היום מציינים ברחבי הרשות הפלסטינית את `יום האסיר`, בו זוכרים ומזכירים את אלפי האסירים המוחזקים בבתי הכלא הישראלים, ואת עשרות ומאות אלפי הפלסטינים שהיו אסירים ועצירים בעבר. בשביל ישראלים רבים האסירים הפלסטינים הם `מחבלים`, שעובדת היותם בכלא היא הסדר הטבעי של הדברים. אך בשביל הפלסטינים מדובר בלוחמי חירות שהקריבו את חירותם לטובת המאבק הפלסטיני לעצמאות ולשחרור מעול הכיבוש החונק וההורג אותם כבר עשרות שנים.
על פי נתוני שב`ס המעודכנים לסוף פברואר, מספר האסירים המוגדרים `ביטחוניים` עומד על 6,204, ועוד 617 פלסטינים המוחזקים בכלא בשל שהייה ללא היתר. לאלה יש להוסיף את עשרות או מאות העצירים הכלואים במשמורת צה`ל במתקני מעצר שונים עד שיועברו לחזקת שב`ס, כך שמספר הפלסטינים מוחזקים היום בבתי הכלא הישראלים עולה על 7,000 בני אדם.
מאז שנת 2000 ועד היום, כך על פי `מועדון האסיר`, ארגון חוץ ממשלתי (NGO) שתומך באותם אסירים, תועדו מעל 90,000 מעצרים, מהם מעל 11,000 של קטינים, ומעל 1,300 של נשים. הצבא, השולט בשטחי הגדה, לא בוחל במעצר של קשישים או של ילדים, של פועלים או של אנשי עסקים, של תלמידים או של מורים, של עיתונאים, של פקידים, ואפילו לא של חברי פרלמנט, ש-65 מהם נעצרו מאז שנת 2000, ושישה מהם עדיין מוחזקים בכלא.
> מנתוני השב`ס: מאות קטינים ועצורים ללא משפט בבתי הכלא בישראל
כמונו, מסרבים לשכוח
ביום האסיר הפלסטיני זוכרים גם את מאות העצירים המנהליים המוחזקים ללא משפט ואת אלפי העצירים המנהליים שכבר שוחררו; זוכרים את עשרות האסירים החולים שמחלקם נמנע טיפול רפואי הולם: 23 אסירים מטופלים כעת במרכז הרפואי של שב`ס בכלא רמלה, מתוך כ-700 אסירים הזקוקים לטיפול, כך על פי מקורות פלסטינים; זוכרים את 207 האסירים שנפטרו אחרי שנמנע מהם טיפול רפואי הולם; זוכרים את עשרות האסירים המוחזקים בבידוד בהוראת שב`כ, חלקם למשך שנים ארוכות בהם נמנע מהם מגע עם כל גורם אנושי; זוכרים את אלפי האסירים שנחשפו לאלימות במהלך מעצרם, כמעט 100% על פי מספר דו`חות של ארגוני זכויות אדם פלסטינים ובינלאומיים; זוכרים את מאות הקטינים המוחזקים בכלא, שמבלים את בחרותם בין כתלי הבטון של תאם, ואת עשרות הילדים שעוד לא חגגו את יום הולדתם ה-
מאז אוקטובר האחרון עצרה ישראל מעל 4,800 פלסטינים, מהם 1,300 קטינים. זה מספר עצום, בלתי נתפש כמעט. המציאות הזו, לפיה כמעט מדי לילה נלקחים ממיטותיהם עשרות בני אדם, מובלים באלימות על ידי חיילים חמושים לחדרי חקירות, שם הם מוכים ומושפלים, נדרשים להלשין, להודות תחת לחץ בדברים שפעמים רבות לא ביצעו, ואז לעמוד מול קציני צבא ששולחים אותם לכלא לחודשים ושנים, היא מציאות בלתי אפשרית. האשליה שמנסה הממשלה הישראלית למכור לנו לפיה אפשר וצריך לשמר אותה, היא שקר מרושע.
ולסיום, כדאי אולי לציין כי כיבוד האסירים, לוחמי החופש, אינו נחלת הפלסטינים בלבד. `לוחמי המחתרות` היהודיות מקבלים קצבה מטעם הממשלה עד היום, שבעה עשורים אחרי שחרורם; `אסירי ציון` גם הם מקבלים קצבה מהמדינה; מורשת האסירים נחגגת על ידי המדינה, והקרבתם נלמדת על ידי תלמידי בתי הספר; עשרות אלפי בני אדם מבקרים מדי שנה במוזיאונים לזכר האסירים היהודים; משאבים רבים מושקעים על ידי הממשלה בטיפול ובהנצחה של אסירים לשעבר; והרשימה עוד ארוכה.
דמות האסיר נוכחת מאוד במציאות הפלסטינית. כמעט בכל משפחה יש לפחות אחד כזה, ואין אחד שלא מכיר אדם שנאסר או נעצר על ידי חיילים ישראלים. בשבילם לא מדובר בפושעים, אלא בלוחמי חירות, בדיוק כפי שהציבור היהודי ראה את אסיריו לפני שקיבל מדינה משל עצמו. יום האסיר הוא יום זכרון לאומי שנועד לחבק את אלה שהקריבו את חירותם לטובת המאבק לעצמאות, בתקווה שישובו הביתה למשפחותיהם עם סיום השלטון הצבאי הישראלי.
|
