קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

למה המדינה תומכת ב"תג מחיר"?
/idanlandau.com/
עידן לנדו
05.08.15
http://idanlandau.com/2015/08/06/why-the-state-supports-price-tag/





השאלה שבכותרת מבליעה שתי קדם-הנחות. ראשית, שהמדינה תומכת ב`תג מחיר`.
שנית, שהיא עושה זאת ביודעין ומתוך כוונה מסוימת. חלקו הראשון של הפוסט
מוקדש לביסוס הטענה הראשונה (בהסתמך על תחקירים קיימים). חלקו השני מוקדש
לביסוס הטענה השנייה. ובסוף הפוסט תבליח אולי התשובה.

המדינה מממנת את התשתית של `תג מחיר`

החלק הזה של הפוסט מסכם ממצאים משני תחקירים: התחקיר של שחר גינוסר ב`ידיעות
אחרונות` מינואר 2012, ותחקיר `מולד` שפורסם השבוע (כאן התקציר). מי שכבר
קרא ומכיר את התיעוד הזה, מוזמן לדלג עליו.

אחת הטעויות הנפוצות בתקשורת ובדעת הקהל בנוגע לפעולות `תג מחיר`, טעות
שלעתים מופצת במזיד ולפעמים בתום לב, היא שהן צמחו מלמטה, בקרב נוער הגבעות
הפרוע ושלוח הרסן, ואולי אפילו מתוך עימות עם הנהגת יש`ע. זאת טעות שקל
להפריך. אומנם תולדות ההתנחלויות ותנועת `גוש אמונים` רצופות באי-לגאליות
מראשיתן, אבל `תג מחיר` כפי שהוא מוכר כיום נולד ברגע ובמקום מסויימים. הרקע
היה ההתנתקות וההבנה בקרב המתנחלים שיש להיערך ליוזמות פינוי דומות בעתיד,
על מנת לסכלן באופן מוחלט.

בתחילת 2008 נבחר גרשון מסיקה לראש המועצה האזורית שומרון, וזמן קצר לאחר
מכן – כפי שהבטיח בקמפיין הבחירות שלו – הקים את `ועד מתיישבי שומרון`,
בראשות בני קצובר. במקביל הוקם `ועד מתיישבי בנימין`, בראשות איציק שדמי
(סא`ל במיל.), בתמיכתו של ראש מועצת בנימין, אבי רואה (כיום ראש מועצת
יש`ע). שני הוועדים פעלו כשלוחות שטח של המועצות ובתיקצובן (כפי שנראה מיד),
במטרה מוצהרת להתסיס את היחסים בין יהודים לערבים בגדה וליצור עומס בלתי
נסבל על כוחות הביטחון. בינתיים התפטר מסיקה לאחר שהפך עד מדינה בפרשת
השחיתות `יש`ע-ישראל-ביתנו`, ואת מקומו תפס סגנו, יוסי דגן, שהיה ממקימי ועד
המתיישבים שומרון. הוועד הזה, למי ששכח, היה אחראי לסרטון האנטישמי ביותר
שהופק בידי גוף ממלכתי בישראל. דגן עצמו כעס על מפיקי הסרטון - ככל הנראה לא
בשל תוכנו אלא בשל נזקו התדמיתי למועצה.

את הצורך בהקמתם של הוועדים, כארגוני צללים שפועלים בחסות המועצה אך לא
באופן רשמי בשמה, הסביר יפה בני קצובר:

`מדובר בגוף שנוכחותו במפה הפוליטית חיונית והכרחית לאור הימצאותם של
גופים דומים מהצד השני של המפה, במיוחד בהיותו מסוגל לבצע פעולות שאינן
לרוחם של גורמים בממשלה או בממסד באופן כללי. מדובר בפעולות שהרשויות
המקומיות ביהודה ושומרון ואפילו מועצת יש`ע נרתעות מלבצע מסיבות מובנות. חלק
מהפעולות אינן ממוסדות לגמרי, ולפעמים הן אפילו מצויות בתחום האפור`.

בואו ניכנס קצת לעוביו של `התחום האפור`. להבדיל מיוזמות מקומיות בעבר, טווח
הפעולות שיזמו הוועדים לא הוגבל לפגיעה ברכוש, וגם התנכלות לערבים קודמה
בברכה, גם אם בקריצה. פעיל ימין ב`מטה המאבק ביצהר` הסביר בראיון ב-2008:
`דרך תגובה נוספת היא כניסה לכפרים הערביים הסמוכים, ונקיטת פעולות הרס גם
שם. אנחנו יודעים שהמשטרה סובלת מכוח אדם מצומצם, ואנחנו כאזרחים למופת
רוצים לסייע לה בפעולה שבה התחילה, הטיפול בבנייה הלא חוקית באזור`. מיהו
המטה הזה? הכתבת מבהירה: `מטה המאבק שהתגבש ביצהר הוא חלק מתנועה רחבה יותר
של מטות פעולה וועדי מתיישבים ברחבי יו`ש הקורמים בימים אלו עור וגידים. ועד
מתיישבי בנימין קם ביוזמתו של איציק שדמי מנווה צוף, איש מטה `חומש תחילה`.
הוועד הוקם לאחר הבחירות האחרונות לראשות המועצה האזורית`. אם כן, היוזמה
הגיעה ישירות מן המועצה – גוף ממלכתי של מדינת ישראל.

אירועי `תג מחיר` בעקבות הריסת קרוואן ביצהר ביוני 2008 הובנו והוצגו
בעלונים הפנימיים בהתנחלויות כשיטת העבודה של ועדי המתיישבים. המודעה הזאת
של ועד מתיישבי שומרון מדווחת: `תוך כדי אירוע נחסמו צירים בסביבה ולאחר מכן
פרצו שריפות רבות. זו דוגמה אמיתית שגבולות המאבק נקבעים ע`י התושבים`.

מקור: תחקיר `מולד`

שוב, צריך להיות ברור לגמרי ש`התושבים` שקובעים את `גבולות המאבק` אינם
עשבים שוטים וסוררים אלא מנהיגים נבחרים שמתפרנסים מכספי ציבור. ראש ועד
מתיישבי שומרון, בני קצובר, פירט באותה שנה את שיטות העבודה:

`אפשר לעמוד עם שלט ליד הצומת, אבל מי יודע, אולי השלט יעבור פתאום
למרכז הכביש ויחסום אותו? אפשר גם להבעיר צמיגים. יש משהו יחסית חדש שאנחנו
עושים, בו אנחנו יושבים ישיבות מחאה מול הבסיסים של החטיבות. לפעמים רק
יושבים, לפעמים חוסמים את הדרך לעוברים ושבים, אבל זה רק כדי להעביר מסר.
ואפשר גם לקיים צעדה לעבר כפר ערבי. את זה אני פחות ממליץ, אבל להיכנס לכפר
ערבי זה גם אפשר`.

קצובר פוטר בזלזול את שאלת הכתבת בנוגע לעימותים עם פלסטינים: `אני לא ממליץ
להיכנס לכפרים ערביים. אם כל מה שעושים זה לפגוע בשמשות, אז עדיף לא לעשות
את זה בכלל. זה לא שווה. מבחינת הכפר הערבי, זה לא יצר שום הרתעה`.

גם ראש ועד מתיישבי בנימין, איציק שדמי, הבהיר שפני המאבק שהוא מוביל
לעימותים אלימים. `אם אתה אלים ולא מתחשב ולא מנסה לשכנע, אלא פשוט מאלץ את
השלטון לרדת עד לברכיים, אתה מצליח`. לחיילי צה`ל המופקדים על פינוי מתנחלים
התייחס במילים: `צריך להתייחס ליריב כאל פושע. נקודה. שודד שרוצה לעקור אותך
מביתך ולמסור את היישוב שלך לרוצחים ורמאים`. שדמי הוא גם כנראה מי שטבע
באותה תקופה את המונח `תג מחיר`. בקודים הפנימיים של בריוני הימין (למשל,
בראיונות ובטקסטים של מאיר אטינגר) משמש במקביל המונח `ערבות הדדית`,
שמשמעותו זהה והוא נבדל מ`תג מחיר` רק בניחוח הנעים והמחבק שלו.

במאמר שכותרתו `ערבות הדדית. כן, יש המכנים זאת תג מחיר`, שהופיע באתר הרשמי
של וע מתיישבי שומרון (ונמחק לאחרונה), משיב הוועד בקריצה המוכרת על השאלה
`מה זה שייך לחסימת כבישים? מה זה שייך לפגיעה בערבים?` במלים האלה: `איננו
שופטים ואיננו מגנים ולא מחלקים צל`שים... אנו מאמינים שגבולות המאבק
רחבים`.

גבולות המאבק רחבים. רק תזכורת: מי שקרא לציבור `לשנות את צורת המאבק` היו
ועדי המתיישבים עצמם. הם לא היו הרועה שצופה מן הצד בבהלה בעדרו שנכנס לאמוק
פראי. הם היו חיות הטרף שייללו ודקרו את העדר והובילו את השעטה. אומנם כן,
במרחק בטוח מאחור ניצבו המועצות האזוריות שומרון ובנימין, שהקפידו `לגנות`
את העשבים השוטים (כלומר, להחדיר לתקשורת את הגדרתם ככאלה) ולהרחיק עצמם
מ`תג מחיר`. כה חשוב היה להם הדימוי הממלכתי והנקי, עד שלאחר פרסום התחקיר
של גינוסר ב`ידיעות אחרונות` פצחו המועצה האזורית שומרון והעומד בראשה,
גרשון מסיקה, במסכת איומים שהגיעה לתביעת דיבה משפטית, אך זו כצפוי נמחקה
שכן הקשרים ההדוקים בין המועצות לוועדי המתיישבים מתועדים בפירוט בנתוני
רשם העמותות והלמ`ס (כפי שעלה בתחקיר `מולד`).

כשם שהיה נוח למועצות להרחיק עצמן מן הוועדים בעין הציבור, כך היה נוח
לוועדים להרחיק עצמם מן המועצות; משחק הדימויים הזה – ממסד מול אנטי-ממסד,
משרדים מול שטח, פוליטיקאים מול אקטיביסטים - שירת יפה את שני הצדדים. כך
בני קצובר, שמשכורתו כראש ועד מתיישבי שומרון שולמה בידי המועצה (רשות
שלטונית של מדינת ישראל), היה יכול להכריז בלי להניד עפעף שהוא `איננו תלוי
ואינו מחובר לממסד. לא יונק ממנו ולא מושפע ממנו`. זה כמובן לא מנע ממנו
להתפטר מתפקידו השנה, לנוכח הקיצוץ הצפוי בתקציב הוועד.

נער הפוסטר החדש של נוער הגבעות הוא מאיר אטינגר, שנעצר השבוע, בתגובת רפלכס
של השב`כ וללא בסיס ראייתי מוצק (מכאן הצורך בצווים מנהליים, שמיד נגיע
אליהם). אותו אטינגר היה חבר, לפני 3 שנים, ב`חמ`ל המאחזים` שאירגן את
הפלישה לחטמ`ר אפרים ואסף מודיעין על תנועת כוחות צבא. זה מה שהציבור זוכר,
אם בכלל, מאותה פרשה. מה שהוא שכח הוא שחלק מן `הריגול` בוצע בידי חברי כנסת
(זאב אלקין ואורי אריאל), שתמכו בגלוי בשיבוש מהלכי הצבא בפינוי מאחזים.

הלקח כאן זהה: הממסד עצמו מכיל את היסודות `החתרניים`. על `שלטון החוק`
מופקדים `פושעים`. המרכאות כאן מסמנות שהמשמעויות הרגילות של המונחים האלה,
במציאות האבסורד הישראלית, חייבות להיות מושעות. אדם אינו יכול לחתור באמת
נגד גוף שהוא שותף בו. אדם אינו יכול לייצג באמת את החוק שהוא מפר.
הפוליטיקה של הכיבוש בישראל מאוכלסת בייצוגים סמליים שכאלה, פונקציות שיח
מתעתעות שנועדו להסתיר את מהותן האמיתית. זהו לא עולם פוסטמודרני של מסיכות
חלולות. להיפך, מאחורי המסיכות יש מהות מאיימת ומעוררת רתיעה, ומכאן בדיוק
הצורך להסוותה. בשבתם באולפני הטלוויזיה, נינוחים ולא מתלהמים, בדברם בשבחי
החוק והסדר, בדברי הגנאי שלהם כנגד `תג מחיר`, הצליחו מנהיגי המתנחלים
והפוליטיקאים של הימין לשכנע את רוב הציבור הישראלי שהם לא מה שהם באמת:
כנופיה שמעולם לא בחלה להפר את החוק, לגזול רכוש או אדמות, לפגוע בחיילים
ובתושבים פלסטיניים, כדי לממש את מטרתם העליונה: `לרשת את הארץ`. פיקציית
`קומץ פורעי החוק` שנטעה בתודעת הציבור היא ההצלחה הכבירה ביותר שלה, לצד
הכיבוש הפיזי של הגדה המערבית.

גרשון מסיקה עם חבר. צילום: דוברות מועצת שומרון

גרשון מסיקה עם חבר. צילום: דוברות מועצת שומרון

מסלול הכסף

ועדי המתיישבים שאירגנו את פעולות `תג מחיר` לא רק הוקמו בידי המועצות
האזוריות שומרון ובנימין. הם גם ממומנים באופן שוטף על ידם, עד היום, כפי
שעולה מתחקירי גינוסר ו`מולד`.

מדי שנה מקבלים שני הוועדים מאות אלפי שקלים מתקציב המועצה. בממוצע, 91%
מתקציב ועד מתיישבי שומרון מגיעים מן המועצה האזורית. בשנים 2008-2013
הכספים האלה הסתכמו ב-6,548,167 ש`ח. תקציב המועצה, מצידו, ממומן בשיעור של
65% מכספי המדינה (במאמר מוסגר: הממוצע הארצי של השתתפות המדינה בתקציב
המועצות האזוריות הוא 44%, כלומר, בשומרון מקבלים פי 1.5 מן הממוצע. אפשר
להבין; בסך הכל מועצות אזוריות אחרות אינן צריכות לממן פעולות `תג מחיר`
מכספי ציבור כפי שנהוג בשומרון). מכאן שחלקה היחסי של המדינה בתקציב של ועד
מתיישבי שומרון בשנים האלה היה כ-4,256,308 ש`ח. זהו, כזכור, מה שקצובר הגדיר
כגוף ש`לא תלוי ולא יונק מן הממסד`.

בשנים 2011-2014 קיבל גם ועד מתיישבי בנימין מימון ציבורי דרך המועצה
האזורית בנימין, בגובה של 3,830,000 ש`ח. תחקיר `מולד` אינו מפרט את חלק
המדינה בכספים האלה אבל אפשר להניח שהוא אינו שונה מהותית מבשומרון. על פי
ההערכה הזאת, סך כספי הציבור שהוזרמו לוועדי המתיישבים בשומרון ובבנימין
מאז 2008 הגיע ל-7 מיליון ש`ח לפחות, ובשנים האחרונות הם מקבלים יחד מן
המדינה בממוצע 1.3 מיליון מדי שנה.

נזכיר: כל פעילותם של ועדי המתיישבים מוקדשת למאבק בפינוי מאחזים, לשיבוש
תנועת כוחות הביטחון וחסימת צמתים ולהטלת אימה על כפרים פלסטיניים. האגף
הקיצוני של כל הפעילות הזאת יזם וחולל הצתות מסגדים ופעולות טרור רצחניות.

ובכן, עכשיו אתם יודעים: גם לפעולות תג מחיר יש תג מחיר. 1.3 מיליון ש`ח
לשנה, ובהזדמנות זו, תודה לכל מי שמשלם מיסים במדינה. הכסף שלכם עובד.

תמיכת המדינה בפעילות בלתי חוקית ואף טרוריסטית בגדה המערבית אינה מתמצה
באפיקים האלה, ובלי ספק יש מקום לעוד תחקירים על הדרכים העקלקלות שכספנו
עושה את דרכו אל כל אותם `חתרנים` שיורקים בבוז על היד שמפרנסת אותם.
לדוגמה, השבוע נחשף כי עמותת `חננו`, העוסקת בייצוג משפטי של פעילי ימין,
מעבירה מענקי תמיכה לטרוריסטים יהודים ולמשפחותיהם. העמותה אומנם נסמכת על
תרומות מחו`ל אך נהנית מזיכויי מס לתורמים, כך שהציבור מסבסד את המענקים
הללו.

מדינה יכולה לתמוך בטרור במגוון של דרכים. מלבד סיוע כספי ישיר, המדינה
יכולה לשבת בחיבוק ידיים לנוכח פשיעה ופיגועי טרור של יהודים. למשל, לסגור
96% מתיקי החקירה בהשחתת עצי זיתים של פלסטינים, לסגור 85% מתיקי החקירה של
עבירות מתנחלים נגד פלסטינים, להביט בשוויון נפש ב-44 מסגדים וכנסיות שהוצתו
בשנים האחרונות מבלי להעמיד לדין איש, וכיוב`. כמו שזה נראה, רשויות המדינה
הכריזו על `תג מחיר` פרויקט לאומי לשימור וטיפוח, ועל כן הן פועלות היכן
שאפשר לסייע לו (במימון כספי או במתן תשתיות לפורעי חוק) ונמנעות מפעולה
היכן שאפשר לעצור אותו (באכיפה ומיצוי הדין).

בני קצובר עם חבר.

בני קצובר עם חבר.

מעצרים מנהליים: תועבה ישנה-חדשה

המדיניות החדשה שהוכרז עליה השבוע – `הכלי הדרסטי` של יעלון – מאפשרת מעצרים
מנהליים של פעילי ימין חשודים (זה כבר התחיל), צווי הרחקה מנהליים, הכרזה על
התארגנויות כ`תאי טרור`, ואולי גם הפעלת נוהל `פצצה מתקתקת` (כלומר, אישור
לעינויים). בהמשך גם יופשר `חוק הטרור` שקידמה שרת המשפטים לשעבר, ציפי
לבני, חוק שאמור להחליף את תקנות ההגנה לשעת חירום, אך כצפוי במדינת
קסרקטין, במקום למחות את חרפת התקנות ההן שרומסות זכויות אדם בסיסיות, יבצר
אותן בחקיקה ראשית.

לפני הדיון התועלתני, צריך להזכיר למי שעוד לא יודע, שמעצרים מנהליים הם
שיקוץ ותועבה בספר החוקים הישראלי, שבחסותם רשאי השלטון לכופף ולרוקן מתוכן
כל שלב ושלב בהליך המשפטי ההוגן. ארגוני זכויות האדם שוללים באופן עקבי את
הכלי הזה (קיראו את הנימוקים כאן וכאן), ללא אבחנה בין עצורים ערבים או
יהודים, וגם השבוע מחו נגד היוזמה החדשה (זה כמובן לא ייזקף לזכותם בפעם
הבאה שתוטח ההאשמה שבשמאל דואגים רק לזכויות אדם של ערבים; מנגד, עמותת
`חננו` הודיעה שהיא מתנגדת `באופן נמרץ לשימוש במעצרים וצווים מנהליים נגד
יהודים`. מיצאו את ההבדלים).

במשך שנים ארוכות הרגילו את הציבור הישראלי שזכויות אדם הן מעין `מותרות`
שהמדינה ברוב טובה מעניקה לאזרחיה (ולא חלק אימננטי מהגדרת האנושיות, שקדמה
למדינה); אין פלא איפוא שלא נשמע ציוץ כאשר המדינה מודיעה ש`נגמרה החגיגה`,
והיא לוקחת בחזרה את הצ`ופר הזה. אין פלא גם ש`המדינה` במקרה הזה גולמה
בדמותה של ציפי לבני, הדחליל הליברלי של המרכז הפוליטי הישראלי – אותו גוש
אטום ואדיש שיסור למרותו של כל מנהיג בעל עבר בטחוני / בלורית בלונדינית /
מבטא אשכנזי.

מעצרים וצווי הרחקה מנהליים הם כלי פסול מעיקרו, ומדינה נאורה אמורה לחשוק
שיניים ולהיאבק בחורשי רעתה – ולו גם המסוכנים ביותר – תוך דאגה אמיתית
לזכותם הבסיסית למשפט הוגן, שלא לדבר על זכותם של האלפים הרבים החפים מפשע,
שמבלים בכלא חודשים ושנים בגינו של הכלי הדרקוני הזה, מבלי שאי פעם נוהל
נגדם משפט בבית דין. כן, מבאס להיות מדינת חוק ולא מאפיה, אבל ככה זה.

תשאלו: אז מה אתה מציע? ובכן, מי שבאמת היה חפץ להתמודד עם הטרור היהודי
צריך היה להתחיל מן השורש. בתור התחלה - להפסיק לממן בכספי ציבור את הגופים
שמעניקים לו מעטפת לוגיסטית (כלומר, ועדי המתיישבים בשומרון ובנימין);
להפסיק להכשיר מאחזים לא חוקיים, להוריד אותם מעל הקרקע באופן סופי, לא
לסלול אליהם כבישים ולא לחבר אותם למים וחשמל; להעניש חיילים וקצינים
שעומדים מנגד בשעה שמתנחלים עושים שפטים בפלסטינים; ולא להעניק לפורעי חוק
חיבוק ממלכתי מכל סוג שהוא. כל הצעדים האלה היו מועילים פי כמה ממעצר מנהלי
של פעיל כלשהו, שממילא לא יירתע, כיוון שהוא יודע שאותה מערכת שעצרה אותו גם
תיתן לו גב ותמיכה בכל מעלליו בעתיד.

אבל גם ברור כשמש שמדינת ישראל אינה מתכוונת לבצע אף אחד מן הצעדים המתבקשים
האלה. אין כוח פוליטי שיכול כיום לכפות אותם על השלטון. ולכן מתגנדרת לה
הממשלה בתכשיט המעצר המנהלי, ומקווה שנצנוציו של אלה יסמאו את עינינו מראות
את ערוותם של גופי האכיפה.

למה גופי החקירה - ובראשם השב`כ - דבקים במעצר המנהלי? (הסיבות אינן זהות
לאלה של הדרג הפוליטי, שיופיעו בהמשך). הסיבה הראשונה, המובנת מאליה, היא
ההרגל. כשמתרגלים לטוב, קשה לעבור לפחות טוב. קל יותר להתמודד עם איום
בטחוני באמצעות ענישה לא סלקטיבית. קל יותר להימנע מחקירה של נציגי ההגנה
בבית משפט. קל יותר לשכנע שופט במעמד צד אחד בלבד. וכשהדברים מגיעים לשיטות
החקירה - קל יותר לחלץ הודאות לפני שהעצור ראה עורך-דין, או באמצעות
עינויים, מאשר לעמול בדרך הקשה על השגת ראיות מוצקות. הסיבה השניה שהשב`כ
מעדיף מעצרים מנהליים היא שהם מאפשרים לו להמשיך לעבוד במחשכים. השבוע זה
הוצג כך: `גורמי אכיפה רמי דרג מסבירים שהשב`כ יודע למפות את כל הפעילים
וקשריהם השונים, אך מסרב בדרך כלל להביא את הראיות שבידיו לבתי משפט, כדי לא
להסתכן באובדן מקורות מודיעין. לטענתם, עקב שיקולי עלות-תועלת מעדיף אף
השב`כ לספוג תקריות מקומיות ולא לחשוף מקורות`.

שימו לב: עקב `שיקולי עלות-תועלת` של השב`כ נמנע משפט הוגן מן החשודים. אני
מניח ששיקולי עלות-תועלת כאלה יכולים להנחות כל חקירה משטרתית, של כל אזרח
ישראלי. מדוע אם כן לעצור כאן? רשות המיסים או המועצה המקומית יכולות גם הן
להפליל אותך בעבירה עלומה כלשהי, ומשיקולי עלות-תועלת לסרב לחשוף את
ראיותיהן.

כמובן, אתה לא פלסטיני. זה לא יקרה לך. אבל אתה אולי פעיל ימין, וזה כבר
קורה לך. ואתה אולי פעיל שמאל, וכנראה זה בדרך אליך. אל תזלזלו בשיקולי
עלות-תועלת, בישראל הם כבר שימשו להצדקת טרנספר.

המדינה מלבה את `תג מחיר` (במסווה של אכיפה)

אבל הכלים המנהליים האלה – וכאן נכונה לכם אולי הפתעה מסוימת – אינם רק
מגונים מוסרית. הם בבחינת חרב פיפיות שנזקה רב מתועלתה.

בדיווחים מן השבוע שעבר נאמר שהשב`כ והיועצים המשפטיים `סבורים שהכרזה על
התארגנויות הימין הקיצוני כ`ארגוני טרור` תחזק את המסר ה`מכתים` ואת הגינוי
העמוק לפעילותן`. זה מעניין, כי רק לפני שנתיים נכתבה בפרקליטות חוות דעת
שקבעה בדיוק להיפך: הכרזה על מבצעי `תג מחיר` כארגון טרור לא תועיל. שם
הוסבר שלמבצעי `תג מחיר` אין מבנה ארגוני הירארכי, משרדים או תשתית קבועה
כשל ארגוני טרור מוכרים, שניתן לטפל בהם באמצעות הגדרה כזאת. את תנועת
השבשבת הזאת בהמלצות של `הדרגים המקצועיים` אין להבין אלא כהתיישרות זריזה
עם `רוח המפקד`, הלא הוא הדרג הפוליטי, אשר מסיבות שתיכף נעמוד עליהן, נחוש
להפעיל את `החבילה המנהלית` נגד פורעי `תג מחיר`, ובמיוחד נחוש שכל העולם
יידע על כך.

הערכת הפרקליטות מלפני שנתיים היתה עוד מתונה; לא רק שאין בכלי הזה תועלת,
יש בו נזק. אלא שהנזק, בעיניים תמימות של אזרח, עשוי להתגלות כרווח, בעיניים
הציניות של הקברניטים.

נתחיל בשאלת תם: האם המעצרים המנהליים נגד פלסטינים שמרו על הישראלים או
סיכנו אותם? לכאורה, המערכת תמיד תוכל להצביע על פעיל טרור מרכזי שלכידתו
במעצר מנהלי מנעה פיגוע רב-נפגעים. אבל כנגד כל אחד כזה אפשר להצביע על מאות
ואלפים אחרים שישבו במעצר מנהלי בלי לדעת אפילו על מה ולמה, שוחררו אחרי זמן
רב (לעתים שנים ארוכות) עדיין בלי לדעת, וכל החוויה רק נטעה בתוכם רק איבה
גדולה הרבה יותר למדינת ישראל; איבה שקל לרתום ולהפוך לפעילות טרור אמיתית.

מעצר מנהלי איננו מרתיע, ודאי שלא פעילי טרור שמחזיקים באידאולוגיה מוצקה.
הטרוריסט שביצע את הפיגוע בקפה הילל (ספטמבר 2003) שוחרר ממעצר מנהלי 7
חודשים קודם לכן. סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, בילה בכלא
הישראלי בסך הכל 14 שנים במעצר מנהלי. לפניהן, במהלכן וגם אחריהן, עד
לחיסולו, לא פסק מלתכנן פיגועים. כמעט כל פעיל טרור פלסטיני בילה תקופה
מחייו במעצר מנהלי בישראל. האמונה בצידקתו וביעילותו של מכשיר המעצר המנהלי
היא אמונה עיוורת.

ולא רק ביחס לפלסטינים. גם פעילי הימין המשיחיים שמופיעים ברשימות השחורות
של השב`כ לא בדיוק רועדים מפחד. להיפך, כדרכו של מיעוט פנאטי, כל חיזוק של
תחושת הנרדפות שלהם רק מדרבן אותם להמשיך. די להביט בחיוכים מאוזן לאוזן של
פעילי הימין המובאים להארכת מעצר כדי להבין זאת. התחושה הזאת מחלחלת מן
ההנהגה. באוגוסט 2011 נפגש גרשון מסיקה עם פעילי `חמ`ל המאחזים` שהורחקו
מיצהר בצווים מנהליים (עדות נוספת, אם יש צורך בכך, לחיבוק העז בין הממסד
לעבריינים), ואמר שם כך:

`השב`כ עשה מעשה נבלה שלא יעשה, שמזכיר משטרים של העולם השלישי. כל כך
בולט לעין הפער בין היחס של ההתיישבות שאנשיה מקבלים שוב ושוב צווי גירוש,
בניגוד למתפרעים בבילעין שמתפרעים ופוגעים בחיילי צה`ל בכל שבוע ולא נעשה
נגדם דבר. אני מדבר עם הדרגים במדינת ישראל, ויצהר נתפסת בעיניהם כראש החץ
מבחינת האידיאולוגיה של ההתיישבות. צווי הגירוש הוצאו על ידי אנשים שמבקשים
לפגוע בהתיישבות כולה דרך הפגיעה ביצהר. יש פה ביישוב הרבה חוסן וצריך לאסוף
אותו על מנת שלא להישבר. כידוע, ככל שהצרה גדולה כך הישועה גדולה`.

ככל שהצרה גדולה, כך הישועה גדולה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ. זהו
האתוס המתנחלי היסודי, מימי סבסטיה, עבור באלון-מורה ועד יצהר. אחרי צו
ההרחקה הראשון שלו מן הגדה המערבית, מאיר אטינגר התקשה להסתיר את התלהבותו:

`אנחנו בעזרת השם זכינו מאז שקיבלנו את הצווים האחרונים לראות כמה
יהודים איתנו. באיזה חום ואהבה אנחנו עטופים, כמה משלוחי מנות קיבלנו,
טלפונים לחיזוק וסתם אהבה ואהדה מהחברים הקרובים והרחוקים. כמה יהודים
טובים רוצים לעזור... אין ספק! רבים אשר איתנו מאשר איתם... הרי הם בעצמם
לולי המשכורת השמנה, לא היו מתאמצים. אצלנו - רבים מקבלי צווי הרחקה בשלוש
שנים האחרונות בלבד – 64!!! לא נירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא!`.

אטינגר נוגע בנקודה בסיסית ואמיתית: אנשים מזדהים עם מי ש`המערכת` דורסת. זה
נכון גם אם אין הזדהות עם ערכיהם (כשם שאני עומד לצידם של העצורים המנהליים
מן הימין) וזה נכון פי כמה כאשר יש הזדהות. כך שהמעצרים המנהליים לא רק
מפיחים אש בקרב העצורים עצמם, אלא גם מרחיבים את מעגל התמיכה בהם מעבר
לגרעין האידאולוגי הקשה, עד לדרג הפוליטי ממש. כשפעיל `תג מחיר`, בועז
אלפרט, הורחק מיצהר בצו מנהלי לפני שנתיים, הגיעו לביתו השר אורי אריאל
והח`כ לשעבר מיכאל בן ארי להביע תמיכה ועידוד. בחושיהם החדים הבינו שאת
הביקור קל יותר להצדיק כמחאה על הצו המנהלי מאשר כתמיכה במעשיו של אלפרט.
הנה כי כן, צווים מנהליים מאפשרים לפוליטיקאים לחבק בגלוי את פורעי הימין
באופן שלא היה נתפס לגיטימי אלמלא הצווים.

שוב: ככל שהצרה גדולה, כך הישועה גדולה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ.
זהו מנגנון ההפעלה של הימין המשיחי. הוא יודע את זה, ההנהגה שלו יודעת
(ומטפחת) את זה, השב`כ יודע את זה, וגם שר הביטחון יודע את זה.

אם כך, מדוע להפעיל צווים ומעצרים מנהליים נגד פעילי `תג מחיר`? כדי לקבל
תוצאה הפוכה מהרצוי?

רגע, מה כאן בעצם הרצוי? ולמי?

קצת סדר

בואו נעשה רשימה קצרה של מה שכבר ידוע לנו.

כנופיות `תג מחיר` הוקמו ביוזמה מלמעלה, של הנהגת המתנחלים, במסגרת
פעילותם של ועדי המתיישבים שומרון ובנימין.
ועדי המתיישבים ממומנים באופן שוטף בידי המועצות האזוריות שומרון
ובנימין, בכספי מדינה, במיליוני שקלים. זהו מידע גלוי שמופיע בפרסומים
רשמיים.
חברי כנסת של הימין מסייעים באופן גלוי לשיבוש מהלכי פינוי מאחזים,
כלומר, מעבירים מידע מסווג לעבריינים.
הפעלת צווים ומעצרים מנהליים נגד עבריינים אידאולוגיים אינה מרתיעה
אותם. להיפך, היא מלבה את אש המרי שבוערת בתוכם.

חברו את הנקודות. מה קיבלתם? המדינה תומכת בעבריינות אידאולוגית של הימין,
ובעקיפין גם בטרור יהודי, ומחזקת אותם באופן פעיל.

עד כאן העובדות, טרם פרשנות. מי שקשה לו לבלוע אותן, יכול לחזור לאחור
ולבדוק איפה טעינו. מי שכבר מקבל אותן בעל כורחו, מחויב לתת להן פשר.

למה המדינה תומכת ב`תג מחיר`?

הנה שלוש פרשנויות אפשריות:

א. אין ידיעה: ההנהגה הפוליטית לא מודעת לתמיכה בתשתיות `תג מחיר`. הכספים
עוברים בחשאי, ללא אישורים; השב`כ רוצה אבל לא מסוגל ללכוד את האשמים בהיעדר
ראיות.

ב. אין הבנה: ההנהגה הפוליטית מודעת לתמיכה בתשתיות `תג מחיר`, כולל הכספים.
אבל היא באמת ובתמים נאבקת נגדו, וסבורה שהצעדים המנהליים יועילו בכך.

ג. אין תום לב: ההנהגה הפוליטית מודעת ומבינה את תמיכתה ב`תג מחיר`, ופועלת
כך משום שזה משרת אינטרסים פוליטיים מסוימים.

את פרשנות (א) אני דוחה כמופרכת לגמרי ואת (ב) כבלתי סבירה. לא יכול להיות
שמידע שעיתונאים ותחקירנים שלפו בקלות מאתרי האינטרנט של ועדי היישובים,
מדו`חות של עמותות או מן הלמ`ס לא ידוע לפוליטיקאים שאמונים על מימון הגופים
האלה. הסיפור הזה נמשך כבר יותר מ-8 שנים, והתחקיר של שחר גינוסר במוסף `7
ימים` של `ידיעות אחרונות` פורסם לפני 3 וחצי שנים. `ידיעות אחרונות` זה לא
אתר חדשות נידח. גם אם המופקדים על הכספים היו מזדעזעים מן הגילוי שהם
מממנים פעילות עבריינית, היה להם זמן מאז לתקן. אבל כפי שתחקיר `מולד` מגלה
השבוע, דבר לא השתנה.

ותשמעו סוד: דבר גם לא ישתנה. מדינת ישראל מממנת שלל פעילויות עברייניות
מעבר לקו הירוק: הפקעת אדמות פרטיות והעברתן להתנחלויות, הטבות מס לבעלי
מפעלים מפרי חוק, חיבור של מאחזים בלתי חוקיים לחשמל ומים, וכיוב`. התמיכה
בטרור היהודי היא קצה הקרחון הבולט, הדוקר את העין יותר מן השאר, אך לא
בהכרח החלק שאחראי למרבית העוול בשטחים. מכל מקום, הפעולות הללו ידועות לכל
הנוגעים בדבר ואין הם יכולים לגלגל עיניים בפליאה לשמיים. למען האמת, הם כבר
לא עושים זאת, חלפו ימי מפא`י המתחסדים, וטוב שכך.

פרשנות (ב) היא קו הבלימה המסורתי בפני מה שקרוי `תיאוריות קונספירציה`.
יותר משהיא משכנעת בפני עצמה, אנשים ידבקו בה משום שבהישמטה לתהום היא
מותירה אותנו רק עם פרשנות (ג) ה`קונספירטיבית`. אבל זאת כמובן הצדקה גרועה
מאד (להאמין ב-ב` רק כדי שלא להאמין ב-ג`). למען היושר, צריך לקרוא לפרשנות
(ב) לא `אין הבנה` אלא `אין שכל`, או `כולם טיפשים`. רק כך אפשר להסביר כיצד
הפוליטיקאים ממשיכים לטפח ולהעצים כוחות שחותרים תחת אושיות החוק במדינה
ואף מכריזים על כך בגלוי. אולי לא כולם מבינים הכל. אולי חבר כנסת טרי, שעוד
לא הפנים את חוקי המשחק, יכול להאמין שיש ניגוד אינטרסים עמוק בין השלטון
לבין `תג מחיר`. אבל מי שבילה מספיק זמן בוועדות הכנסת ובמשרדי הממשלה כבר
יודע להבחין בין הצגה למציאות. וככל שמשרתו רמה יותר, הוא מבין יותר.

מנכ`לים של משרדי הממשלה, שרי ממשלה, עיתונאים בכירים - כולם חלק מן המשחק.
`מזדעזעים` לפי כללי הטקס מפעולות `תג מחיר`, אבל יודעים היטב שהן מתאפשרות
וממשיכות הודות לממסד: עצימת העין שלו (כך יודעים הרוב) או תמיכתו הפעילה
(כך יודע מעגל ההנהגה הקרוב).

ההסבר הנותר, `אין תום לב`, על אף התיוג ה`קונספירטיבי`, הוא הפשוט והאפרורי
מכולם. הוא מניח שעובדות שגלויות לעיתונאים ולפעילי ימין מזה שנים, ידועות
גם למנהיגים. הוא מניח שהמנהיגים אינם מטומטמים שנותנים לקבוצה אידאולוגית
אחת לסובב אותם בכחש כל הזמן. והוא מניח שכמו כל פוליטיקאי, פעולותיהם
מונחות על-ידי אינטרסים. האינטרסים האלה אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם טובתו
של כלל הציבור, וזאת מן הטעם הפשוט שלא טובתו של כלל הציבור תשאיר את
הפוליטיקאי בשלטון, אלא טובתו של מגזר מסוים, או מעמד מסוים, או אליטה
מסוימת, או אוליגרכיה מסוימת. ועל כן המנהיג הנורמלי, הרגיל לחלוטין, יקריב
דרך שגרה את האינטרסים של חלקים בציבור, או אפילו רוב הציבור, ובלבד שהדבר
ישרת את האינטרס הפוליטי שלו ושל המחנה שלו.

כל זה טריביאלי, ובכל זאת רוב הישראלים מסרבים להוציא מכך את המסקנות
המתבקשות. בהקשר אחר כתבתי על התופעה הזאת כך:

`תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו
לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם
רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל
על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת
זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס
למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה
מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב
האיוולת של הדילמה הנצחית – `איוולת או רשעות`? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות
במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?`.

ולא יזיק להיזכר: קונספירציות לפעמים מתבררות כנכונות.

אז למה המדינה תומכת ב`תג מחיר`?

הגענו למשוכה האחרונה. יש תמיכה, ויש ידיעה, ויש הבנה של התוצאות. ובכל זאת
- התמיכה נמשכת וגם מועצמת (באמצעות הצווים והמעצרים המנהליים). למה?

ההסבר שאציע לא ידהים כאן אף אחד. זהו אותו הסבר שהצעתי בניתוח האירועים
שהובילו ל`צוק איתן`, והוא מסתכם במוטו: צריך לוודא שאין פרטנר פלסטיני.
לוודא שמאמצי הפיוס הפלסטיניים ייכשלו, לפרנס דרך קבע את אש הסכסוך, לשמור
על להבות השנאה בגובה מספיק, לא נמוכות מדי ולא משתוללות מדי, לשמור על
קובעת הדם מלאה דיה, שלא תיבש חלילה, לטרפד כל ניסיון למשא-ומתן אמיתי,
לשמור על מראית-עין של `הידברות` במקביל למכסת ההרג החודשית, להוכיח לקנאים,
לסוחרי הדם ולמוטרפי השנאה משני הצדדים שהם צודקים ואין עם מי לדבר וחיינו
ימשיכו לנוע מפיגוע לדקירה, משריפת תינוק להצתת מסגד. ואכן, המסר עבר.

`תג מחיר` מתלבש על המטרה הזאת כמו כפפה על יד. היד שהשליכה לחדר את בקבוק
התבערה איננה ידו של בני קצובר או של נתניהו, אבל כל שלושת האנשים האלה
שותפים למטרה העליונה - לוודא שאין פרטנר פלסטיני. לא רק להוכיח, אלא גם
להביא לכך במעשים. פורעי `תג מחיר` לא יצאו לשרוף תינוקת בהוראה ישירה של
מועצת יש`ע או של שר הביטחון (אף כי מוקדם מדי לשלול תרחיש `שמפניה` גם
כאן), אבל כל שרשרת הפיקוד מכירה אותם היטב: מי הם, מה מניע אותם, ומה הם
משיגים. וכיוון ששוררת תמימות דעים בין כולם על המטרה, משאירים המנהיגים
לשטח לקבוע את האמצעים; `גבולות המאבק רחבים`, כזכור.

כך ניתן להבין את פריחתו של טרור בחסות הממסד, טרור כשלוחת צללים של הממסד.
ויש להודות שההתפתחות האחרונה, שימוש בצווים ומעצרים מנהליים כנגד הטרור
היהודי (מה שכבר היה, בהיקף מצומצם) מועילה לשלטון פעמיים. פעם אחת כלפי
פנים - בדירבון הפעילים ובחיזוק תדמיתם הנרדפת; ופעם אחת כלפי חוץ, בהוכיחה
שממשלת ישראל אינה מקלה ראש בטרור, לא ולא. שהרי `תג מחיר` כבר הפך למטרד
מדיני לא נעים: נזק תדמיתי בבירות אירופה, דו`ח חריף של מחלקת המדינה
האמריקאית ואולי המטריד מכל בעיני נתניהו - גינוי של הלובי היהודי. הפרסום
המופרז שהוענק ל`הורדת הכפפות` מול פורעי הימין, ההכרזות הבומבסטיות של
יעלון ונתניהו, נועדו יותר מכל לאוזניים בחו`ל. אצלנו, על גבעות השומרון,
הדברים באו כשמן בעצמות הפורעים.

מה תעשה עם הידיעה?

המדינה, שאמונה על יצירת החוק ואכיפתו - מפירה אותו. המדינה, שאמורה לרסן
קבוצות חתרניות, מחרחרות אלימות - מסייעת להן. המדינה, שבינה לבינך שורר
חוזה לא כתוב, ולפיו אתה תשמור על החוק ובתמורה המדינה תשמור עליך מפני
הבזים לו - שברה את החוזה. עכשיו אתה יודע את זה. אתה רוצה לחזור אל הכעס
המוכר, המנחם, על המופרעים של הימין, אבל אתה כבר יודע שהם לא העניין.
המדינה היא העניין. היא שאחראית כלפיך, לא נוער הגבעות. היא רוצה שתמשיך
לחשוב עליהם, לא עליה, אבל אתה כבר יודע שזאת פעולת הסחה, כדי שלא תחשוב
עליה ועל מה שהיא עושה מאחורי גבך. אז עכשיו אתה יודע. ומה תעשה עם הידיעה?
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב