קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

המיחזור ועונשו
hagada
אלי אמינוב ועפרה ישועה-ליית
10.09.15
http://hagada.org.il/2015/09/10/%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%97%D7%96%D7%95%D7%A8-
%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9%D7%95/




אורי אבנרי נחפז לגלות לקוראי `הארץ` (31.8.2015) כי אין חדש ברעיון הזוכה
לאחרונה לתמיכתם של טובים ורבים בשמאל הישראלי החדש והישן, `מולדת אחת לשני
עמים`, (אורן יפתחאל, 21.8.2015) מדובר ברעיון `הקונפדרציה
הישראלית-פלסטינית`, תחליף מעודכן לאופציה הבדיונית בעליל של `שתי המדינות`.

ממש כמו `רעיון שתי המדינות`, שכל ילד בגן יהודי ופלסטיני מבין שלא נועד אלא
כדי לזרות חול בעיניים, גם ה`קונפדרציה` נולדה בראש ובראשונה כדי להילחם
ב`סכנה` הגדולה באמת: מדינה דמוקרטית נורמאלית לכל אזרחיה, תושביה ופליטיה.
מצער שאבנרי ויפתחאל, ואיתם רבים מתומכיהם שפועלם בתחום זכויות האדם ראוי
לכל שבח, נופלים במלכודת הישנה של תיאור המציאות השקרי מבית מדרשה של
הציונות המשיחית שעליה בעוונותינו חונכנו. המשפטים להלן לקוחים ממאמרו של
אבנרי, אך הם זהים – כדבריו – לתפיסת העולם של מחדשי גרסת הקונפדרציה.

1) הרעיון `משלב את שני היסודות של השלום: את השאיפה של שני העמים לעצמאות
לאומית, כל עם במדינה משלו…`

`שני העמים` הוא אמנם מונח מקובל וחביב במחוזותינו, אבל מאינטלקטואלים ברמה
של אבנרי ויפתחאל אפשר היה לצפות לניתוח נכון יותר של המפה הדמוגרפית בין
הירדן לים הכוללת, בצד היהודי, ערב רב של ילידים, בני מהגרים מזרח אירופים
מזה ויוצאי ארצות ערב מזה, ביחד עם מהגרים חדשים שעדיין שומרים אמונים
לתרבותם המקורית בעיקר במדינות הדוברות רוסית ודיאלקטים אתיופיים. בצד
הלא-יהודי יש הומוגניות רבה יותר בתחום השפה והתרבות, אך מבחינה דתית
הדיסציפלינות השונות (מוסלמים סונים ושיעים, נוצרים מכל הזרמים, דרוזים,
צ`רקסים ואחרים) גורמות לא פעם לחיכוכים, שהשלטון הישראלי הציוני מטפח לשם
שליטה. במילים אחרות, `שני העמים` הם מצד אחד `עם` שהודבק מזכאי חוק השבות
על זיקתם היהודית הביולוגית או המשפחתית, ומצד שני `עם` שהוא כל השאר.


2) `… ואת אהבת שני העמים לארץ כולה`.

דא עקא שפתרון ה`קונפדרציה` כפי שאפשר לגלות מכל ניירות העבודה של אנשי
`מולדת אחת לשני עמים` מבהיר שרק ליהודים מותר לאהוב את `הארץ כולה` ואילו
הפלסטינים יואילו ויסתפקו בחלקי הארץ שבה יוקצה להם אישור להיות רוב; פליטי
1948 וצאצאיהם אמורים לזכות בזכות השיבה בתנאי ששיעורם באזורים ה`יהודיים`
לא יעלה על 20 אחוזים… קיסמו הגדול של רעיון `הקונפדרציה` בגלגולו החדש הוא
האישור מראש לכל המתנחלים באשר הם להישאר במקומות מושבם. כי היהודים, כידוע,
באמת אוהבים את כל חבלי הארץ.

3) `הרעיון השלילי של `הפרדה` בין שני העמים לא יצלח, וגם לא הרעיון האוטופי
של חיי שני העמים במדינה אחת. במדינה כזאת תשרור מלחמת אזרחים מתמדת, מיומה
הראשון עד יומה האחרון`.

אכן `להפריד` בין שני העמים לא ייתכן, שהרי אין אלה שני עמים אלא אוכלוסיות
מגוונות מאוד המאוחדות כיום אך ורק בתפיסות הזהות שלהן: הצד הלא יהודי מאוחד
סביב השפלתו ושלילת זכויותיו על ידי היהודים; היהודים מאוחדים בדאגה להמשך
והנצחת זכויות היתר שקוששו לעצמם מתוך המרחב המשותף בכוח עדיפותם הצבאית,
הכלכלית והטכנולוגית.
האמנם ביטול זכויות היתר של היהודים יגרום ל`מלחמת אזרחים מתמדת` כטענתו של
אבנרי, המקובלת גם על ממחזריו? היחידים שיהיה – ויש – להם אינטרס לצאת
למלחמה כזאת הם בעלי הפריווילגיות מכוח זיקתם לדת היהודית. לא במקרה
אוכלוסיות מוחלשות בקבוצה זו נוהגות להניף את דגל הלאום ולהשתבח בתרומתן
ל`צה`ל` כאשר הן מנסות למחות על קיפוחן בחלוקת שלל הפריווילגיות לצד המיוחס.
מעשי אלימות שיכולים להתדרדר למלחמת אזרחים אכן מאיימים על החברות
הבעייתיות והלא יציבות שנוצרו כאן בגין האידיאולוגיה והפרקטיקה של הציונות
לדורותיה. אבל האמנם עיקר הסכנה הוא ויתור על ריבונות אתנית ודתית של
היהודים?

מדהים שאורי אבנרי ואורן יפתחאל אינם רואים עצמם מאוימים קודם כל מתוך
הקבוצה ה`לאומית` החביבה עליהם, זו שהביאה כבר רצח של ראש ממשלה יהודי,
והצמיחה לא מעט ניצני טרור, לא רק כנגד הפלסטינים אלא גם נגד אותם `שמאלנים
ששכחו כבר להיות יהודים`. מה גורם לפעילי זכויות אדם להאמין שעדיף להם
להילחם שכם אל שכם עם אישים כברוך מרזל, בנצי גופשטיין, ואיתמר בן גביר כנגד
פלסטינים שעולם הערכים שלהם דומה הרבה יותר לאלה שלהם? האמנם יהודים אינם
מתקיימים ואף משגשגים ללא מלחמות אזרחים גם במדינות שבהן הם אינם שולטים
באופן בלעדי על משאבי הכוח? מדוע נזקקים אבנרי, יפתחאל ותומכיהם להפחדות
חסרות יושר אינטלקטואלי מפני חיים מחוץ לגטו היהודי?

ההפרדה היחידה ששוחרי הדמוקרטיה חייבים להילחם עבורה היא הפרדת הדת מן
המדינה. מדינה המגדירה את האזרחים השייכים ללאום שאותו היא מייצגת על פי
אפיון דתי, אינה יכולה ליצור פדרציה/קונפדרציה עם קהילת אזרחים המוגדרת על
פי הטריטוריה. הצעד הראשון בדרך לשלום בין יהודים וערבים בשטח שממערב לירדן
הוא מאבק להפיכת הדת לעניין פרטי של האזרחים, במקום דגל שסביבו מתגבשים
המאמינים לקהילה לוחמנית. העדרו של מאבק כזה מסביר את גלישתם של רוב
הישראלים היהודים לאידיאולוגיה הלאומנית-דתית המאפיינת כיום את המערכת
הפוליטית, התקשורתית, ולמרבה הצער גם האקדמית והמשפטית בישראל.

בצד השני של השסע הדתי, מאות אלפי פלסטינים מעדיפים בגלוי שותפות של שוויון
עם יהודים שאינם לאומנים קיצונים על פני שותפות עם קבוצות דתיות-משיחיות
המנסות לגרור אותם לפנאטיות המבוססת כביכול על האסלאם. מי שרוצה באמת ובתמים
בפתרון פוליטי לארץ החבוטה מאוד הזאת, עדיף שיתמקד בפוליטיקה ובערכים
דמוקרטיים (חילונים מעצם הגדרתם). די למיחזור המצער של `רעיונות
חדשים-ישנים` מהסוג ה`קונפדרטיבי`. תועלתם היחידה היא במיחזור והנצחה של
המנטליות והמדיניות הגזענית שהביאו אותנו עד הלום.

• אלי אמינוב ועפרה ישועה-ליית הם חברים בוועד למען מדינה חילונית
דמוקרטית אחת בכל הארץ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד