קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - אקטיביזם

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

בקשה לסיוע: להלן דיווח קשה ומרגש של צביה שפירא ממחסום ווטש על שראו עינינו בבקעת הירדן אתמול.
11.8

נא להפיץ

שלום רב,
להלן דיווח קשה ומרגש של צביה שפירא ממחסום ווטש על שראו עינינו בבקעת
הירדן אתמול.
וצביה צודקת אני שובר לי את הראש כיצד לגייס את הכסף לרכישת מחסות חדשים
לאנשים ולצאן.
הצלחתי לגייס 5,000 שקלים וחסרים עוד 2,500. אחרי שתרמתם המון בחודשים
האחרונים
הפעם נסתפק בתרומות קטנות. חומרי הבניין הוזמנו ובתקווה שמחר כבר יסופקו.
ההבדל בין מחסות לחסרונן הוא בין להמשיך לשבת על האדמות או להתפנות כפי
שהכובש רוצה
כל תמיכה תתקבל בתודת התושבים ובפעייה מאושרת של טלה או גדי.

המחאות לפק` מטה הקואליציה, ת.ד. 1335, כפר סבא 44413.
או לחש` מס. 119442 בבנק הפועלים סנף 679. (12-679-119442).

נא לאשר לדוא`ל: manor12@zahav.net.il

לזמנים טובים יותר,
יעקב
050-5733276

משמרת בוקר – צהרים בבקעת הירדן 9.08.15:
לאור קריאתה הנרגשת של דפנה בנאי לצאת ולתמוך באנשי בקעת הירדן שהמנהל
האזרחי הורס להם את בתיהם,
יצאנו הבוקר יעקוב מנור, קרין וצביה (מדווחת) לחזות במו עינינו בתוצאות
מעשיהם של `הישראלים שסובלים מאנושיות חלשה` כפי שמצטטת עמירה הס (מפי
פלשתיני שמול עיניו הרסו את ביתו(.
בשעות הבוקר (8.30) כשהטמפרטורות רק מתחילות לעלות הנוף המתגלה למי שיורד
ממעלה אפרים לבקעה הוא נוף קדומים שמשרה עליך אוירה של `איזה עולם מפואר
נברא כאן`. עוד מעט והתחושות האלו תעלמנה.
האוטו דוהר על הכביש השומם וחולף על פני מחסומים בלתי מאויישים.פה ושם
אנחנו מבחינים במאהלים מוכרים לנו מפעמים קודמות : חלאת מכחול, המאהל של
משפחת ח`דידה של אבו סאקר.
אנחנו מגיעים למאהל של משפחת דראגמה – ידידים ותיקים של יעקב מנור שלא
מפסיקים לדבר בשבחה של דפנה. שם מחכה לנו מלוונו – בחור צעיר נאה, משכיל,
חכם וצנוע שמדבר עברית טובה.
באוהל המשפחה האב מספר שסבו נולד כאן בתחילת המאה הקודמת, וכשנאלץ להתגייס
לצבא הטורקי הוא ברח לירדן אך חזר כשהאנגלים הגיעו.
האב אומר: היו פה הרבה כובשים: הטורקים, האנגלים, הירדנים ועכשיו הישראלים
– כולם הלכו ורק אנחנו, הבדואים, נשארנו במקום, לא ברחנו ולא נזוז מפה...
יש להם קושאן על האדמה עוד מהתקופה הירדנית ולכן לא הורסים להם את
האוהלים.
אני חושבת: איך אפשר לשאת כל היום את החום הנורא באוהל?
האב מוסיף כי המנהל האזרחי לא מרשה לשתול עצים ליד האוהל. אם הם שותלים
הצבא בא ועוקר את העצים. לכן אין טיפת צל בקרבת האוהלים.
מארחינו מתלוננים על נפלים שמשאיר הצבא בשטח לאחר האימונים באש חיה. רק
החודש נפצעו 3 ילדים פציעות קשות מהנפלים האלה. באוהל אומרים המארחים שלנו
שהם לא מבינים מדוע הצבא משאיר את הנפלים בשטח לאחר שמסיים את האימונים?
האם נעז לומר בקול רם את התשובה לכך, שחיי ילדים פלשתינים לא נחשבים בעיני
מדינת ישראל וחיילי צהל?
אנחנו נוסעים עם מאדי לכיוון מחסום תייאסיר. בדרך מספר לנו מאדי איך כמעט
מדי יום הצבא מפנה תושבים מהאוהלים כאשר הוא רוצה להתאמן באש חיה. איך
האנשים והצאן מגורשים מהאהלים והציליות כשמכריזים על האזור כ`שטח אש`
אני חושבת: איך אפשר לשאת את החום הנורא הזה מחוץ לאוהל?
הגענו למאהל של `דיר אל מאליח`. הדרך למטה משובשת ואנחנו משאירים את הרכב
למעלה ויורדים למטה כמה מאות מטרים. החום מעיק נורא. אנחנו פוגשים את
הבחור בן ה-20 מוחמד אל פאקיר הוא מספר` ביום רביעי בשעה 4 בבוקר הופיעו 2
בולדוזרים והרבה חיילים בג`יפים והרסו את 6 האוהלים שבהם גרה כל המשפחה
(הוא ואשתו ו2 ילדיהם אמו ועוד 3 אחים שלו.) הם גם הרסו את המחסות של הצאן
(סך הכל 150 ראש). ראינו את הכבשים והעיזים מתרוצצים לחפש לעצמם קצת צל
שאיננו. הכול נראה נורא ואיום. ואני חושבת:: האם באמת
לאנשים שיושבים בתוך הבולדוזרים אין ניצוץ אנושי? נגד מי הם נאבקים כאן?
בנוף הצחיח הזה, למי יש לב להרוס את הבית העלוב של האנשים היחידים בעולם
שמסוגלים לחיות בתנאים האלו?
אנחנו עולים שפופים לעבר האוטו- העלייה מייגעת מאוד אבל הבושה רבה עוד
יותר.
מוחמד, תושב אל מאליח מספר לנו על נער אחד שנפצע לפני כשבוע במקום הזה
מנפל שהצבא השאיר בשטח. הוא נכווה בכל חלקי גופו ושוכב בתל השומר, אבל
בבית החולים לא מוכנים לנתח אותו כי הניתוח עולה 40000 ₪ וישראל מתנערת
מאחריותה לפציעתו של הנער למרות שיש עדים שמעידים על כך שנפצע מהנפל
הצבאי.
נורא, איך אוכל לעזור לו?
בדרך לכיוון תייאסיר אנחנו רואים עוד שני אתרים בהם התבצע הרס של מבנים של
בעלי חיים, אולם האנשים החיים שם אינם בקרבת מקום.
במשך כל הנסיעה יעקב מנור מחשב כמה כסף עליו לגייס (מתרומות) כדי לעזור
לאנשים שפגשנו להקים מחדש את האוהלים וסככות הצאן.
אני חושבת: לאדם אחד יש טונות של אנושיות ולאחרים אין אפילו לא ניצוץ אחד
קטן.
במחסום תייאסיר עוצר אותנו חייל מילואים כחול עיניים. הוא שואל אותנו לאן
אנו נוסעים, אנחנו עונים לו, הוא שואל בעניין אם אנחנו מכירים את הדרך,
אנחנו אומרים שכן. נראה שהוא לא ממש מכיר את הסביבה, אבל לא מציק לנו
ומאפשר לנו לנסוע הלאה.
הנוף הצמחי בדרך המטפסת לכיוון הכפר עקבה משתנה. האזור כבר אינו צחיח,
והגבעות ולאורך הכביש הקרקע מכוסה שיחי אלת המסטיק , עצי חרוב, זית, שקד,
הצבע הירוק שובה את הלב.
הגענו לכפר עקבה. אכן כפר יפה להפליא, כפי שציינה דפנה. קרין לא מפסיק
לצלם. הכול מסודר, נקי, קירות הבתים מקושטים בציורים צבעוניים
ומסביב לבתים גינות נוי.תענוג לטייל כאן. במועצה המסודרת והמאובזרת
במחשבים רבים פגשנו את סאמי צאדק. הוא המוכתר של הכפר. יושב על כסא גלגלים
לאחר שלפני יותר מ-20 שנה נפגע מחייל שירה בו מטווח קצר וטען אחר כך שלא
ראה אותו. סאמי בטוח שהחייל ראה אותו. יש לו גם כדור ליד הלב – אך הוא
איש נמרץ שהצליח לגייס אנשים מכל העולם כדי שיתרמו ויסייעו לכפר ולאנשיו.
הוא נראה מאוד מרוצה מהישגיו אך לא מבין מדוע המנהל האזרחי שולח את
הבולדוזרים להרוס את המבנים בכפר. הוא מודע לכך שכל בתי הכפר הם על שטח C
וכמעט לכל בתי הכפר הוצאו צווי הריסה, אבל לא מפסיק לשאול: מדוע הם עושים
זאת?
הוא אומר: אנחנו אנשים של שלום אף ילד לא זורק פה אבנים, אנשים כאן לא
מתנכלים לחיילים – ובכל זאת הם הרסו 5 מבנים של צאן ותרנגולות ו-2 מבנים
בשולי הכפר של בני אדם. הוא מספר שאחרי שהם הרסו את המבנים החיילים עלו על
הבולדוזרים צוחקים ואמרו: האמריקאים נ תנו לנו את הבולדוזרים האלה כדי
שנהרוס את הבתים היפים שבניתם בזכות הכסף שאמריקה נתנה לכם!!!
וזו האמת המרה: מדינות אירופה וארה`ב מצד אחד עוזרות לכפרים הפלשתינים
ומצד שני נותנות את הנשק ואת הממון לרכוש נשק שצהל עושה בו שימוש כנגד
הפלשתינים.
חזרנו למרכז בשעה 16.30. הבטחתי לעצמי לחזור עוד ועוד לבקעה כדי לפגוש את
האנשים המדהימים שגרים שם ולראות את מראות הנוף המיוחדים שלה.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סיוע הומניטרי עכשיו!י
הפגנה בשגרירויות, בקריאה למדינות העולם להכיר בפלסטין
אוכל במקום פצצות: הפגנה בשגרירות ארה״ב בתל אביב! אומרות ״לא!״ לטבח בחסות ארה״ב, חימוש וחסינות דיפלומטית!