קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מדוע הכרה בסבל הפלסטיני נתפסת כחילול קדושת השכול?
mekomit
יגאל ברונר
5.4.2016
http://mekomit.co.il/%D7%90%D7%99-%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%AA/


אם נכיר בכאב ובקרבן הפלסטיני נצטרך להתמודד גם עם מימדיו המחרידים, וגם עם האחריות שלנו עליו. כשהבעת אמפתיה הופכת לעמדה חתרנית

בקיץ 2014, בזמן סיבוב האלימות האחרון בעזה וסביבותיה, שלח פרופ׳ חנוך שיינמן מסר של עידוד לתלמידיו, ובו הכיר, אם רק ברמז, גם בסבלו של הצד השני. הבוס שלו, פרופ׳ שחר ליפשיץ, דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, יצא בהודעה על פיה פגע שיינמן בערכי האוניברסיטה והבטיח לטפל בנושא `בחומרה הראויה`.

בחורף 2016, כשהשדר רזי ברקאי השווה בין שכול ישראלי לשכול פלסטיני, הבוס שלו בגלי צה״ל, ירון דקל, כבר לא הסתפק בגינוי. כפסע היה בין ברקאי לבין איבוד משבצת השידור המזוהה איתו. בסופו של דבר הוארך חוזהו זמנית, אך התחנה שכרה את שרותיו של איש הימין אראל סג`ל כסוג של תרופה או כפרה. מאידך, כאשר מפכ`ל המשטרה רוני אלשייך הודיע לאחרונה שיש הבדל בין שכול לשכול, הביעו השרים הממונים עליו, שעמדתם דומה, נחת מדבריו.

המסקנה המתבקשת היא שבישראל 2016, הטענה כי הסבל של הפלסטינים דומה לשלנו מביעה עמדה חתרנית שמסוכן להציג אותה בפומבי, ואילו הדבקות בעליונות הסבל הישראלי מקובלת ואף מועילה. איך הגענו למצב הזה?

ראשית, וזה כבר נאמר לא פעם, השכול כבר הפך לפולחן בחברה הישראלית. אמנם לא התגבשה כאן בינתיים משנה אחידה ומסודרת של קידוש המת, אבל התקבעו פולחנים, אופני דיבור והתנהגות, ומערכי חינוך שלמים שתרמו להעלאת קרבן המוות הישראלי למעלת קדושה. הניסיון להסתכל על העניין בצורה אמפתית אך מפוכחת, כתופעה אנושית-אוניברסלית ולא כמשהו מתחום הנשגב, נתפס לכן כדבר כפירה. חילול השכול.

שנית, עצם ההשוואה נותנת פתח לרעיון המוזר של קיומו של סבל כלשהו גם בצד השני. קיומו של סבל כזה יכול, חלילה, להעמיד את ישראל במצב של מי שנתבעת להזדהות, אם לא לאחריות, בניגוד מוחלט להתקרבנות הבלתי מתפשרת שלנו, שנועדה בין השאר ללהק את אויבינו במצב כתוקפן היחידי ומי שהאחריות למצב היא שלו בלבד.

הציבור בישראל מתחיל לפתח תסמינים לא רק של דת אלא של כת סגורה: הכחשה גורפת של כל סממן במציאות שסותר את הדוקטרינה של הגורו, ובמקרה הזה של עצם האפשרות שלאחר כואב. כשילד פלסטיני מת, הוריו לא בוכים. להיפך, הם שמחים, חוגגים, ורוקדים כל הדרך לבנק. סוג החשיבה הזה תואם היטב גם את השיח הפטרוני על פיו השלטון הצבאי הישראלי טוב לנתיניו, ואילו סיומו יזיק להם. אם יש דרך להכיר בסבלם, זה רק אם מקבלים את האקסיומה שגם אותו, הפלסטינים, שאינם מבינים מה טוב להם, גרמו לגמרי לבדם.

שלישית, הנכונות להכיר בסבל הפלסטיני עשויה חלילה להזכיר את מימדיו המחרידים. בכל רגע נתון ובכל סיבוב של אלימות, הקרבנות של החברה הפלסטינית קשים לאין ערוך מאלו של הישראלית. וישנם גם הקרבנות שאינם תוצאה של כדורים, פצצות, וטילים: אובדן הבית והאדמות, אובדן חופש התנועה, אובדן המעמד החוקי, אובדן הכבוד, ושאר מוראותיו של הסכסוך בן למעלה ממאה השנים, והכיבוש בן כמעט החמישים.

ההכרה בסבל הפלסטיני היא, במילים אחרות, לא רק כפירה במעמדו הנשגב של הסבל שלנו, ולא רק ערעור על העיוורון הקולקטיבי של הכת. הוא גם הכרה שיש הקשר לאלימות. ואם יש הקשר, אז אולי צרותינו הם לא התוצאה של היותם של אויבינו מוסלמים, ערבים, או טרוריסטים מלידה, אלא של יאוש עמוק ומתמשך של מי שהיו רוצים לחיות בבטחון וברווחה ממש כמונו.

ממש כמונו? סליחה. כמובן שאי אפשר להשוות.

יגאל ברונר הוא תושב ירושלים ופעיל בתעאיוש
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד