קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הייתי חייל בשטחים, אין לי אף סיפור מסמר שיער,
עמית לביא
mekomit
17.12.2015
http://mekomit.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-
%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%92%D7%A8%D7%94/




משהו נשבר בי בשטחים. לא כי עשינו דבר אחד נורא. אלא כי כל השגרה של הכיבוש
נוראית. מעצרים ומכות לאנשים שאני לא יודע מי הם. התעמרות קטנה במחסום. וזה
הסיפור האמיתי של שוברים שתיקה, הסיפור שאתם לא רוצים לשמוע

נתתי עדות לאנשי שוברים שתיקה לפני שבע או שמונה שנים. לפני חמש הצטרפתי
למאגר עדויות הווידאו של הארגון, בשמי ובפני, מהלך שבזמנו השפיע מאוד על
יחסי עם משפחתי והקרובים אלי.

עשיתי את זה מהרבה סיבות, בעיקר כי ברגע ששמעתי על הארגון היה לי ברור שאני
רוצה להיות חלק ממנו, אבל אם אני צריך להצביע על סיבה מסוימת, כנראה שזה
יהיה הרצון שלי שאנשים ידעו. מה עשיתי בשטחים. איך זה נראה.

בשיחת הטלפון הראשונה אמרתי למראיין שאין לי סיפורים מסמרי שיער. סיפורים
נוראיים כאלו על התעללות או רצח או השם ישמור מה לא. יש לי בסך הכל סיפורים
די משעממים על שגרת מחסומים ומעצרים ליליים, ולא ידעתי אם יש לארגון מה
לעשות עם העדות שלי. להפתעתי המראיין אמר לי שהם לא מחפשים את הסיפורים
הנוראיים אלא להיפך – את השגרה. ושכמעט כל מי שפונה אליהם מתחיל ככה, בזה
שכל מה שיש לו לספר זו שגרה, ושזה מה שהם מנסים לאסוף.

זה כמעט מדע אמפירי – לאסוף את מה שיש. להראות את מה שיש. ובתרבות שלנו
שמחפשת דרמה כל הזמן לפעמים זה נראה כאילו ששגרה זה משעמם ובקורסים לדיבור
לפני קהל ילמדו אותנו שחייבים לתפוס את הקהל על הדקה הראשונה, וכבר אי אפשר
למכור משהו מדהים כמו שוקולד בלי בחורה בביקיני, וגם אותה משפצים בפוטושופ.
ובטוב כמו ברע, שוקולד הוא טעים גם בלי ביקיני, ושגרת כיבוש לא צריכה את
הסיפורים הממש ממש מזעזעים בשביל להיות ממש ממש מזעזעת.

בעיטה בביצים

משהו נשבר בי בשירות הצבאי. הרבה דברים. גדלתי על כל מיני מיתוסים; של טובים
ורעים, של הצבא המוסרי בעולם, של חייבים להגן על עצמנו, עם לבדד ישכון, עשו
שונא ליעקב, כל מיני כאלו. ומה שקרה לי שם, ולקח כמה שנים טובות לעבד, זה
שהמציאות – הדבר הזה שקורה, שבאתי איתו במגע ישיר, שאתה כל הזמן במגע ישיר
איתו – לא הסתדרה לי עם המיתוסים האלו, שהם דברים שאנשים אחרים סיפרו לי. הם
נשברו לי אחד אחרי השני, במהלך הצבא ואחריו. וזה לא קל, להישאר ערום ככה מול
המציאות כשהיא מצביעה על כל הסיפורים שאתה מספר לעצמך ואומרת לך: חבר, אתה
לא לובש כלום.

גדלתי לתוך פחד מאנשים שמעולם לא פגשתי. ובהתחלה התכסיתי בסיפורים ומיתוסים,
אחרי זה בעיתונים ובספרי היסטוריה, ובגיל 19 במדים ואפוד ואם-16 וקדסה
ומשקפי שמש ודיבור קשוח. אני לא מאחל לאף אחד לבוא במגע מחוספס כזה עם העולם
שמסביבנו, העולם המתוק והמקסים הזה, שעושה ככל יכולתו שיהיה לנו נעים וטעים
ומפנק. ואני לא מאחל לאף אחד לבוא במגע עם פחד מכוסה מדים. כי הייתי הפחד
הזה.

והיום כשאני רואה את ההתנגדות ששוברים שתיקה מעוררים, כואב לי לא רק בגלל
שהם חברים שלי, אלא בעיקר כי אני רואה חברה שמכוסה במיתוסים על אויבים בכל
פינה, ובאמת מוצאת אותם בכל פינה, כי יגעת ומצאת תאמין. והיא מוצאת אותם
בפלסטינים ובאירופאים וגם בתוכה, והיא תמשיך למצוא אותם כל עוד תמשיך לחפש.

והדברים שהיא תעשה לאויבים האלו, שהיא עושה במשך עשורים… הדברים שאני עשיתי,
ביום שגרתי במחסום, לאנשים שהיו בדרך לעבודה. הדברים שעשיתי לנוזלי הגוף של
ילד בן חמש, שתן, דמעות, כשבאתי באמצע הלילה לקחת את אבא שלו, ושהמפגש
היחידי שלי עם הילד הזה היה דרך כוונת של רובה. הדברים שעשיתי לבחור, ששתקתי
כשחיילים אחרים שאלו מה הוא עשה שבגלל זה היה עם פלנלית על העיניים
ואזיקונים על הידיים מאחורי הגב, כי לא ידעתי מה הוא עשה, אני רק עשיתי מה
שאמרו לי ולקחתי אותו מהבית שלו ונסעתי איתו בג׳יפ לעופר כשהוא בוכה כל הדרך
ושתקתי כשהרביצו לו עם קסדה על הראש ובעטו לו בביצים ואחרי זה כשהוא נפל אז
גם בצלעות וצחקו והצטלמו ולא ידעו מה הוא עשה וגם אני לא ידעתי ואולי גם הוא
לא ידע.


וזה מה שראיתי. אנשים שלא מכירים אחד את השני. שלא מדברים את אותה שפה.
שפוחדים אחד מהשני כי ההורים שלהם פחדו כי ההורים שלהם פחדו, ועושים אחד
לשני דברים איומים ונוראים, איומים ונוראים, תקועים בתוך מעגל הולך וגדל של
פחד ושנאה ואלימות ומקבלים את זה בתור מציאות חייהם, מקריאים לילדים שלהם את
הסיפור על `אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו` ולא מספרים להם שזה איפה שהם חיים.

פשיו. נשיפה. שאיפה.

ביקור בכפר קאקארוזו

כשאני חושב על למה דווקא שוברים שתיקה מעוררים כל כך הרבה זעם, אני מנחש שזה
בגלל שהם מביאים את האשמה אל מפתן הבית. כי הם – אנחנו – בני בית, וכמה
שיותר קרוב יותר כואב.

ומבחינתי זה בכלל לא סיפור של אשמה. כי אם נתחיל להאשים לא נצא מזה בחיים.
תרתי משמע. ובכלל, אשמה היא חברה טובה של הפחד והכעס וכל החבורה הזאת,
וכשהיא באה לבקר אני מוצא שאין מה להילחם בה, כי היא גם משפחה. ויש מה
להקשיב לה אבל אני גם לא נותן לה לקחת את המושכות.

זה סיפור של להפסיק לספר סיפורים.
של להכיר במציאות ובעצמנו ובאיך שאנחנו מתנהגים ואיך שאנחנו חיים. אני לא
רוצה לחיות בכפר קאקארוזו. ולא רוצה לחיות על חרבי. ולא רוצה לשכון לבד. ולא
רוצה לחיות בפחד.

אני כן מאמין שאם נכיר באיפה שאנחנו חיים, כיום, נוכל להתחיל לשנות אותו.
וזה לא קל, אבל הסיפור של הפחד הרבה יותר לא קל. ולסיפור של הפחד אין סוף
טוב. לא יודע אם יש לו בכלל סוף.

פגשתי בחיי אנשים שהתעוררו מהסיפור הזה. למציאות שבה אויבים הופכים להיות
אחים ואחיות. שאשמה הופכת למחילה. שנאה לאהבה. וכמה שנראה בלתי אפשרי שיהיה
סוף למעגל הפחד השנאה והאלימות, הרבה יותר בלתי נתפס מה יכול להיות. וואו,
וואו, מה יכול להיות. מה מחכה מעבר לפינה. הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן
החלונות מציץ מן החרכים. איזה כיף זה, וואו איזה כיף זה, להפסיק לפחד.

עמית לביא הוא ירושלמי לשעבר ועדיין בלב, סטודנט לעבודה סוציאלית, פעיל
וסביל למען השלום
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

Hjejejejej
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו