קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

במקום שוויון – חלוקה מחדש של השואה
hagada
אלי אמינוב
23.12.15
http://hagada.org.il/2015/12/23/%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94/

ביום ההולדת הראשון לחג החדש שהמציאה ההנהגה הציונית `יום פליטי ארצות ערב` ב30 בנובמבר 2014, הודיע משרד האוצר על מתנות למצטרפים: `יוצאי עיראק, מרוקו ואלג`יר יפוצו כנרדפי שואה` (`הארץ`, 4.12.15). אכן ההיסטוריוגרפיה הציונית עובדת שעות נוספות ומוסיפה פרטים דמיוניים לנרטיב הציוני היצירתי המשתנה תדיר. ממש שישו ושמחו.
השאלה המעניינת כמובן הינה מה עומד מאחורי התקף הנדיבות כביכול שמגלה ממשלת ישראל כלפי יוצאי ארצות ערב שיובאו לישראל ככוח עבודה זול לאחר הקמת המדינה. נראה שבראש וראשונה מנסה הממשלה להמשיך ולפתח את התוכנית שהגה ראש הממשלה כאשר הוציא את המופתי מקברו: יצירת הקבלה בין הנאצים לערבים והצגת הסכסוך בין תנועת ההתנחלות לבין העם הילידי כהגנה מפני השמדה. לא סכסוך בין תנועה קולוניאלית מיישבת לבין האומה הראשונית שנושלה ממולדתה, אלא מאבק הכרחי ב`נאצים האזוריים` המוגדרים כטרור אסלאמי. שנים רבות ניסו הציונים להציג את הסכסוך כתוצאה של האסלאם, אך רק נתניהו צועד בגלוי בדרך שנועדה לממש תקווה זו. הדבר נעשה החל בעידוד מטורפי המקדש היהודים וחולמי הריבונות היהודית המטיפים להרס קודשי האסלאם וכלה בהגדרת כל הערבים כטרוריסטים.

לפני שננסה לאתר סיבות נוספות לחידוש המתוקשר של `שואת יהודי המזרח`, נחזור לבחון שוב את יחס התנועה הציונית ליהודים אלה. התנועה הציונית,שהייתה מתחילתה תנועה קולוניאלית אירופית לא חשבה כמעט כלל על יהודי המזרח כחומר המתאים לתכניותיה ליצירת אומה אירופית חדשה במזרח הערבי. במשך חמישים השנים הראשונות לפעילותה החליטה רק פעם אחת לייבא יהודים מזרחיים (תימנים) ככוח עבודה זול. הסיבה לכך הייתה כפי שמספר ההיסטוריון הציוני אלכס ביין `הצורך לשמור על רמת חיים גבוהה יחסית של היהודי האירופי`. בספרו `תולדות ההתיישבות הציונית` הוא קובע, כי `יש צורך לסייע בידי הפועל היהודי, שיהא ביכולתו על אף דרגת חייו הגבוהה יותר לעמוד בהתחרות עם הפלח הערבי`. לכן, מספר א. ביין, (עמ` 96), כי `הנציגות של התנועה הציונית בארץ ביקשה מד`ר טהון לחבר תזכיר בנושא. התזכיר הוכן באוקטובר 1908, והוא קובע: ` משני מקורות יכול וצריך לבוא החומר האנושי העובד: א) מתוך הנוער הציוני בארצות הגולה ובעיקר ברוסיה , ב) מתוך יהודי המזרח מחוסרי האמצעים, העומדים עדיין על מדרגה תרבותית אחת עם הפלאחים`.

את הסיבה לחלוקת `החומר האנושי` לשני סוגים מסביר אלכס ביין תוך ציטוט מהתזכיר: `האוכלוסייה היהודית בא`י עומדת רובה ככולה על דרגה תרבותית וכלכלית נמוכה מאד… אם יש ברצוננו לפעול לשם חיזוקם של יהודי ארץ ישראל היהודים האשכנזים – ספק הוא אם מוכשרים הם לעבודה אחרת חוץ מן המלאכה בעיר. כנגד זה יש מקום ליהודי המזרח ובעיקר לתימנים ולפרסים בעבודה חקלאית, מתוך שהם מסתפקים במועט. אפשר להשוות יהודים אלה אל הערבים ומבחינה זו מסוגלים הם גם להתחרות עימהם`. בהמשך התזכיר נכתב: `אילו יכולנו להביא לידי כך, שמשפחות תימניות ישתקעו במושבות בקביעות, נשיג גם זאת שהנשים והנערות יוכלו לעבוד במשק הבית, במקום הערביות העסוקות עכשיו כמשרתות, כמעט בכל משפחה של קולוניסטים בשכר גבוה`. (עמ` 98). 30 שנה אחר כך, בתקופת מלחמת העולם השנייה, נשארו בידי הסוכנות היהודית 10.000 סרטיפיקטים, ומכיוון שלא ניתן לייבא יהודים מאירופה, נשלחו שליחים לתימן לפעול להבאת יהודים, כדי למלא את המכסה.

רק כשהתברר לה היקף השמדת יהודי אירופה, לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה התנועה הציונית לקחת בחשבון, מחוסר ברירה, את האפשרות של יבוא חלק מיהודי המזרח. לאחר מלחמת 1948 הופכת האפשרות לצורך דחוף והכרחי. שלל השוד העצום הנמצא בידי המדינה לאחר הטיהור האתני– מיליוני דונמים של קרקע חקלאית, מטעים, כפרים נטושים ומפעלי תעשיה ומלאכה – זקוק לכוח עבודה כדי להפוך רכוש זה להון במסגרת יצור קפיטליסטית.לכן יש צורך במעמד פועלים, שיחליף את הפועלים הפלסטינים ובאיכרות יהודית שתספק את צרכי הישוב היהודי בתוצרת חקלאית, בעיקר ירקות ודגנים אותם ספקו קודם לכן הפלחים הפלסטינים שסולקו זה עתה. שרידי השואה, השרויים במחנות הפליטים והעקורים באירופה ובקפריסין מועברים במהירות לארץ ומהווים את הגל הראשון של הפרולטריון היהודי המחליף את הפרולטריון הערבי המנושל. אך בשל היותם אירופיים, זעיר בורגנים בתפישת עולמם וקרובים מבחינה מנטאלית ותרבותית הן לבורגנות הישראלית והן לשכבה השלטת במנגנון הפוליטי של המדינה הצעירה, מתקשה מנהיגות היישוב להפכם לפרולטריון יציב ועל אחת כמה וכמה לאיכרים ולשומרי הגבול של הטריטוריה של הציונית. לכן, מפנה התנועה הציונית את כוונותיה ותוכניותיה אל עבר יהודי ארצות ערב שמעמדם בארצותיהם מתערער עקב מלחמת 48 כאשר המשטרים הריאקציוניים מפנים אליהם את זעם תבוסתם.

הגל השני של יבוא יהודים בשנים 1948-49 היו יהודי תימן. ההיסטוריה הרשמית מספרת שעם הקמתה של מדינת ישראל חשה קהילת תימן כולה ועלתה לישראל בהטסות מאורגנות מטעם מוסדות המדינה. התימנים מעדיפים את הכינוי `על כנפי נשרים` על פני השם `מרבד הקסמים` שהדביקו הג`וינט, מוסדות המדינה והתקשורת היהודית העולמית למבצע שעל פי המיתוס `הציל את יהודי תימן` ממולדתם הרחוקה.

המציאות האמיתית ומעוררת החלחלה של אותו `מבצע` עומדת במרכז המחקר של אסתר מאיר-גליצנשטיין*, המתעד אדישות, הזנחה, זלזול תהומי ומלחמות כבוד של עסקנים ומוסדות יהודיים וישראלים אשר בגינן נזרקו אלפי יהודים תימנים למחנות במדבר בתנאי זוועה במשך חודשים ארוכים בקיץ של שנת 1949 (מרבד של חול לוהט ומוות המוני). מאות אנשים, בעיקר קשישים וילדים, גוועו בייסורי צמא, רעב ומחלות תחת שמש יולי-אוגוסט חסרת הרחמים של דרום חצי האי ערב, תוך שהאחראים לגורלם מבלים במלונות פאר בעדן ובפאריס. מפעל השינוע הגדול אכן הביא ארצה אוכלוסיה ענקית חולה, אפאטית, מבולבלת, שרויה בתת תזונה ואחרי טראומה קשה. זה היה הרקע להיעלמותם החשודה של עשרות תינוקות מבני העדה, שזכתה לכינוי `פרשת ילדי תימן`. בנוסף לכך נאלצו התימנים להשאיר את חפצי הערך שלהם, תכשיטים, כתבי יד וחפצי קודש עתיקים לפני עלותם למטוס. חפצים אלה נשדדו בידי סוכני ההגירה מהסוכנות היהודית, מהג`וינט האמריקני ומקורביהם.**

הגל השלישי – עיראק: התנועה הציונית בעיראק הייתה חלשה ביותר. הנוער היהודי נטה ברובו לעבר המפלגה הקומוניסטית העיראקית. הקהילה היהודית בעיראק ישבה בה ברציפות במשך כ-2500 שנה. קהילה זו המונה כ-150,000 נפש הייתה מפותחת הרבה יותר מאשר הקהילה הציונית אשכנזית שהתנחלה בפלסטין. מתוך כ-110,000 יהודים שהועלו מעיראק בשנים 1950-51 היו כ-35% בעלי מקצועות חופשיים אשר שמשו בעיקר פקידים בכירים, מנהלי בנקים, מנהלי רכבות, סוחרים עשירים, עורכי דין, רופאים ורואי חשבון. למעשה היוו היהודים את הצמרת הכלכלית והתרבותית של המדינה העיראקית.

במרס 1950 הוסדרה הקנוניה הראשונה בין הציונות, וממשלת נורי סעיד המאפשרת ליהודי עיראק לעזוב את ארצם אם יוותרו על נתינותם – וכ-30,000 איש הצהירו על רצונם לעזוב את עיראק. אולם מנהיגי ישראל חששו: אם יוכלו יהודי עיראק לעזוב יחד עם רכושם, יתכן שרובם יהגר לארצות המערב ולא לישראל. אי לכך, נרקמת קנוניה חדשה – הפקעת רכוש היוצאים תמורת רישיון להטיסם ישירות מעיראק לישראל. הידיעות על תקנה זו הפחיתו בכ-60% את מספר היהודים המוכנים להגר, אך בינואר 1951 מוטלים רימוני יד לבית הכנסת `מסעודה שם טוב` בבגדד. הבהלה שקמה מביאה לגל עליה גדול. תוך שנה אחת מועלים 90 אלף נפש במבצע `עלי באבא` – כאשר השודדים המתחלקים בשלל הם מנהיגי ישראל ובית המלוכה העיראקי.

מאוחר יותר מתגלים גם מטילי הפצצות: שני יהודים השייכים למחתרת הציונית – שלום סאלח ויוסף בצרי, הם נשפטים ומוצאים להורג בפומבי – דבר המגביר כשלעצמו את זרם ההגירה. בישראל נכלאים יהודי עיראק כמו יהודי תימן לפניהם, ב`מעברות` ומורשים לצאת רק לעבודות הדחק. תרבותם מדוכאת, בשל היותה ערבית והם הופכים לאבק אדם מנודה ומושפל. חלקם הופך לפועלים וחלקם מיושב במושבים חדשים המיועדים להחליף את הפלחים הפלסטינים. כדאי לציין שבתוך יהודי עיראק המועלים ארצה ישנם למשל פי 4 רופאים יותר מאשר בישוב היהודי בארץ – גם הם הופכים לפועלי דחק ולמתיישבי אזורי הגבול.

הגל הרביעי – מרוקו: גם יהודי מרוקו הובאו בשיטה דומה למרות היותם גורם חשוב ומכובד בממלכה המרוקאית. בית המלוכה התנגד לעזיבתם מחשש שעזיבת היהודים תביא נזק כלכלי עצום למדינה. הציונים עשו הכל כדי לשכנע שאפשר יהיה לקבל פיצוי על הנזק הזה. בעזרת ציונים אמריקנים סיפרו למלך שהשפעת היהודים באמריקה היא עצומה והם ידאגו להשקעות אמריקניות במרוקו. לשכנוע נוסף של ממשלת מרוקו לאפשר את יבוא יהודי מרוקו היה אחראי המוסד, בדרכים נבזיות ביותר. פרטים ניתן למצוא במאמרו של ד`ר יגאל בן נון (המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו אחרי טביעת ספינת המעפילים `אגוז`).***
אין טעם להאריך עוד בתיאורי יבוא יהודי המזרח לישראל, יבוא שקיבע את מקומם החברתי בתחתית הסולם במדינת היהודים. פירוט ניתן למצוא במאמרי `לא פליטים יהודים אלא טרנספר כפול של הציונות`. ****

נחזור לשאלה: מה עומד מאחורי נדיבותה כביכול של ממשלת ישראל להפוך את יהודי המזרח המיובאים לניצולי שואה. מניע ראשון, כאמור: השוואת הערבים לנאצים. סיבה נוספת היא קמפיין הבי.די.אס. שאחת מדרישותיו הן החזרת הפליטים הפלסטינים ומימוש זכות השיבה. החשש אינו מהארגון הקטן הנוכחי אלא מהאפשרות שהמדינות המגדירות עצמן דמוקרטיות יאמצו בסופו של דבר את הדרישה הצודקת והדמוקרטית הזאת, כשם שנזכרו לאחרונה לסמן את מוצרי ההתנחלויות, על אפה וחמתה של ישראל – האחראית לשני הטרנספרים, מפלסטין ואליה, מתכוונת להעלות את הנרטיב השקרי שלה מול הדרישות הצודקות של הפלסטינים.
אולם מעבר לצורכי התעמולה בעולם הדבר החיוני באמת לתנועה הציונית הו בנית היסטוריוגרפיה חדשה, ההכרחית בעיקר לשם שטיפת מוחו של הנוער הישראלי הנאלץ לחיות על חרבו כדרישת הנהגת מדינת היהודים. הצעירים הישראלים המתחילים להפנים את העובדה שהשלטון משתמש בהם לצרכיו בציניות גמורה, הם קהל היעד המרכזי לספין התקשורתי החדש. הוא אמור לחזק בהם את תחושת הנרדפות, ולסלק כל סיכוי שיערערו על הנרטיב הציוני התובע מהם קרבנות חדשים לבקרים.

לסיום כדאי לציין שהפיצוי המובטח מראה בדיוק – בניגוד להצהרות הבומבסטיות – את הערך האמיתי שמייחסת ההנהגה הציונית ליוצאי עיראק, מרוקו ואלג`יר. גם כשמחליטים להפכם לפליטי שואה הרי הפיצוי האמור להינתן להם הוא פיצוי סמלי ביותר. במקרה הטוב יקבלו המוטבים סכום שנתי הקרוב לסכום החודשי שמקבלי ניצולי שואה (שרבים מהם סובלים חרפת רעב). אכן הנדיבות הפתאומית איננה אלא משחק מכוער שנועד לזרות חול בעיני העולם
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב