קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ואולי זה נגמר סוף סוף
friendsofgeorge
ygurvitz
15.07.15
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=4466



בנימין נתניהו צריך להתפטר. כלומר, לשיטתו של בנימין נתניהו הוא כנראה צריך
להתאבד. הוא נכשל במה שהוא עצמו הגדיר כמשימה הגדולה של חייו: לשיטתו, ההסכם
שהוא ניסה למנוע מאפשר לאיראן להפוך למעצמת סף. נתניהו, שדיבר על הגרעין
האיראני כסכנה הגדולה הניצבת ביותר מול ישראל מאז 1996, ושנבחר על כנפי
האיום הזה שלוש פעמים, נכשל טוטאלית.

כמובן, נתניהו לא יתפטר ועל אחת כמה וכמה שלא יתאבד. ה”איום האיראני” פשוט
שימש אותו כתרגיל אלקטורלי מוצלח. המציאות מלמדת שאם יקרה לישראל משהו,
נתניהו לא יהיה כאן: כפי שאמרה אשתו, “ניסע לחו”ל ושהמדינה תשרף.” אבל זה
מצוין כדי להפחיד את האזרחים.

ה”איום האיראני”, נזכיר, קיים בחיינו כבר 30 שנה. כל שנה, אוטוטו, איראן
עומדת להשיג נשק גרעיני ולהשמיד את ישראל. 39 שנים, האיום הזה שימש גנרלים
להגדלת תקציב הבטחון, ושימש פוליטיקאים כדחליל להסוות את הבעיות האמיתיות
של ישראל. כשאתם שומעים את הטענות של נתניהו שבלי מאמציו, כבר היתה פצצה
איראנית, זכרו את התאריכים הללו: מערכת הבטחון הפחידה את הישראלים בפצצה
איראנית 12 לפני שנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.

נזכיר שוב שכבר יש פצצה איסלמית: הפצצה הזו נמצאת בידי פקיסטן, מדינה פסיכית
שנמצאת תמידית על סף הפיכה צבאית. פקיסטן היא אחת מיצואניות הטרור המובילות
בעולם. משום מה, למרות שלה יש פצצה גרעינית, ולמרות שאם איראן היא במפת
המטרות של ישראל, פקיסטן היא בערך באותו המרחק, פקיסטן לא מוזכרת בישראל
כאיום.

העובדה שבמשך 30 שנים הדיון התקשורתי בישראל מדבר על פצצה
איראנית-מחר-או-מחרתיים, ועל הצורך הישראלי לעשות משהו כולל תקיפה צבאית,
בלי שום דיון אלטרנטיבי בנושא, מעידה על חוסר הרצינות הן של התקשורת הן של
הפוליטיקאים. האחרונים יודעים שאחרי 30 שנה של שטיפת מוח ואחרי קשקושים בלתי
פוסקים על איראן כמדינה משוגעת או אף מדינה מתאבדת – זו הרי המשמעות של
הדיון הלכאורה רציני בהתקפה גרעינית מצד איראן על מדינה שיש לה יכולת מכה
שניה – לא הציבור ולא התקשורת מסוגלים בכלל לדיון במציאות.

מי שחי היטב על רקע העדר המציאות הוא, כמובן, בנימין נתניהו. אבל גם הטמבל
הלאומי, יאיר לפיד, נכנס לתמונה. הוא כנראה מריח את החולשה של נתניהו:
האחרון הפך את איראן למוקד חייו הפוליטיים, לחיים עצמם, ואתמול חטף נוקאאוט.
בצביעות המתחנפת לקורא הקבועה של לפיד, הוא הכריז שהוא יתמקד בביקורת על
ההסכם, וישאיר את הביקןרת על נתניהו בישראל ובעברית בלבד. הטמבל שכח שיש
עיתונאים זרים שקוראים עברית.

אופס.
השאלה היא כזו: האם יש איזשהו הסכם שנתניהו היה רואה כהסכם טוב? התשובה
הברורה היא לא. הוא היה דוחה כל הסכם פרט להסכם כניעה איראני. לא יהיה כזה.
גם אם יצליח נתניהו לבלום את ההסכם בקונגרס, מה שלא נראה סביר לאור העובדה
שאובמה כבר הבטיח וטו, הרי שהוא בסך הכל יביא את הגרוע שבכל העולמות.
מה שיקרה במצב הזה פשוט למדי:
- כל העולם יסיר את הסנקציות מעל איראן. הוא לא יקבל את הפעילות של השכירים
של אדלסון כלגיטימית.

- איראן תוכל תוך זמן קצר לקנות את הנשק שהיא רוצה.
- ומאחר והיא תהיה בסכנת התקפה מצד שתי מעצמות גרעיניות – ישראל וארה”ב –
תכנית הגרעין שלה תקבל לגיטימציה.
- התקפה ישראלית על איראן תיראה כעוד פריעה של הסדר הבינלאומי, ולגמרי יכולה
לגרור מלחמה אזורית.
אובמה כבר הציב את הנתונים במשוואה: הסכם או מלחמה אזורית. רוב האמריקאים,
פעם אחר פעם, דוחים את הרעיון של עוד מלחמה במזרח התיכון. ואם ישראל,
באמצעות השכירים של הקריקטורה האנטישמית אדלסון, תגרור את ארה”ב למלחמה
אזורית – ובכן, בואו נאמר שלפעולה הזו יהיה מחיר כבד. הסירוב להעמיד פנים
כאילו אין לישראל (פתח מנטרה: על פי מקורות זרים) נשק גרעיני (סגור מנטרה)
יהיה רק הראשון.

(אין טעם לשאול האם יש הסכם שלפיד היה רואה כהסכם טוב, כי אין סיבה טובה
להאמין שלפיד בכלל מסוגל למצוא את איראן על מפה. נתניהו, מצד שני, מצטלם
תכופות על רקע מפת איראן, כדי להבהיר לנו שהוא עוסק בעניינים חשובים.)

הדיווחים על ההסכם אתמול שברו שיא של חוסר בושה וחוסר רצינות: נתניהו, לפיד
והרצוג (יש אחד כזה, טוען שהוא ראש האופוזיציה) עלו כולם לתקוף את ההסכם עם
איראן – מבלי שטרחו לקרוא אותו. נחזור על זה שוב: הם אמרו לתקשורת היהודית
שמדובר שמדובר בהסכם הגרוע ביותר בהיסטוריה ושמדובר באסון לאנושות בלי
לקרוא את ההסכם. והתקשורת היהודית העבירה את זה. כי, נו, מינימום של רצינות
זו לא דרישה מפוליטיקאי ישראלי.

יש עוד נקודה שהתקשורת היהודית לא העלתה: ביחס לפלסטינים, נהג נתניהו לטעון
בשנים האחרונות שהפתרון הוא “שלום כלכלי.” ההגיון היה פשוט: אם חייהם של
הפלסטינים יהיו טובים יותר, יהיו להם תמריצים להמנע מאלימות. כמה חבל, אם
כן, שהוא לא יישם את הדברים הללו. אבל איך קרה שאף עיתונאי ישראלי לא שאל את
נתניהו מדוע הוא תומך בסנקציות על איראן, שמבטיחות שלא יהיה שם שגשוג –
בניגוד מוחלטת לעמדתו (גם אם השקרית) בנושא הפלסטיני?

כי כשזה מגיע לדוגמות של בטחון לאומי, אין בישראל בעצם תקשורת. היא יכולה
להטפל לפרטים הקטנים – למה שלחו גרוטאות לעזה, למשל. אבל היא לעולם לא תחלוק
על הנחות היסוד של מערכת הבטחון. היא לא תשאל מנין הבטחון שיש בעצם איום
איראני.
אין ספק שהרפובליקה האיסלמית לא אוהבת את ישראל. יש לציין שכמו ארה”ב
ובריטניה, ישראל לא נתנה לה יותר מדי סיבות לאהוב אותה. למשל, נוהגים לשכוח
אצלנו שהשב”כ אימן את הסוואק, שירות הבטחון של השאה. נוהגים לשכוח אצלנו
שישראל מכרה נשק במהלך מלחמת עיראק-איראן לשני הצדדים. יש, כמובן, מנהיגים
איראנים שניצלו בציניות את חרחור המלחמה הישראלי הבלתי פוסק כדי להפיץ שנאה
כנגד ישראל למטרותיהם הפוליטיות; אין סיבה טובה להניח שמחמוד אחמדניג’אד
הגון יותר מבנימין נתניהו (אם כי הוא כנראה אינטליגנטי יותר מלפיד – לא שזו
סיבה לגאווה.)

אבל בין שנאה ובין איום יש הבדל ניכר. ישראל ואיראן מתגוששות במלחמת צללים,
כשכל אחת מפעילה מבצעים חשאיים, מודיעין ודחלילים משלה נגד האחרת. איראן
משתמשת בחיזבאללה; ישראל השתמשה, על פי שורה של פרסומים, במוג’הדין אל חאלק
לשם פיגועים באיראן והיתה אחראית לשורה של התנקשויות שם. וכמובן, היתה מתקפת
הסייבר של סטוקסנט. אף על פי כן, איראן איננה, ומעולם לא היתה, איום קיומי
על ישראל. אין לה נשק גרעיני וספק גדול אם היא מנסה לפתח אותו. מה שהיא רוצה
הוא להיות מדינת סף: למנוע את האפשרות של מתקפת פתע אמריקאית שתפיל את המשטר
על ידי איום להפוך במהירות למדינה גרעינית.

אלא שעצם התפיסה של הגנה על שרידות המשטר צריכה להתריע בפנינו שאיראן היא
לא, כפי שהיא מתוארת שוב ושוב בתקשורת היהודית, מדינה מתאבדת (כאן יש מאמר
מעניין בנושא.) אומרים לנו שמדובר במדינה נטולת רציונליות.
לאור התנהלותה של ישראל בשנים האחרונות – העימות המתמשך עם בעלת בריתה
העיקרית, הנסיון של ראש ממשלתה להתערב בגסות בפוליטיקה של בעלת הברית,
העובדה שיאיר לפיד הוא דמות פוליטית בעלת משקל – צריכה לעורר את השאלה האם
באמת בין ישראל ואיראן, דווקא האחרונה היא הלא רציונלית.

ועוד דבר אחד: צה”ל, במסגרת היחידה שלו למאבק בדה-לגיטימציה ובאמצעות חברות
פרטיות, מנטר את הרשת הישראלית. בין השאר, הוא רוצה לדעת מי משתמש במילים
“חרם,” “הפגנה”, ועוד. הצבא ביקש מהחברות מידע גולמי על משתמשים כאלה: זהותם
ומיקומם הפיזי. צה”ל, במילים אחרות, עוסק בריגול פוליטי נגד אזרחים ישראלים.
חשיפה חשובה מאין כמוה של ג’ון בראון ונועם רותם. מה שמעניק נופך אחר לשאלה
בת שלוש שנים: מה עושה רכב מעקב צבאי בלב תל אביב?

קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב