קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מדינה דמוקרטית = מדינה חילונית
hagada
אלי אמינוב
26.04.16
http://hagada.org.il/2016/04/26/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA/





בתקופה האחרונה הולכים ומתרבים הגופים והארגונים התומכים במאבק הפלסטיני לשחרור לאומי, הרואים את פתרון סכסוך הדמים המתמשך בהקמתה של מדינה דמוקרטית אחת במערב הירדן, בה יוכלו לחיות כל תושבי הטריטוריה הזו וכל פליטיה בשלום ובשוויון. רוב המצטרפים החדשים לרעיון המדינה האחת החלו לתמוך בפתרון זה רק לאחר שהבינו את פשיטת הרגל הגמורה של תכנית `שתי המדינות`. אולם למרבה הצער הם ממשיכים לשמר את אחד העקרונות העיקריים של אותה תכנית כושלת, בכך שהסירו מתוכניותיהם וממצעיהם את הדרישה לחילוניות. במילים אחרות, הם ויתרו על מרכיב אינהרנטי של הדמוקרטיה. רובם טוענים, כי במקום `חילוני` ניתן להשתמש במונח `אזרחי` (בערבית مدني). כניעה זו לפונדמנטליזם, שאמנם מתעב את המילה `חילוניות`, פוגעת פגיעה אנושה בתכנית להקמת מדינה דמוקרטית שוויונית ובלתי גזענית.

כדי להסביר את חשיבותה של חילוניות המדינה הדמוקרטית, נתחיל מתיאור המצב הקיים: מדינת ישראל מגדירה את עצמה כ`מדינה יהודית`. כלומר, מדינה המזוהה רק עם תושביה היהודים, וגם עם כל אדם בעולם המוגדר על ידה כ`יהודי`. איך מוגדרים אותם יהודים, שזאת אמורה להיות `מדינתם`? הפוליטיקאים של הישות הזאת התחבטו מאז הקמתה ב-1948 בדיוק בשאלה הזאת. `מיהו יהודי?`. חיפשו, חיפשו, ולא מצאו אלא את ההגדרה שיהודי הוא מי שנחשב ככזה על פי ההלכה הדתית. במילים אחרות: מדינת-ישראל, כמו אירן וסעודיה, מגדירה את עצמה כמדינת קהילה דתית.

התנועה הציונית ומדינת ישראל קשורות בקשר בל יינתק לדת היהודית. הן טוענות לקיומו ה`לאומי` של `עם יהודי` כלל עולמי וא-היסטורי שהישות הישראלית היא מדינתו. אותו מבנה מדיני שרוצה להצדיק בפני ההמונים היהודים את קיומו, קם ונופל עם קיומו של המושג `עם יהודי`. כאן מתגלה במלואה עצמת תפקידה של הדת. שהרי מה יכול לצרף וללכד יחד בתוך הישות הישראלית אנשים הבאים מצנעא ומלוס-אנג`לס, ממוסקבה ומרבאט, מקוצ`ין ומבאזל, מטהראן ומניו-יורק? איזה גורם ילכד וידחוף אותם להיות חיילים ולעיתים קורבנות של מלחמה שאינה נגמרת זה מאה שנה? הדת היא הדבק שניתן להציע לכול המהגרים האלה בתחפושת של לאום. אידיאה ריאקציונית זו, שהטבות חומריות בצדה, מלכדת גם את מי שאינם דתיים – ראו למשל את המהגרים מברה`מ לשעבר. המיתוס של `עם אחד` עם גורל משותף ברמה העולמית, וכמובן במדינת ישראל, עומד בבסיס ההתבדלות העדתית-דתית בארץ, ומאפשר בניית תשתית חברתית עבור הגטו היהודי בפלסטין.

התנועה הציונית התיימרה לספק פתרון לבעיה היהודית באירופה. במקום זה היא יצרה מחדש את הבעיה והקימה מדינת גטו, מוקפת בחומת השנאה הלוהטת ביותר שידע אי פעם גטו יהודי כלשהו. והפעם השנאה מקורה בפשעי הנהגת הגטו. הנישול, הגירוש, והדיכוי של עם שלם טבועים ביסודותיה של המדינה הגזעית-דתית. הזעם והמרד של המנושלים, המגורשים והנדכאים הם תגובת נגד הטבעית וצפויה.
אין מפלגה בישראל שתערער על הזיקה המהותית בין הדת היהודית לבין המדינה היהודית. השמאל הישראלי-יהודי – הציוני וה`לא ציוני` – מבקש שיפוצים לטובת הציבור שלו, ושואף להקלה ב`כפייה הדתית` כביכול. האגדה מספרת שה`כפייה הדתית` מקורה באילוצים הנובעים מהצורך של הממשלות – שבעבר היו מבוססות על מפלגות שמאל – להשיג רוב בכנסת. זו טענה כוזבת. האמת היא שהתוכן הדתי הוא הנוסח היחידי שיכול לתת אחדות – של לאום כביכול – לתפזורת האנושית שהמפעל הציוני אסף לכאן. לכן השמאל הישראלי אינו נלחם להפרדת הדת מהמדינה ומהאזרחות, ומשלים עם מצב אי ההפרדה שמביא בהכרח לכפייה דתית. להשלמה הזאת עם המצב של כלים שלובים בין דת ומדינה שותפים כולם, גם אלה שדגלו מאז 1967 בנוסחת `שתי מדינות לשני עמים` – מק`י למשל – וגם מחברי חזון `הדמוקרטיה ההסדרית ` שאינה תובעת ביטול המדינה היהודית. כך, מי שאינו דורש במפורש מדינה חילונית, משלים בעצם עם משטר של אפליה גזעית, של דיכוי, של שלילת זכויות.
ההתגדרות במסגרת של קהילת דת או קהילה אתנית מהווה כיסוי להפרדה גזעית. בדרום-אפריקה של האפרטהייד היה קו ההפרדה הגזעית המפלה, צבע עורם של אנשים; בישראל זו הדת. לכן, לא ייתכן משטר דמוקרטי בפלסטין כלומר בשטח שבין הים לירדן אם לא ינותק החיבור בין הדת והמדינה . כי כיום מתקיימת כאן קהילה דתית- רב- אתנית, אשר המדינה מציבה אותה במעמד של שכבה שלטת ודכאנית על כלל העם הפלסטיני: זה שבתוך שטחי 48`, זה שבשטחי 67` וכן על פליטי הטיהור האתני. רק ניתוק מהמרכיב הדתי יאפשר מיסוד דמוקרטיה ממשית.
בדמוקרטיה כזאת:
מוסדות המדינה, שלוחותיה ונושאי התפקידים שלה, הרשויות הציבוריות – לרבות המקומיות – יהיו נקיים מכל התייחסות לדת כלשהי. הדת תהיה, למי שיחפוץ בה, עניינו של הפרט ושל התאגדויות פרטיות בלבד.
אנשים בעלי תפקידים דתיים לא יישאו תפקידים רשמיים כלשהם.
המדינה לא תתקצב בשום צורה מוסדות דת – רבנויות, בתי כנסת, מסגדים, כנסיות, עמותות דתיות, בתי דין רבניים, בתי דין שרעיים, ישיבות ובתי ספר דתיים מכול סוג שהוא. אלה יתקיימו רק מנדיבות ליבם של המאמינים.
מערכת החינוך הממלכתית תהיה חילונית. היא לא תקיים שום לימודי דת. תיאסר כניסתם של נושאי תפקידים דתיים למוסדות החינוך הממלכתיים.
המדינה לא תעסיק, בשכר או שלא בשכר, ובשום אופן שהוא, רבנים, דיינים, משגיחי כשרות, אימאמים, קאדים, כמרים, נזירים, תלמידי ישיבות, תלמידי בתי ספר קוראניים, בתי ספר כנסייתיים. כלי קודש אלה יהיו אנשים פרטיים בלבד, ולא יהיה להם מעמד רשמי כלשהו.
ימי חג ציבוריים לא ישאו כול אופי דתי. המדינה אינה משייכת לעצמה ימי צום או אזכור תאריכים דתיים כלשהם.
הרשויות המקומיות, והן בלבד, ישאו בתפקיד הרשמי של רישום החידושים והשינויים במעמד האישי: לידה, נישואים, ברית זוגיות, גירושים, פטירה. הן גם תהיינה אחראיות לבניית בתי העלמין ולתחזוקתם.
החילוניות חיונית לביטול האפליה, הדיכוי וההרחקה של מחצית האוכלוסייה בטריטוריה האמורה. ותבטיח, שבטווח הארוך, אף אחת מן הקהילות הדתיות לא תוכל להשליט את עקרונותיה על מי שאינם חברי הקהילה.
ברפובליקה החילונית-דמוקרטית אין אפשרות לכפייה דתית, כי זו אמורה להפקיע מידי הממסדים הדתיים את השליטה על המעמד האישי. הרשויות המקומיות והשיפוטיות יבצעו את רישום הנישואים והגירושים. המדינה תדאג להפעלת התחבורה הציבורית בכל ימי השבוע ובכול ימות השנה בכבישים, במסילות הברזל, באוויר, ברחובות כל היישובים, כולל היהודיים. היא תשלול כל בסיס דתי או עדתי בקיום האוכלוסיות בארץ. בני הארץ הם אזרחים באשר הם בני הארץ. הם אזרחים של הרפובליקה במישרין, ללא חוליית תיווך בדמות שיוך לעדה דתית או עדתית. המדינה לא אמורה לתת גושפנקה לעדות אלה ולמוסדותיהן, האמורים להיות מבוססים על עקרונות של התאגדות חופשית. כך לא תתאפשר כליאת חלקי אוכלוסייה בתוך אזורים ויישובים המוגדרים על פי דתם וקהילתם. זכותו של כל אזרח/ית להתגורר ולבנות את חייו/חייה בכל מקום יישוב בארץ.
משטר זה של שוויון אזרחי מוחלט באוכלוסייה הכלל-ארצית יאפשר התפתחות הרמונית של שתי התרבויות ושל שתי השפות. יישבר החיץ ביניהן. במוסדות החינוך שבאזורים המעורבים תזכינה שתי השפות למעמד שווה, וככל האפשר מוסדות חינוך אלה יהיו משותפים.
המושג `לאום` כפי שמדינת ישראל התכוונה לעגן הנו כוזב. לאום, במשמעות המודרנית, הוא כלל האזרחים של מדינה. הוא אינו מוגדר ע`י שפה ותרבות. דוגמאות לא חסרות: בלגיה (3 שפות), הודו (למעלה ממאה שפות), סין (2 שפות עיקריות, מנדרינית וקנטונזית, בגירסאות שונות), שווייץ (4 שפות), ועוד מקרים רבים. בפלסטין, על כן, אמור להתקיים לאום אחד – הלאום הפלסטיני, שבו שתי קהילות לשון – עברית וערבית – ומספר תרבויות: יהודית, מוסלמית, נוצרית, דרוזית ואולי אף רוסית. המאבק לשחרור ולריבונות לאומית כולל בתוכו את המאבק לאיחוד הדמוקרטי של הארץ והלאום הערבים הפלסטינים, שהיו קורבן לדיכוי לאומי חמור במשך קרוב למאה שנה – דיכוי שמטרתו מניעת אפשרות של הקמת לאום פלסטיני חופשי בארץ חופשית – אמורים להיות חיל החלוץ של המאבק.
השמאל הציוני לפלגיו מחייב את חלוקת הארץ, על פי הנוסחה הבסיסית של הדיכוי הלאומי, המנציחה את המצב של אפליה שורשית על בסיס דת-גזעי. `אנחנו כאן – הם שם`. משפט זה שטבע ה`שמאל` הישראלי משמעותו: המדכאים כאן – הנדכאים שם, בגטאות שלהם וגם בגלות. מטרתו לשרת את מטרת העל, שהפליטים ויורשיהם לא יחזרו לכאן. סיסמת `המדינה הדו-לאומית` או `מולדת אחת -שתי מדינות` מבוססות על אותו העיקרון, כסות ל-`2 מדינות` שאחת מהן ממשיכה בפרקטיקה של זכויות יתר.
כל זה נובע מהעובדה שהמעמד הממלכתי שניתן לדת, בפרט בפלסטין, הוא סימן היכר למצב של דיכוי לאומי. הפרדת הדת מהמדינה ומהמעמד האזרחי היא תנאי הכרחי לשחרור מהדיכוי ולהשגת ריבונות לאומית.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב