קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר שוד מזוין בא־נבי סאלח haaretz עמירה הס 02.09.2015 http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2721909 החייל שחנק את מוחמד א־תמימי בן ה–12 בשבוע שעבר משתייך לארגון שמבצע ומאבטח שוד מזוין מתמשך באדמות הכפר א־נבי סאלח, תוך הפעלת שיטות שונות של הטלת אימה על התושבים. הוא לא הראשון ולא האחרון, השוד המזוין אינו מתבצע רק באדמות כפר זה, ולא רק מא־נבי סאלח נגזל מעיין לטובת מתנחלים יהודים. השבחים שזכה להם החייל מפי אביו ומפי התקשורת על `האיפוק` שגילה מלמדים בעיקר על מה שקרה לחברה הישראלית: בשבילה התנהגות אזרחית אמיצה מול חייל חמוש היא מרד במלכות. בשבילה מדים ותעודת חוגר הם הצדקה למפרע לירי, פציעה והרג אזרחים, בהם ילדים. החריג הראוי לציון (חיובי ושלילי) הוא מי ש`מתאפק`. למען החייל והוריו יש לקוות שהוא אכן במודע לא חיפש את הדק הרובה, ושאין אלו המצלמות הרבות מסביב שגרמו לו להתאפק. נרימאן א־תמימי, שכמו כל אם שפויה נאבקה בו באגרופיה כדי שישחרר את בנה, גילתה גם את הילד שבחייל, והתעצבה עליו. האב, באסם א־תמימי, שראה את החייל לופת את בנו וחונק אותו, אמר על תיאוריית האיפוק, ש`זו הוכחה שכל אדם סולד מחוסר אנושיות. לכן הוא (אבי החייל) מנסה להציג את התנהגות בנו כהיפך ממה שהיא — אלימות`. א־תמימי הוא מי שהזעיק את הקצין, כדי שיחלץ את החייל מהבוץ שלתוכו הכניסה אותו מדיניות השוד המזוין. האב הפלסטיני דאג לחיי בנו, ובה בעת דאג לשלום החייל. הוא לא רצה שמישהו מהצעירים הזועמים שבכפר ינסה לפגוע בחוליה החלשה ביותר, באותו רגע, של אותו ארגון חמוש. נראה שהבלונדיניוּת של המשפחה היא שהביאה לכך שהתקשורת זכרה שהאחות, עהד בת ה–14, `התעמתה` בעבר עם חיילים. אז הם עצרו את אחיה הבכור, ובכיה וצעקותיה לא שיחררו אותו. הישראלים רואים סדרתיוּת (שם נרדף לעבריינות) בהתנהגות המשפחה. עיניים להם ולא יראו את הסדרתיות העבריינית באמת שבשוד המעיין והאדמה בשביל `חלמיש`, והאיסור על הכפר לבנות בחלק גדול מאדמותיו. התקשורת הישראלית התעסקה הרבה באבנים שיידה או לא יידה הילד. `אני לא מבינה`, אמרה עהד, המנוסה בעיתונאים שלא יכולים להסיר את עיניהם מהתלתלים הבלונדיניים שלה, `אבן זה אלימות ורובה זה לא אלימות?` אם לא היה גזל אדמות ולא היו מתנחלים־אדונים, לא היה צורך ברובה שיאפשר להתנחלות לפרוח ולהתרחב, בעוד המינהל האזרחי מחלק צווי הריסה והפסקת עבודה לבתי הכפר הפלסטיני שעל אדמתו היא בנויה. ואם לא היו רובים וחיילים שמונעים גישה למעיין, לא היו אבנים. כה פשוט; ממש כפי שזה נכתב ונשמע. הבעיה האמיתית אינה האבנים אלא העובדה שעול ההפגנות, אותה תזכורת שבועית צנועה ועיקשת לכך שהשוד המזוין נמשך, נופל על כתפיהם של כה מעטים. הפשיטות לבתים, המעצרים, הגז המדמיע, הפחד להיפצע ולהיהרג, עושים את שלהם, אמרה נרימאן, שלפני שלוש שנים וחצי חייל ישראלי ירה בגבו של אחיה (איש המשטרה הפלסטינית, שאגב לא יידה אבנים ולא ירה) והרגו. בהפגנה לזכרו, חייל ירה בה בכדור חי ופצעה קשה ברגלה, בעודה מצלמת. היא מודה שמאבק הבודדים מעייף. `לא בחרנו בפרסום הזה ובמעמד הזה. ברור שלו היו מצטרפים אלינו יותר אנשים, המאבק היה נשמע יותר, היה חזק יותר`. קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד