויות קטינים, דיני תעבורה,
חופש ביטוי ועוד ועוד – שבהם כפופים הפלסטינים בשטחים, אבל לא המתנחלים,
לדין הצבאי, ועל כן זכויותיהם מצומצמות הרבה יותר.

מנגד, המתנחלים נהנים מ`חבילה` משפטית אחרת לגמרי. ראשית, הדין הפלילי
הישראלי וכן 17 חוקים מרכזיים נוספים (כניסה לישראל, ביטוח בריאות ממלכתי,
מס הכנסה, בחירות לכנסת ועוד) הוחלו באופן אקס-טריטוריאלי ופרסונלי על
המתיישבים היהודים בשטחים (החוק מגדירם `זכאי חוק השבות` – כלומר, אפילו
אזרחות ישראלית אינה תנאי להשתייך לקבוצה הפריבלגית). שנית, המפקד הצבאי
הרחיב בצווים צבאיים את תחולתם של חוקים ישראלים רבים לשטחי ההתנחלויות,
למשל, חוקי ניהול הרשויות המקומיות והאזוריות, בתי משפט מקומיים שמוסמכים
לשפוט על פי החוק הישראלי בדיני רווחה, עבודה, תכנון ובניה ועוד. שלישית,
בתי המשפט הישראלים נוקטים יוזמה עצמאית ומדי פעם מרחיבים את תחולתו של
הדין הישראלי לגדה המערבית (תוצר לוואי של כך הוא הרחבת ההגנות המשפטיות
גם לפלסטינים, כפי שנראה מיד). רביעית, בית המשפט העליון קבע שחוקי יסוד
חלים גם על מתנחלים, אף כי תחולתם על פלסטינים איננה מובנת מאליה ולמעשה
בתי המשפט הצבאיים אינם מכירים בה. את המערכת המתוחכמת הזאת ניתן לסכם
במשפט הממצה של פרופ` אמנון רובינשטיין: מבחינת המתנחלים, `הממשל הצבאי
אינו אלא שלט, דרכו פועלים החוק והממשל הישראלים`.

בשנים האחרונות גילו נציגי המתנחלים בכנסת, פעם אחר פעם, שהחוק הישראלי לא
חל באופן אוטומטי על ציבור הבוחרים שלהם, ובמעשה הטלאים שמרכיב את מערכת
החוק הדו-ראשית ששוררת בשטחים, יש לאקונות לא מעטות.

כך גילתה ח`כ (לשעבר) אורית סטרוק שנשים מתנחלות חשופות לפיטורין בתקופת
ההריון; מיהרה והציעה להחיל את חוק עבודת נשים גם בשטחים. מתנחלת בבית`ר
עלית גילתה לתדהמתה שלמשרד התמ`ת `אין סמכות לאכוף חוק אי-תשלום דמי חופשה
מעבר לקו הירוק` (תדהמה שהפלסטינים יכולים רק להתקנא בה). מתנחלים אחרים
גילו, שוב לתדהמתם, שחוקי סביבה רבים אינם חלים מעבר לקו הירוק (ספרו את
זה לתושבי טולכרם, שלמדו את זה על בשרם מזה 30 שנה), ודרשו גם הם להרחיב
אותם לשטחים.

וכאן קורה דבר מוזר. למרות שהצעות החוק של לוין וסטרוק חלות במפורש גם על
עובדים פלסטינים, ולכאורה ישדרגו את מעמדם המשפטי בסכסוכי עבודה, הן נתקלו
בחזית סירוב אחידה – הן במערכת המשפטית והן במפלגות המרכז והשמאל. היועץ
המשפטי וינשטיין התנגד לחוק סטרוק בנימוק ש`יש לו השלכות במישור המשפט
הבינלאומי`. ציפי לבני ויעקב פרי טענו שמדובר ב`ניסיון לספח את השטחים
משפטית ולפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל`. ח`כ חנין, על אף מחויבותו
העמוקה לחקיקה סביבתית, אמר שהוא `מתנגד עקרונית להחלת כל חוק ישראלי מעבר
לקו הירוק`. למעשה, ההתנגדות הגיעה עד ראש הממשלה, שבחר בדרך הישנה והטובה
של הרחבת חוק עבודת נשים באמצעות צו אלוף במקום בחקיקה ראשית. למעשה ישראל
עומדת להרחיב את כל דיני העבודה לשטחים באמצעות תחיקת ביטחון, תהליך שנמצא
בעבודת מטה כבר כמה שנים.

הפולמוס ניצת שוב לאחרונה עת הורחבו לשטחים ההגנות של הדין הפלילי
הישראלי, שוב בצו אלוף, בחריג בולט אחד: תיקון `שי דרומי`, שמנקה מאחריות
פלילית אדם שהודף פורץ לביתו או לעסקו, לא הורחב. הסיבה היא שהגנה זו היתה
מאפשרת לפלסטינים להדוף התקפות מתנחלים על בתיהם מבלי לשאת באחריות
פלילית. לכך בוודאי לא התכוון המחוקק הגזעני שבסך הכל רצה לסייע למתנחלים
שהסתבכו בפלילים, לא לפלסטינים. בכל זאת, ההגנות החדשות בהחלט משופרות
ביחס להגנות הקודמות (שהיו תערובת של החוק הירדני, תקנות בריטיות לשעת
חירום וצווי אלוף הפיקוד). ושוב, בשמאל נרשמה חמיצות: `התיקונים נקודתיים`
(עו`ד תמר פלדמן), `המשמעות הצהרתית` (אייל גרוס), ובעיקר, מוחים בשמאל,
מדובר במסיכת איפור על פניו המכוערות של הכיבוש. עדיף בלעדיה.

בואו נעשה סדר. הסיפוח המשפטי מגיע בכמה גרסאות, ואלה הן:

אפרטהייד זקוף-ראש – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שחלה במפורש רק על
מתנחלים ולא על פלסטינים. כזכור, מדינת ישראל כבר קבעה ש-17 חוקים מרכזיים
שלה יחולו באופן סלקטיבי, על בסיס אתני, בשטחי הגדה.
אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית. אלה הם חוקי הכנסת שמורחבים (תוך
התאמות) באמצעות צו אלוף (תחיקת ביטחון) אך ורק לתושבי ההתנחלויות.
בנובמבר 2014 הגישה ח`כ סטרוק הצעת חוק שלפיה כל חקיקה עתידית של הכנסת
תורחב אוטומטית באמצעות צו אלוף לתושבי ההתנחלויות. ההצעה נפלה בעקבות
התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה. החודש הוגשה ההצעה שוב בידי הח`כים מגל
וסמוטריץ`.
משפט שוויוני – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שתחול באופן לא סלקטיבי
על כל תושבי הגדה המערבית, יהודים או ערבים. ככל הידוע לי, אין כיום חוקים
כאלה, אבל מתוך דבריהם של דוברי הימין שדוגלים בסיפוח מלא של הגדה, ניתן
להבין שחקיקה שוויונית כזאת תהיה חלק טבעי מהתהליך.
משפט שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית. אלה הם חוקי כנסת שמורחבים
באמצעות צו אלוף או בפסיקות של בתי משפט ישראלים לכל תושבי הגדה המערבית,
במקרה שהמתנחלים לא נהנו מהם קודם לכן, או רק לפלסטינים, אם המתנחלים כבר
חסו תחת החוק הישראלי. למשל, צווי אלוף שמרחיבים את ההגנות של הדין הפלילי
לפלסטינים בשטחים, את חוק עבודת נשים ועוד. במסלול הפסיקתי הדוגמה הבולטת
ביותר היא בג`ץ `קו לעובד`, שהשווה את תנאי השכר וזכויות העובדים של
פלסטינים המועסקים בידי ישראלים לאלה של עובדים ישראלים.
הקונצנזוס בקרב האליטה המשפטית והשמאל בישראל מתנגד לכל האופציות האלה,
בסדר יורד של עוצמה. למעשה, כל מהלך (שיוזמתו בכנסת או בממשלה) לשלוח את
זרוע החקיקה הישראלית אל מעבר לקו הירוק נתקל בהתנגדות עקרונית של המחנה
הזה. ההתנגדות הזאת תמוהה, לפחות ביחס לאופציות (3) ו-(4) (בהמשך אטען
שהיא אפילו תמוהה ביחס לאופציות (1) ו-(2)). מה עומד מאחוריה?

טיעוני השמאל והאליטה המשפטית נגד סיפוח משפטי

למרות ההתנגדות הגורפת לסיפוח משפטי, לא קל למצוא טיעונים סדורים נגדו.
אמירות מבטלות כמו `אלה תיקונים נקודתיים בלבד` מוטב שלא ייאמרו. מה שנראה
נקודתי מן הפקולטה למשפטים או ממשרד ממוזג בתל אביב יכול להיות שינוי
גורלי בחייו של נתין פלסטיני. אני מציע לכל מי שממעיט בחשיבותו של המאבק
המשפטי הסיזיפי, ההולך בקטנות, להרחיב את החוק הישראלי לשטחים, לפנות אל
כל אותם עובדים פלסטיניים שבעקבות בג`ץ `קו לעובד` הדרמטי החלו לתבוע
מעסיקים ישראלים על הפרת זכויותיהם; לתבוע, וגם לזכות בדין. אני מציע
להתוודע לסיפור מעורר ההשראה של מחצבת `סלעית`, מאבק העובדים המאורגן
הראשון בגדה המערבית, שהוביל ארגון העובדים `מען`; סיפור שלא היה מתאפשר
לולא הורחבו דיני העבודה הישראלים לשטחים. גם בבקעת הירדן הצליח עובד
פלסטיני, הודות לאותו בג`ץ, לתבוע ולזכות בזכויותיו מידי מתנחל ממושב
רועי, ובימים אלה מתנהל מאבק דומה באזור התעשיה `ניצני שלום`. הניצחונות
במאבקים האלה נדירים, לכאורה טיפה בים, אבל אין לשמאל השגים גדולים מהם.

מאבקים פוליטיים משמעותיים הם בדרך כלל אפורים, רבי-יגע, נטולי תהילה.
כולנו רוצים שהכיבוש והאפרטהייד יסתיימו, ולכל אחד מאיתנו חזון אוטופי
משלו איך ייראה היום שאחרי. אבל מחויבות אמיתית לצדק ושוויון היא, מעל
הכל, מחויבות לאנשים אמיתיים, שחיים כאן ועכשיו. אין לנו זכות מוסרית
להקריב את זכויותיהם הבסיסיות של קורבנות המשטר הישראלי בשמו של חזון שמי
יודע אם יתממש בימי חייהם. לעתים קורה שפולמוס אקדמי או משפטי משתבלל בתוך
עצמו ובתוך כך מותיר מאחור את הקורבנות שעליהם הוא נסוב. כדאי לעצור
ולחשוב אם זה לא מה שקרה בשיח סביב הסיפוח המשפטי.

הצגה עקרונית יותר של ההתנגדות לסיפוח המשפטי של השטחים אפשר למצוא
בעתירות לבג`ץ. לצורך הדיון השתמשתי בעתירה של `גוש שלום` נגד הכשרתו של
רדיו המתנחלים `גלי ישראל`. הפרשה בקצרה: בשנת 2007 הכריז משרד התקשורת על
הכוונה להקים תחנת רדיו אזורית להתנחלויות. בעקבות כך עתרה תנועת `גוש
שלום` לבג`ץ וטענה שאין למדינת ישראל סמכות לעשות זאת בשטח הנתון לשליטה
צבאית. מדינת ישראל הגיבה בהקמת `הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו – איו`ש`,
גוף רגולטורי שהוסמך לפעול בשטחים שבהם הרשות השניה איננה יכולה לפעול.
זהו בדיוק התעלול המשפטי שנקטה המדינה כאשר רצתה להכשיר את מכללת אריאל
שלא בדרך המלך העוברת במל`ג: היא הקימה את `מל`ג יו`ש`. טענת העותרים
שמדובר באותה גברת בשינוי אדרת נדחתה, והתחנה עלתה לאוויר באירוע השקה
חגיגי בנוכחותו של שר התקשורת דאז, משה כחלון.

אני מצטט מתוך כתב העתירה של עו`ד גבי לסקי ועו`ד סמדר בן נתן את הטיעון
העקרוני:

`מגמתו של אופן פעולה זה, של רתימת רשויות אזרחיות ישראליות על ידי הדרג
הצבאי וללא חקיקה של הכנסת שתאשר זאת (שכן יהיה מדובר בסיפוח דה פקטו),
היא `נירמול` חייהם של היהודים בשטחים הכבושים, כאילו הם חיים ממש בתוך
שטחה של מדינת ישראל, המבקשת לטשטש את ההבדל בין החיים במדינה ריבונית
לבין החיים בשטח כבוש הנתון תחת ממשל צבאי. החלטה מסוג זה יכולה להתקבל רק
על ידי הריבון האמיתי של מדינת ישראל, הכנסת, אשר לא קיבלה החלטה מעין זו,
ומובן כי על בית המשפט הנכבד להישמר מלקבל החלטה אשר תכשיר סיפוח משפטי
זוחל של השטחים הכבושים. מדובר מבחינה משפטית בהכשרה רטרואקטיבית של
פעילויות נעדרות סמכות לחלוטין, המביאות לטשטוש המציאות הפוליטית
והמשפטית באזור, תוך מתן סמכות רטרואקטיבית מחד לרשות סטטוטורית ישראלית
לפעול בשטחים ומאידך למפקד הצבאי להורות לגופים שהוקמו בחוק ע`י הכנסת
לפעול בהתאם לתחיקת הביטחון.`

אין לי שום מחלוקת עם טענת האי-סמכות. השאלה היחידה שלי היא: למה זה חשוב?
למה זה הפך להיות הטיעון המרכזי של השמאל נגד הסיפוח המשפטי? איך בדיוק
התנגדות להרחבת החוק הישראלי לשטחים מגינה על קורבנות משטר האפרטהייד?
אני מזכיר שוב, שהגנה כזאת היא הרציונל העליון שאמור להכתיב את מאבקי
השמאל. `בזבוז` משאבים על מטרות אחרות אינו אסור, כמובן, אבל רובץ עליו
נטל הוכחה כבד.

עניינה של העתירה המדוברת היה ניסיון למנוע מהמתנחלים הקמת רדיו משלהם,
כשהדגש בה היה על אי-חוקיות המהלך. אבל תפיסה לגליסטית כזאת של מדיניות
ישראל בשטחים מחמיצה את העיקר: החוק עצמו שכוננה ישראל בשטחים – מעשה
טלאים שכבר מזמן אינו `תפיסה לוחמתית זמנית` ושנועד להיטיב עם המתנחלים
ולא להגן על זכויות האוכלוסיה הכבושה - פסול מיסודו ואין לו שום עיגון
בדין הבינלאומי. מטרתו של החוק הזה תמיד היתה להכשיר את פרוייקט ההתנחלות
ונישול הפלסטינים, לא לרסן אותם. ואומנם, האופן שבו הסתיימה הפרשה מוכיח
זאת יפה: המדינה שינתה את `החוק`, יצרה יישות משפטית חדשה בשם `הרשות
השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו`ש` – ובזה הסתיים העניין. גם מבחינת בית
המשפט הסתיים כאן העניין: הכל חוקי.

קשה לטעון שבמקרה הזה קופחו זכויותיהם של פלסטינים. נכון, אלה מעולם לא
יזכו לתחנת רדיו משלהם באישורו של המנהל האזרחי. אבל הם לא יזכו בה בין אם
המתנחלים יקבלו תחנה משלהם ובין אם לאו. כך שהחלת החוק הישראלי על מתנחלים
לא מקפחת כאן את הפלסטינים; אלה מקופחים בין כה ובין כה. ההבדל היחידי הוא
שלפני הרחבת החוק, הקיפוח שלהם סמוי יותר מן העין, ואחריו – הוא גלוי.
והנה, כאן דווקא נעוץ הטיעון בעד הרחבת החוק הישראלי לשטחים. במשך שנים
רבות נוקטות הרשויות בפרקטיקות מפלות נגד הפלסטינים, פרקטיקות שאינן
מעוגנות בחקיקה. ואולם מרגע שחקיקה ישראלית מורחבת לשטחים, ולו רק לטובתם
של מתנחלים, האפליה מקבלת מעמד רשמי.

ובאפטרהייד רשמי תמיד קל יותר להיאבק מאשר באפרטהייד לא רשמי. זכרו את
פרשת ההפרדה בקווי האוטובוסים בגדה.

אני חוזר לארבע אופציות ההרחבה שדוברו כאן, ומתרכז בשתיים מהן: האופציה
השניה, `אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית`, והאופציה הרביעית, `משפט
שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית`. אם המחוקק נוקט באופציה (4), הריהו
מיטיב עם הפלסטינים ומאפשר להם לתבוע את זכויותיהם בבתי משפט ישראלים. אם
הוא נוקט באופציה (2), הוא מתעלם מן הפלסטינים ומשווה את המתנחלים לאזרחים
שבתחומי הקו הירוק. בתוך כך, הוא מעניק גושפנקה רשמית לפרקטיקות גזעניות
ומפרסם את עצמו כמשטר אפרטהייד גלוי. האפשרות הראשונה חייבת לזכות
בתמיכתם של כל מי שחפצים להקל על סבלם הממשי של קורבנות המשטר הישראלי;
האפשרות השנייה חייבת לזכות בתמיכתם של כל מי שנאבקים לקלף את הדימוי
הנאור מעל פניו האמיתיות של משטר זה ולהביא לקיצו. אף אחת משתיהן אינה
כרוכה בקיפוח נוסף של קורבנות המשטר.

אז למה אתם מתנגדים? האם העובדה שאתם נמצאים באותו צד של המתרס עם ראש
הממשלה, שמתנגד גם הוא לסיפוח משפטי, לא מדליקה אצלכם נורה אדומה? האם לא
ברור שהתנגדות `המבוגרים האחראים` שבשלטון לסיפוח המשפטי משקפת את הבנתם
שסיפוח כזה יערער את הסטטוס-קוו החיוני להישרדותם ולהישרדות משטר האימים
ששורר בגדה?

מה לשמאל ולהישרדות הזאת?

במחוזות האבסורד

ההתנגדות של השמאל לסיפוח המשפטי גולשת לפעמים לאבסורד. להצעת החוק של
סטרוק, שמוחזרה בידי מגל וסמוטריץ`, להחיל אוטומטית בהתנחלויות כל חקיקה
ישראלית חדשה, הגיב הפרשן המשפטי יובל יועז בזעזוע לא מוסתר. מדוע? שמשום
שעד כה `ישראל הרשמית יכולה להמשיך לומר לעצמה ולעולם, כי השטחים לא סופחו
וכי ישראל אינה מקיימת משטר של אפרטהייד.` הצעת החוק הזאת, מתריע יועז,
תחרב את הכל. `כבר היום שורר בשטחים משטר בעל מאפיינים של אפרטהייד,
שמשמעותו דין נפרד לאוכלוסיות נפרדות. חקיקת `חוק הנורמות` של סטרוק,
שתחול על ישראלים בלבד, תעמיק מאפיינים אלה, תיצור מצג של סיפוח משפטי,
ותעורר שוב את ההאשמות המשוות את הציונות לגזענות. זו תהיה בכייה לדורות.`

הבנתם את הבעיה? יש משטר אפרטהייד, זה ידוע. יש גם מצג שווא (שכרוך ברמייה
עצמית), לפיו אין אפרטהייד. הצעת סטרוק תחשוף את הפער הזה, תיצור `מצג של
סיפוח משפטי` (הפרשן בילבל את עצמו; המצג הוא של אין-אפרטהייד, הסיפוח
המשפטי דווקא יקרע אותו לגזרים), וזו תהיה `בכיה לדורות`.

לא לאפרטהייד הקיים קורא יועז בכיה לדורות (כבר שני דורות, 48 שנים וסופו
מי ישורנו), לא למצג השווא שמאפשר לישראלים וגם לבני בריתם המתמעטים
והולכים להעמיד פנים שאין אפרטהייד הוא קורא בכיה לדורות. רק ההצעה לחשוף
את השקר הממאיר הזה - היא בעיניו בכיה לדורות. האם לשכת נתניהו הכתיבה את
המאמר הזה? האם יובל יועז הוא שם עט של יועז הנדל? לא ולא, פשוט נגלה לנו
כאן נוף האבסורד הסכיזופרני של האליטה המשפטית, זו שמרבה לדבר על צדק
ושוויון אבל בשעת המבחן רותמת את המשפט לא אליהם אלא דווקא לתעמולת
השלטון.

הקונצנזוס הזה חוצה גבולות. בתחילת הפוסט הזכרתי את עבודת הילדים
הפלסטינים בבקעה, שעליה כתבתי בעקבות דו`ח HRW. גם מחברי הדו`ח המטלטל
הזה נקלעים לפרדוקס. אחרי שהם מונים בקפדנות רבה את כל האפליות שסובלים
מהם עובדים פלסטינים בשטחים לעומת עובדים יהודים בתחומי ישראל, הם קובעים
מפורשות שאין בכל זה סיבה להמליץ על הרחבת תחום השיפוט של ישראל לשטח
הגדה, שכן מהלך כזה יעמוד בניגוד לחוק הבינלאומי.

הא. אבל רגע, כמעט כל מה שישראל עושה בשטחים עומד בניגוד לחוק הבינלאומי.
לעזאזל, כל מתנחל מצוי, כל קצין זוטר בשומרון או בבקעה, עושה לפחות 6
דברים לא חוקיים (על פי החוק הבינלאומי) לפני ארוחת הבוקר. הסיפוח המשפטי
הזוחל של השטחים כבר מתרחש שנים רבות; הוא בבחינת קישוט, מוזיקת רקע
לתהליכים החשובים באמת: הפקעת אדמות, הרס סיטוני של בתים, גירוש קהילות,
ירי חי על מפגינים, מעצרים פוליטיים, ענישה קולקטיבית, ועוד ועוד. אלה
מתרחשים בין אם החוק מתיר אותם ובין אם לאו. כל מי שהתעמק בזכויות אדם
בשטחים יודע זאת: השלטון קובע מדיניות, החוק מסתגל אליה. השלטון מסמן
מטרה, החוק כבר ימצא דרך לירות אליה. לפעמים החוק מפגר אחרי השלטון;
המדינה נוקטת בצעדים `לא חוקיים` לכאורה. אבל אל דאגה: המדינה תכשיר את
העבירות בדיעבד. ככלות הכל, למדינה יש זכות ראשונים בקביעת החוק. המאחז
הלא-חוקי יוכשר, הפקעת האדמות תוצדק בצורך בטחוני, העינויים יחסו תחת
`הגנת הצורך`. החוק ימרק כל עוון. זה תפקידו.



בשנים האחרונות מנהל הימין מאבק עיקש להכשיר את כל המאחזים הבלתי חוקיים,
והנושא גם קיבל דחיפה בהסכמים הקואלציוניים של הממשלה הנוכחית. תגובת
הרפלקס של השמאל למאבק הזה היא כמובן לזעוק ולמחות. עמדתי שלי תמיד היתה
הפוכה ומאז שכתבתי את הדברים האלה רק התחזקה.

`אם שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה, נשאלת השאלה האם עדיף לצחוק ממנה בסתר
או בקול רם. רוב השנים, רוב הישראלים העדיפו לצחוק בסתר. אנשי המילואים
שהיו שם, הזדעזעו ממה שראו (אבל חזרו במילואים הבאים, `כי אין ברירה`),
העיתונאים שסיקרו את המשפטים בבתי הדין הצבאיים, הפוליטיקאים שאילצו אנשי
צבא להתיישר לפי תכתיביהם – כולם הכירו את הבדיחה היטב, אבל לא העזו לצחוק
בגלוי. לא נעים, הגויים רואים ומצלמים.

על שיתוף הפעולה הרקוב הזה מערער השמאל האקטיביסטי של העשור האחרון:
בילעין-נעלין, שיח-ג`ראח, סילואן, נבי-סאלח, בקעת הירדן, משטי הסולידריות,
תנועת ISM. הרעיון פשוט: להראות לכל העולם – כולל לישראלים שעדיין מסרבים
להכיר בכך – את הבדיחה.

ולצחוק ממנה בקול רם. די להעמדת הפנים.

פשעים גלויים, גזענות מפורשת, אפרטהייד מעוגן בחוק – בכל אלה קל הרבה יותר
להיאבק מאשר בסבך ביורוקרטי שתוצאותיו זהות אבל הוא אפוף ברטוריקה משפטית
`נייטרלית`, אפילו ליברלית. קל יותר להיאבק, כי קשה יותר להתכחש לעוול. קל
יותר להיאבק, כי כל כמה שנסביר לאנשים שהפוליטיקה נקבעת במעשים ולא במלים,
הם עדיין ייתנו למלים עדיפות בקביעת הדימויים הפוליטיים שלהם. ואם המלים
של הכיבוש כבר הופכות לבלתי נסבלות – מלים כמו `הסדרה` או `אדמה פרטית` –
אז הכיבוש עצמו הופך לבלתי נסבל...

נתניהו ממשיך לזגזג משני צידי הגבול. אבל הדנונים והאלקינים הם כבר סיפור
אחר לגמרי. הם רוצים את האדנות שלהם חקוקה בסלע, מעוגנת בחוק. דה יורה ולא
דה פקטו.

ועל כך יש להודות להם. הם מוציאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל החוצה,
מפרסמים את הטינופת של האפרטהייד בראש חוצות. לא פעם ולא פעמיים נדמה לי
שהם ענף יצירתי במיוחד של השמאל האקטיביסטי, שאמון על אותן שיטות פעולה
בדיוק. חוק `הסדרת` המאחזים, אם יאושר, ייתן סוף סוף גושפנקה רשמית
למדיניות שקטה וערמומית בת עשרות שנים: הפקעת קרקע פרטית מידי פלסטינים
והעברתה ליהודים. כמה נאבקו נגד המדיניות הזאת כשהיא נבלעה בתוך אלף
ניסוחים משפטיים עקלקלים? מתי מעט. כמה ייאבקו נגדה כשהיא תהפוך לחוק
אפרטהייד רשמי? הרבה יותר. גם בארץ וגם בעולם. לכן זה חוק טוב, חוק מצוין
למתנגדי הכיבוש. לו הייתם יהודים במדינה אנטישמית שנוהגת בכם אפליה
פרקטית בכל הבט של החיים, האם לא הייתם מעדיפים שהאפליה הזאת תיוודע לכל
העולם כמות שהיא? האם יש דרך יעילה יותר לפרסם את דבר האפליה מאשר להפוך
אותה לחוק מדינה רשמי?`

שוויון על הניר, קיפוח בשטח

ישנה עוד התנגדות משמעותית לסיפוח המשפטי שאני לא רוצה להמעיט בערכה.
משפטנים שמעורים באופן מעשי באופן שבו מחילים בתי המשפט הצבאיים את החוק
הישראלי טוענים שמאחורי מראית העין של שוויון פורמלי (בין זכויות
פלסטינים ליהודים) מסתתרת אותה מציאות עגומה של אפליה וקיפוח. במאמר חשוב
על ההשלכות הבלתי נראות של תהליך `מיזוג` שתי מערכות המשפט, מעלה סמדר
בן-נתן את הנקודות הבאות:

השופטים הצבאיים שמיישמים בפסיקתם את תהליך המיזוג הם חברי הקהילה
המשפטית הישראלית, ופועלים כך כדי לקבל לגיטימציה ממנה ולא מהאוכלוסיה
הפלסטינית אותה הם שופטים.
ישראל מפירה את עקרון הנגישות לחוק: צווים צבאיים קיימים בתרגום לערבית אך
לא נגישים באינטרנט או בפרסומים מסחריים, תיקוני החקיקה התכופים ואפילו
פסקי הדין אינם מתורגמים לערבית.
עורכי הדין הפלסטינים שמייצגים את הנאשמים (רק מיעוט מיוצג בידי עורכי דין
ישראלים) לא הוכשרו בשיטת המשפט הישראלית אלא בשיטה הירדנית והפלסטינית.
הם נאלצים לפעול בתוך מערכת שאינם בקיאים בה, ושקהילתם לא היתה שותפה
בעיצוב הנורמות השיפוטיות שלה.
על פי המשפט ההומניטרי הבין-לאומי, הריבון הצבאי רשאי לחוקק אך ורק הוראות
שהכרחיות למילוי חובותיו. בכל השאר, עליו לאמץ את הדין המקומי, ולא
`לייבא` את מערכת המשפט של המדינה הכובשת. במקרים רבים, אין הצדקה למיזוג
המשפטי שכן הדין המקומי (הפלסטיני) או הבין-לאומי – הנגישים לפלסטינים
הרבה יותר מן המשפט הישראלי – מבטיחים את אותן זכויות בדיוק.
מיזוג מערכות המשפט מוביל לסיפוח דה-פקטו שפוטר את הריבון מסיפוח רשמי,
אשר היה מחייבו להעניק זכויות אזרחיות מלאות לפלסטינים.
הטיעונים האלה אומנם מציירים תמונה יותר מורכבת מ`כן סיפוח או לא סיפוח`,
אבל לא מטים את הכף באופן ניכר. באשר לטיעון (1), אין בו עילה להתנגדות
פוליטית למהלך הסיפוח המשפטי; כוונות שונות (ואף מפוקפקות) יכולות להביא
לתוצאות רצויות. את התועלת של הסיפוח המשפטי יש לבחון לגופה, בלי קשר
לגורמי המוטיבציה של השופטים הצבאיים. טיעון (2) נראה לי טכני בעיקרו, אף
כי אני לא מזלזל בו. במהלך השנים חל שיפור בנגישות החוק הצבאי לדוברי
ערבית, ובהחלט ייתכן שדווקא הרחבת הייצוג המשפטי של פלסטינים לתחומים
נוספים שאליהם חודר המשפט הישראלי בשטחים תאלץ את המערכת, ולו רק כדי
להמשיך לתפקד, להגביר את הנגשת החוק בערבית.

טיעונים (3) ו-(4) הם טיעונים מהותיים. בן-נתן לא טוענת שהשופטים הצבאיים
נשענים על חלקים בלתי ראויים של המשפט הישראלי. לא, הם דווקא מחילים עוד
ועוד נורמות מתחום זכויות האדם (כמו בתחום עילות מעצר וחקירת קטינים). גם
כאן, הפלסטינים אינם יוצאים נפסדים ממהלך המיזוג; לכל היותר, הם זוכים
לגירסה מדוללת שלו (ביחס לאזרחי ישראל) ובכל מקרה היו יכולים לזכות בה
מכוח הדין המקומי שלהם. הנקודה הזאת חשובה משום שחרף כל ההסתייגויות,
הסיפוח המשפטי איננו מוצג כגורם שהרע את מצבם של הפלסטינים. לכל היותר,
הוא מיושם באופן כזה שאינו מאפשר להם למצות את יתרונותיו. אחרי עשרות שנים
של אינטראקציה הדדית, מערכות המשפט בישראל ובשטחים לא הולכות להיפרד;
השופטים הצבאיים לא יעברו בעתיד הנראה לעין השתלמויות בחוק הפלסטיני או
הירדני. מוטב לכן להתרכז בפוטנציאל הפוליטי שגלום בסיפוח המשפטי.

הטיעון האחרון, טיעון (5), מניח במובלע שאין קשר בין הסיפוח המשפטי
לאיזרוח מלא. אבל כאן בדיוק נתונה המציאות בשטחים, ודינמיקת הסיפוח,
לפרשנויות חלופיות. תרחיש לא בלתי-סביר בכלל דווקא יכול לראות בתוצרי
הסיפוח המשפטי – הגנות רחבות יותר ויותר על זכויות הפלסטינים – פלטפורמה
פוליטית אפקטיבית יותר לתביעה של שוויון אזרחי מלא. עבדים גמורים אינם
יכולים לחולל מהפכה (קשה לחולל מהפכות כשאתה מעביר את יומך במלחמת הישרדות
אינסופית ומנוסה מפני מגפו של השליט), אבל עבדים למחצה אולי כן יכולים.
זאת אמת נושנה שתקפה בכל זירה של מאבק פוליטי.

תביעה כזאת יכולה להיענות באחת משתי דרכים – שלילה נחרצת מצד הריבון
והכרתו בצורך בהיפרדות אמיתית, או דווקא קבלה ואישור של התהליך ההסטורי
שיצר מדינה אחת דה-פקטו בין הירדן לים.

לא, זה לא לניניזם

טרוניה קבועה נגד השמאל הרדיקלי הוא שדחיקת הקץ שלו מבשרת פורענות
לאזורנו, שהוא מייחל לדם ואש ותמרות עשן, כי רק מתוכם, לשיטתו, יצמח העולם
החדש והנועז. אני לא שותף לא לטרוניה ולא לפנטזיה. האמירה `ככל שיהיה יותר
רע, יהיה יותר טוב` איננה תופסת במקרה הנוכחי משום שכבר עכשיו רע לתפארת,
ואין בהצעה לקבל בברכה את הסיפוח המשפטי משום הרעה ממשית. למען האמת,
הבחירה בין ארבע האופציות ששורטטו למעלה אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת
תנאי הקיום הקשים של רוב הנתינים הפלסטינים בשטחים. ירצו היהודים לצ`פר את
אחיהם בהתנחלויות – יצ`פרו; ירצו על הדרך (או אולי ייאלצו מחמת מראית
העין) לצ`פר גם באופן שוויוני את הפלסטינים – תפאדל. הפלסטינים רק
ירוויחו. ישברו היהודים את הראש האם לעשות זאת בחקיקה ראשית או צבאית? מה
אכפת לפלסטיני. כך או כך, האפטרהייד שריר וקיים. הפקעת האדמות תימשך,
אדמות המדינה ימשיכו להיות מחולקות ליהודים בלבד, מי התהום ינוצלו באופן
לא שוויוני, וכמו שבג`ץ המשוקץ אישר לאחרונה, סמכויות התכנון יישארו
בלעדית בידי עם האדונים. גם הסמכות להפעיל כוח, הפלישות החמושות באישון
ליל, המעצרים המנהליים, כל אלה יימשכו באין מפריע.

מכל בחינה שהיא, ישראל תמשיך להחזיק בשטחים ולנצל את משאביהם לטובתה, תוך
שמירה על פער כוחות אבסולוטי לטובתה. הסיפוח המשפטי לא ישנה דבר במציאות
לרעת הפלסטינים, אבל יכול בהחלט לשפר, באופן מקומי, את זכויותיהם בבתי
המשפט בישראל. אלא שברמת הדימוי, האופן שבו נתפסת ישראל בעולם, יש בו
פוטנציאל מבורך לערעור שקרי ההסברה וזירוז ההבנה הבינלאומית שפניה של
ישראל להנצחת הסכסוך ולא לפתרונו.

נראה כי בשמאל המשפטי יש מי שחוששים מן האפקט התדמיתי הכוזב של השיפור
המקומי שטמון באופציות (3) ו-(4). החשש הוא כזה: ישראל תחיל בשטחים באופן
שוויוני חוקים מבודדים (דיני עבודה, הגנות פליליות) רק כדי שנציגי ההסברה
שלה יוכלו `להפריך` את `שקר האפרטהייד`. בנוסף, נשמעת האזהרה שהאימוץ של
נורמות משפטיות מישראל בבתי המשפט הצבאיים הוא מן השפה ולחוץ, קליפה ריקה
שאין בה תוכן ושכל מטרתה היא שדרוג תדמיתי. זאת למשל המסקנה של דו`ח
`בצלם` האחרון, `עצור עד שלא הוכחה חפותו`, שמראה כיצד חוק המעצרים
הישראלי, שלכאורה אומץ בשטחים, רוקן מתוכנו. שופטים צבאיים מאשרים
אוטומטית מעצר עד תום ההליכים - הליך חריג בתחומי ישראל - ובכך מאלצים
למעשה את מרבית הנאשמים לחתום על עסקאות טיעון (ניהול משפט הוכחות, תחת
מעצר, לוקח זמן רב יותר מעונש המאסר שצפוי להם במסגרת העסקה).

החשש הזה נראה לי מופרז. האפקט התדמיתי, במידה שקיים, מוגבל לעולמם הצר של
אנשי הפרקליטות הצבאית. כמו `הצבא הכי מוסרי בעולם`, גם `שוויון זכויות
ללא הבדל גזע ודת` איננה אלא מנטרה שמזמררים זה לזה קברניטי המדינה והצבא;
מחוץ למעגל הפנטזיה שלהם, אף אחד לא קונה את הבלוף. ככל שהפערים בין
ההגנות המשפטיות שזוכים להם פלסטינים לעומת אלו שזוכים להם יהודים
ממשיכים להתקיים במציאות, מאמצי ההסברה להכחישם יישארו מגוחכים. די יהיה
בדיווחים השוטפים על הרס הקהילות בבקעת הירדן, על אטימת בורות המים, על
השחתת מטעי הזיתים ההמונית, על הפקעת האדמות בחסות חומת ההפרדה, על מעצרי
הקטינים וההתעללות בהם, וכל שאר מוראות הכיבוש והאפרטהייד – די יהיה בכל
אלה להאפיל על כל ניסיון פאתטי של ישראל לטעון שהפלסטינים נהנים משוויון
אזרחי בשטחים.

ונניח לרגע, רק לצורך הדיון, ובאופן בלתי סביר, שהסיפוח המשפטי בגרסתו
השוויונית לא יישאר שולי אלא דווקא יילך ויעמיק (הנה שתי תחזיות נאיביות,
מן הצד הליברלי של המפה הפוליטית). תוצאה בלתי נמנעת שלו תהיה הצפתם של
בתי משפט ישראלים בעוד ועוד תיקים שבהם פלסטינים תובעים לעצמם את הזכויות
החדשות שהעניק להם המחוקק. בתי המשפט ייאלצו להחליט. וככל שיושווה מעמדם
של הפלסטינים בעוד ועוד תחומי חיים, כך תזדקר יותר לעין האפליה בתחומים
שבהם נותר על כנו האי-שוויון. המתח הזה יהפוך בלתי נסבל ויתבע פיתרון; הוא
יכרסם במערכת מבפנים. מה שלא יחליטו השופטים – המאבק הפלסטיני ייצא נשכר.
יפרשו את החוק כלשונו ויפסקו באורח שוויוני – התובעים הפלסטינים ירוויחו
(אבל ההסברה הישראלית עדיין תאכל חצץ בניסיונה להסביר מדוע זכויות עובדים
כן וזכויות קרקע לא). יפרשו את החוק `ברוח האפרטהייד` – יספקו תחמושת
חיונית למאבק באפרטהייד.

סיכויים וסיכונים

כאן מתעוררות שתי שאלות. האחת, מה עומד אם כך מאחורי ההתנגדות הגורפת של
הממסד המשפטי בכלל, והאגף השמאלי שלו בפרט, לסיפוח המשפטי? השנייה, מדוע
הימין הקיצוני חותר בעקשנות כזאת למצב, שעל פי הניתוח הנוכחי, רק יזרז את
מפלתו?

באשר לשאלה הראשונה, אני מעדיף להימנע מספקולציות, ואציין עניין בסיסי
פשוט: כל גילדה מקצועית מייצרת אתוס של נאמנות פנימית, והגילדה המשפטית
איננה שונה מאחרות. ברירת המחדל של משפטן תהיה להגן על החוק בתור שכזה ולא
לתמוך באופן גלוי בהפרתו. סיפוח משפטי, כאמור, עומד בסתירה גלויה לדין
הבינלאומי, ואפשר להבין מדוע משפטנים שמגייסים לצידם, באורח קבע, את
הוראות הדין הבינלאומי, לא יכולים באותה נשימה לצפצף עליו. אפשר גם להבין
מדוע אנשים שכל תודעתם הפוליטית נוצקה בדמות הסיסמה `שתי מדינות לשני
עמים` ממשיכים לדבוק בה על אף שאבד עליה הכלח, ומגלים עוינות לכל מהלך
שחושף את קלונה.

ובכן, ברוך שלא עשני משפטן. בשלב הזה כבר צריך להיות ברור ששאלת הסיפוח
המשפטי של השטחים איננה שאלה משפטית אלא פוליטית, ועל כן, אין דעתם של
המשפטנים בעלת משקל יותר מכל דעה אחרת בנושא.

גם באשר למה שעובר לתגרני הימין בראש אין לי עניין בספקולציות, ואסתפק
בהערה שכוחה תמיד יפה: לא רק רשעות יש כאן, אלא גם איוולת. הימין
האידאולוגי בישראל מונע בלהט משיחי כה עז ובלתי מתפשר, שאין להתפלא אם
בוחן המציאות שלו לקוי באזורים מסוימים. כנגד כל `הישג` הסטורי של הימין
הזה – וחלילה אין לזלזל בהשגיו – ניתן להציג הפסד הסטורי לא פחות, שגבה
מאזרחי ישראל מחיר כבד. כך שמה שנראה מבחוץ כאסטרטגיה ימנית שמשרתת את
האינטרסים של השמאל, לא נראה כך מתוך הימין עצמו. ומה שנתפס בעינינו
כהפסד, לעתים קרובות נתפס שם כהישג, אם בכלל נותנים עליו את הדעת.

אותי מעניין המאבק של השמאל: צמצום הפגיעה בחייהם של הפלסטינים, וזירוז
קיצו של משטר האפרטהייד. אלה המטרות, ולאורן בלבד אני בוחן את הסיפוח
המשפטי. מתוך הפרספקטיבה הזאת, נראה לי שהדרך הכפולה עליה כתבתי בפוסט על
הכשרת המאחזים עודנה הדרך הנכונה:

`ארגוני השמאל, ובכללם אלה שלוקחים על עצמם לייצג משפטית לקוחות
פלסטיניים, צריכים להתייחס לבג`ץ באותו אופורטוניזם שמתייחסים אליו
בריוני הימין: לחלץ ממנו את מקסימום הרווח האפשרי, ולתקוף אותו בלי
סנטימנטים כשאינו מספק את הסחורה. לכן, אין סתירה בין תמיכה משמאל בחקיקת
אפרטהייד כדוגמת חוק `ההסדרה` ... לבין המשך התמיכה במאבקים המשפטיים של
קורבנות הכיבוש (מאבקים שפה ושם מצליחים לחלץ קצת צדק לפלסטינים). את
השיטה צריך להפיל, אבל כל עוד היא שולטת בחיינו, יש לנצל כל סדק והזדמנות
להטות אותה לטובת קורבנותיה.`

הדיון הרציני על הסיכויים והסיכונים שבסיפוח המשפטי עוד לא באמת התחיל
בשמאל. הוא כמובן נוגע בחלוקות יסודיות יותר בשמאל, בין אלה שסלידתם מן
המציאות הנוכחית כל כך עמוקה עד שאינה מאפשרת להם למנף אותה למטרות
פוליטיות, לבין אלה שאינם נרתעים לטבול את ידיהם ברפש כדי לקדם את החזון.
הפוסט הזה לא מתיימר לומר את המילה האחרונה בוויכוח הזה, ואפשר שהמציאות
עוד תטפח על פניי. מה שנראה לי נחוץ בכל תרחיש שהוא הוא רענון יסודי של
קטגוריות המחשבה השגורות ביחס הפרדה המשפטית בין ישראל לגדה. מסיבות
ברורות, הממסד המשפטי הצבאי מאמץ עוד ועוד סממנים של `שוויון` בין החקיקה
והשפיטה הצבאית לזו שבישראל. מסיבות פחות ברורת, האליטה המשפטית והשמאל
מאוחדים בדעה שמהלך כזה `יטשטש` את האפטרהייד האמיתי ושנזקו (התדמיתי) רב
מרווחו (בשיפור זכויותיהם של הפלסטינים). שתי ההנחות האחרונות טעונות
בדיקה חוזרת, ומתוכה עשויה להסתמן דרך שלישית: תמיכה אינסטרומנטלית
בסיפוח המשפטי במטרה לערער את שלטון האפרטהייד מבפנים, בשילוב ידיים עם
המאבק החיצוני להפלתו.

הסיפוח המשפטי כבר כאן. על פי כל הסימנים, קומנדו שקד-לוין-אלקין-סמוטריץ`
ילחץ ביתר שאת להרחיב אותו עוד ועוד; אל תבנו על נתניהו ווינשטיין שיעמדו
בפרץ. אל תבנו עליהם – כי הסיפוח המשפטי הוא טוב. הוא טוב לפלסטינים
(כשהוא שוויוני) והוא טוב למאבק באפרטהייד (כשהוא גזעני). הוא כנראה לא
טוב לחלום שתי המדינות, אבל עם יד על הלב – מה שקבר את החלום הזה הוא
המציאות הבלתי-הפיכה שחוללה ישראל בשטחים, מאות אלפי המתנחלים ומילארדי
השקלים שהושקעו שם – ולא מהלכי חקיקה יצירתיים שהיהודים משתעשעים בהם לאחר
50 שנות כיבוש. בהתנהלות נבונה ובחשיבה פוליטית ארוכת-טווח, הסיפוח המשפטי
של השטחים עוד עשוי להתגלות כמנוף הארכימדי של תחילת הקץ של הכיבוש.

[תודה לסמדר בן-נתן ולאמיר פז-פוקס על הערותיהם המאירות]
יכ

קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב