קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

איתי וירוב, או למה אנחנו צריכים את שוברים שתיקה
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
23.03.16
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=4684




העדות של אל”מ וירוב ב-2009 וגלגוליה מסבירות כל מה שצריך להסביר על הכחשת האלימות של צה”ל.

“יכול להיות שמעמידים אותם בקיר, ושמים עליהם אזיקונים או פלנלית, וכן יכול להיות ואני סומך על שיקול דעת של מפקדים, שמישהו נתן סטירה או כאפה, איך שלא קוראים לזה.” (אל”מ איתי וירוב מעיד בבית המשפט הצבאי במשפט סגן מלול ומסביר שהוא סומך על שיקול הדעת בהתעללות בעצירים כפותים. ההדגשה שלי.)

בימים אלה אנחנו נמצאים, כמו כל חודשיים. בערך, בלב עוד התקפה ממשלתית מכוונת על שוברים שתיקה. הפעם, הצטרף גם שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, להתקפה ורמז שמדובר בארגון של בוגדים. כהרגלו של הנחש בנעליים הגבוהות, הוא הקפיד להגן על עצמו ולהוסיף את המילה “אם.” כתבים מדיניים הגיבו בתדהמה על מה שנראה כפליטה של מי שנחשב לסמן השפוי של ממשלת נתניהו, ושכחו שיעלון מעולם לא היה כזה. מדובר, אחרי הכל, במי שהגדיר את שלום עכשיו כ”ווירוס” רק לפני שבע שנים (בכנס של משה פייגלין, אגב) ומי שכרמטכ”ל הורה על הפשיטה של מצ”ח על תערוכת שוברים שתיקה.

אז איך הצליח יעלון לבנות לעצמו תדמית של מתון? כרגיל אצל הנחש בנעליים, הכל אישי. הוא הסתכסך עם נפתלי בנט ועל כן הוא נכנס בציבור של בנט. בשנתיים האחרונות, פתאום יעלון התחיל לבדל את עצמו מהמתנחלים ודיבר קוממיות על חשיבות שלטון החוק. זה היה מפתיע למדי למי שזכר איך הרמטכ”ל יעלון לא הצליח לפנות מאחזים. אבל לאחרונה הבין כנראה יעלון – הוא אף פעם לא היה השרוך החד במגירת הנעליים – שבלי המתנחלים אין לו בעצם בסיס פוליטי, אז הוא תקף את המטרה שכולם נהנו לחבוט בה.

אבל הנושא הוא לא האופורטוניזם הפוליטי של אחד האנשים הבזויים בפוליטיקה הישראלית, הנושא הוא אל”מ וירוב.

כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?
עד: לא סופרים את זה.
תובע: 10 אלף? מאה?
עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.
תובע: כמה יצא לך?
עד: אני חושב, פעמים בודדות. (אל”מ וירוב מעיד במשפט סגן מלול)
ב-27.9.08 תקף סגן אדם מלול מחטיבת כפיר פלסטיני מהכפר קדום, לאחר שזה מחה על החיפוש הבלתי חוקי שביצעו בו מלול וחמושיו. הפלסטיני הגיש תלונה, באמצעות ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ כותב את הבלוג של יש דין). לרוע מזלו של מלול, דווקא בכוח שלו נמצא חייל מצפוני שהסכים להעיד בפני מצ”ח על מה שקרה שם. מלול מצא את עצמו בפני בית דין צבאי. הוא הביא, כעדי הגנה, את המג”ד שלו, סא”ל שמעון הרוש, ואת המח”ט שלו, אל”מ איתי וירוב. בעדותם בפני בית המשפט, אישרו שני הקצינים שבחטיבה שלהם היה נוהל של “תשאול”, במסגרתו הורשו סתם חמושים להכות ולהתעלל בפלסטינים בלתי מעורבים כדי להוציא מהם מידע.

“לא פעם רמת האגרסיביות כלפי אדם שאיננו מעורב מציפה מידע שמביא אותנו אל המעורב עצמו… בכל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.” (סא”ל הרוש מעיד במשפטו של מלול, ההדגשה שלי.)

וירוב והרוש העידו בבית המשפט כמסיחים לפי תומם: הם באו להגן על אחד הפקודים שלהם ולא היססו לחשוף את הצורה שבה ניהלו את החטיבה. שניהם גם העידו על מה שמכונה נוהל “לבנת שיבוש”: הכניסה לכפר במטרה לשבש את חיי התושבים. הנוהל הזה מוכר לכל חמוש ששירת בשטחים. הוא גם בלתי חוקי למשעי. כפי שמראה הפוסט הזה, חיילים וקצינים עד רמת החטיבה מכירים את הנוהל ויודעים שמדובר בנוהל לא כתוב. באוגדה, מצד שני, כבר מכחישים את קיומו. ומצ”ח לא חוקרת מעל רמת האל”מ. החוקרים יודעים מה ימצאו ולאיפה אסור להם ללכת. אבל במהלך משפטו של מלול, וירוב והרוש מדברים עליו יחסית בחופשיות.

עד שארגון יש דין דרש להעמיד לדין את וירוב והרוש על מתן פקודות בלתי חוקיות, כפי שאפשר לראות בעתירה הזו. פתאום, הכל השתנה. כפי שכבר הראיתי בפרשת וירוב, אחרי העדות של וירוב שיבחו אותו כתבים צבאיים כמי שלא מהסס להגן על חייליו ולומר אמת קשוחה לבתי המשפט.
וירוב עצמו, אגב, הדהד בדברים שלו בבית המשפט את מג”ד הצנחנים הצרפתי מתיה בסרט הקלאסי “הקרב על אלז’יר.” זה, באחת הסצינות החזקות בסרט, מתפוצץ בשלב מסוים על העיתונאים. האם אתם מענים? הוא יורה חזרה: המילים “עינויים” לא נמצאת בפקודות שלנו, אנחנו משתמשים ב”שיטות חקירה”. אנחנו לא משוגעים ולא סדיסטים. אנחנו ממלאים את חובתנו. לכן, אומר מתיה, אשאל אתכם שאלה: האם צרפת צריכה להשאר באלג’יר? אם כן, אתם צריכים לקבל את המסקנות המתבקשות.


אין דרך אחרת לנהל כיבוש. זה מה ששוברים שתיקה אומרים שוב ושוב, וזו הסיבה שמנסים שוב ושוב לסתום להם את הפה. כיבוש מצריך דיכוי, דיכוי מצריך עינויים. אנשים מוכנים למות, הרבה פחות לסבול עינויים. וזו הסיבה שהם עדיין איתנו ושאנחנו לא מדברים על זה. אנחנו, קרי הציבור הישראלי שתומך בשתיקה

בכיבוש, יודע אבל לא רוצה לדעת.
מענים, כמובן, אף פעם לא יודו בסאדיזם שלהם. לענות מותר, ליהנות מזה אסור. אבל שימו לב להנאה שבה וירוב עונה על השאלה כמה פלסטינים הכה. לא יצא לי להגיע לעשרת אלפים, הוא אומר. המצב שבו אדם נמצא מולו, כפות, קשור עיניים, נתון לחלוטין לחסדיו, מצחיק אותו קצת.
(מענג אותו? וירוב לא נשאל וממילא לא ענה.)
אבל הוא קודם.
שנה אחרי שאביחי מנדלבליט נאלץ לפתוח בחקירה בניגוד לרצונו, הוא סגר אותה. כמו תמיד. בהחלטה, ציין מנדלבליט שווירוב “לא נקט בעצמו באלימות.”
רגע!
שוב:
תובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?
וירוב: לא סופרים את זה.
תובע: 10 אלף? מאה?
וירוב: לא הגעתי לעשרת אלפים.
תובע: כמה יצא לך?
וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.
אל”מ וירוב אמר לבית המשפט הצבאי, בעדות בשבועה, שהוא הכה פלסטינים. הוא לא יודע כמה.
תא”ל מנדלבליט סגר את התיק נגדו בטענה, בין השאר, שהוא לא הכה פלסטינים.
המסקנה המתבקשת היא שמנדלבליט חושב שווירוב העיד עדות שקר. שהוא אמר לבית המשפט שהוא הכה פלסטינים, כדי להגן על פקוד שלו וכדי להדגים את הנורמטיביות של התעללות כזו, בעוד שלא עשה זאת. יכול להיות שווירוב אמר לו את זה בעצמו; התיקים סגורים, אין לדעת.
אז מתי אמר וירוב אי אמת? כשאמר לבית המשפט שהוא עצמו השתתף בנורמה של התעללות, או כששכנע את מנדלבליט שלהד”ם? אני רוצה להזכיר שעל פי ערכי צה”ל, קצין שמשקר בדיווח אמור להיות מודח. על אחת כמה וכמה אם הוא משקר בשבועה.
בינואר 2012, קידם צה”ל את וירוב לדרגת תת אלוף.

היום הוא מפקד אוגדת עזה, אחראי על המג”ד הבא שיפגיז מרפאה.
גם מנדלבליט קודם. הוא היועץ המשפטי לממשלה עכשיו. האיש שעל פניו נתן לעד שקר לחמוק מן הצדק אחראי עכשיו על אכיפת החוק בישראל כולה.
וזו הסיבה ששוברים שתיקה שנואים כל כך: כי הם מפנים את הזרקור אל זה. הם מראים לנו מה שכולנו יודעים שקורה, אבל יודעים באותה המידה שאם נחשוב על זה יותר מדי, יהיה קשה לישון בלילה. והם מביאים את הציבור היהודי אל אבסורד: הוא צריך להגדיר את האנשים שרק שלשום היו גיבורים כבוגדים. לובשי המדים ששוברים שתיקה שוברים את הטאבו הישראלי הבסיסי: לא מדברים על זה. סע להודו, קח איזה סם, דבר עם פסיכולוג. אבל אל תבוא אלינו. אנחנו שלחנו אותך, אבל אנחנו לא רוצים לדעת מה עשית ואיזה מחיר שילמת.
על החטא הזה של שבירת השתיקה אין מחילה. ישראל אוהבת את החיילים שלה וירובים ומנדלבלטים: פושעים ומטייחי פשעים. היא אוהבת את הפשע, היא שונאת את המצביעים עליו. אפילו כשהיא מגיעה לרגע של הקולונל מתיה, כשווירוב שופך את האמת בבית המשפט, היא נבהלת ממנו.

אנחנו, אין ברירה אלא להאמין, עוד נראה את הימים האחרים; נראה אותם מהר יותר מאשר משערים. וכשהם יבואו, הקולונל וירוב יהיה עוד קולונל שטאזי, יושב באיזה מרתף ומקווה שישכחו אותו, מנסה לשווא להסביר את עצמו כשהצידוקים עצמם מתפוגגים בעשן. כשהכיבוש יהיה זכרון רחוק כמו מלחמת אלג’יר, בלתי מובן כמו מלחמת הודו-סין, יהיו לנו גיבורים אחרים: תאיר קמינר, נועם גור, אלי גבע ועוד גדוד שלם של אמיצים שסירבו פקודה; וחטיבה שלמה של חיילים שהבינו, באיחור, מה עשו להם ומה הם עשו לאחרים – ושבאומץ שאיתגר את החברה היהודית אף יותר מהסרבנים, העזו לומר מה קרה שם ושילמו את המחיר.
כפי שאמר יוחנן פאולוס השני בפולין: לא לפחד כלל.
(וכן, זו תמיד עצה קשה.)
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

בלילה בלילה כשכולם ישנים חיילים מתפרצים לבתים פלסטינים
היום (רביעי) משמרות מחאה ברחבי הארץ: די למעצרים המנהליים! ישוחרר מאהר אל-אח`רס!
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית