קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - מצור, חומה ומחסומים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ההריסות בחלק הדרומי של סוסיא (ואדי ג`חייש 19.6.2016 ‎

ראמאדאן 2016
בחדש הראמדאן אנחנו מתארחים באהלי חברינו בדרום הר חברון רק בערב, לאיפטר (ארוחת הערב לשבירת
הצום), כי במשך היום רב האנשים ישנים או סתם נחים בחוסר כוח בניסיון לחסוך אנרגיה בשעות הצום
הארוכות והחמות .
כך הגענו לפני שבוע לביקור ערבית אצל תמאם וחאג` חליל בואדי ג`חייש, בחלק הדרומי של סוסיא הפלסטינית.
אינטימי ורגוע ומאד טעים היה הערב הזה. תמאם וחליל הם חברינו הקרובים מזה שנים. מאז שמתנחלים היכו
אותם ואת תמאם לווינו כשאושפזה עם פגיעת ראש בביה`ח בבאר-שבע.
לאשה הזו יש אור בעיניים אמרה נכדתי לאמא שלה כשחזרנו הביתה מן האיפטר.
את האשה הזו,את בעלה ואת ילדיה ונכדיה חיבקתי היום ובכיתי עמהם.
בשעה שתיים נתבשרנו שיש הריסות בואדי ג`חייש. אחרי ברור קצר הבנו שעל הכוונת בתיהם של חאג` חליל
ואשתו, של בנם, וכן דיר כבשים אחד המסכן באופן מיוחד את בטחון מדינת היהודים.
כשהגענו הכח הצבאי על חייליו, קציניו ודחפוריו כבר לא היה שם. רק בתי אוהל הרוסים עד היסוד על רב
תכולתם, אנשים מוכים, מזון שפוך ואנשים הנעים בין כעס ליאוש היו שם, מסתובבים חסרי אונים בניסיון ללקט
מה שאפשר מבין ההריסות. אלו מהם שבקשו להוציא מטלטליהם מתוך האוהלים לפני ההריסה נענו במכות.
לפני ששה ימים קבלו צו הריסה וניסו להזים את רוע הגזירה עם עורכי הדין שלהם, גם היום, אך ללא הועיל.
ההרסת וגם היכית? מצלצלת השאלה ומזכירה בצליל ובמהות את `הרצחת וגם ירשת` שהופנה לדוד המלך בענין
כרם נבות הכרמלי לא הרחק מואדי ג`חייש בימים אחרים. לא לומדים דבר.
ואחר כך העזתי להסתכל בוידיאו שצילם השאם (בנם של תמאם וחליל), כשהרסו את ביתו. הדחפורים על
נהגיהם, החיילים והקצינים על התנהגותם – הכל הזכיר תרחישים שחינכו אותנו שאסור לשכוח. זה לא היה מזמן.
רק התפאורה שונה. מה, לא לומדים דבר?
ישבנו דמומים ורק חיבקנו. רק היינו עם כאבם, כאבנו.
צעירים, זקנים וילדים נותרו ללא קורת גג. גם מחר יהיה חם. גם מחר צום. נביא להם מצרכים לארוחת ערב
היום. גם מחר. היום ואולי עוד מחר יבואו מראיינים מטלויזיה זו או אחרת, ואיזו עמותה ואולי אפילו הרשות
הפלסטינית תצייד אותם באהלים חדשים. ואחר כך החיטה תצמח שוב והחיים ישובו למסלולם. רק פצעי הלב
מתרפאים לאט אם בכלל. ואם הם מתרפאים, הם מותירים צלקת. כמו הצלקת בפניה של תמאם מהזמן
שהמתנחלים ריסקו לה את הראש. היום היא עדיין בכתה גם על זה. והילדים שראו מה שראו היום? לא רק איך
הורסים להם את הבית. הם ראו גם איך מכים להם את אבא ואת אמא.
אנחנו נפרדים מידידנו עד מחר.
במחסום שאלו אותנו האם ראינו בדרך משהו חריג. `לא`, ענינו. הריסות בתים שכאלו אינן חריגות חשבנו...
אני נוסעת לנכדותי. בדרך אני מתלבטת מה אספר לרוני בת החמש אם תשאל למה באתי אליה מאוחר מן הרגיל.
אבל רוני לא שאלה דבר. היא רק אמרה לי פתאום: סבתא, אני רוצה לשיר לך שיר. ושרה את השיר הבא של
עוזי חיטמן:
`אלוהים שלי, רציתי שתדע
חלום שחלמתי בלילה במיטה.
ובחלום ראיתי מלאך
משמים בא, ואמר לי כך:
באתי משמים, עברתי נדודים
לשאת ברכת שלום לכל הילדים.
וכשהתעוררתי נזכרתי בחלום
ויצאתי לבקש ברכת שלום.
ולא היה מלאך ולא היה שלום
ואני עם החלום.

קפאתי על עמדי. סמרו שערותי. איך היא ידעה לשיר לי בדיוק את זה היום?
שוב בכיתי. פעם שנייה היום.
יש המון ימים של דמעות בארץ הקשה הזאת.

אראלה ואהוד
(בשם כל חברי קבוצת הכפרים).
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

הישראלים בברלין מפגינים `לקבל את פני` נתניהו
היום בבית המשפט העליון - תביעת פיצויים של נער ששותק בארבעת גפיו מירי של הצבא.
הימים החולפים קשים מנשוא. המראות הקשים של הפצצות והריסות, לצד תמונותיהם של הקורבנות והפצועים הרבים, ביניהם עשרות נשים וילדים - מפלחות את הלב.