העם הפלסטיני נמצא היום במצב שאין לקנא בו. הכיבוש נמשך, גזלת האדמות נמשכת, הממשלה מאשרות עוד תכניות התנחלות, והביזוי של נציגיהם בכנסת נמשך (ח`כ חנין זועבי). כל `פטריוט` לאומן מציע חוק חדש אנטי-פלסטיני כזה או אחר. השלום עם הפלסטינים רחוק מאי פעם, ואין תקווה באופק. מה הפלא, אם כן, שהייאוש והתסכול במחנה השמאל גוברים. מי חשב אז, לפני שנים רבות, הנדמות לנו כנצח – כלומר ב-67 – שהכיבוש הארור הזה ימשך חמישים שנה. מי בשמאל לא היה בטוח שזה יגמר תוך זמן קצר. כולנו האמנו אז לפי האמירה הגרמנית: `לא יכול לקרות מה שאסור שיקרה` .
בשמאל, יש אפילו מי שחושב שבמצב הנוצר יש להסתלק מהצגת חזון שתי המדינות: הציבור לא מקבל אותו, וגם הפלסטינים התייאשו ממנו, העולם משלים אם המצב, וישראל בשלה – בראשות הנצחית של נתניהו. הייאוש והאכזבה לופתים גם את השמאל הישראלי.
להפתעתי (ולצערי) לאחרונה הצטרפה גם עמירה הס לרוח הנכאים. הלוחמת האמיצה והעקבית לזכויות הפלסטינים, עיתונאית הנאבקת ללא חת נגד הכיבוש וזוועותיו, הנה היא מפרסמת (`הארץ` 10.7.16) מאמר שכותרתו `ישראל ניצחה`. הכותרת כבר אומרת הכול – ישראל ניצחה והפלסטינים הוכרעו בקרב על עצמאותם. במאמר היא מנמקת לפרטי פרטים למה ואיך זה קרה. היא מונה את התבוסות הפלסטיניות: ישראל ניצחה ב- 2004 והמצור על עזה לא הוסר. `אלף ספינות צדקה מטורקיה לא יוציאו אותם לחופשי` היא כותבת. `ישראל כן ניצחה ב-2006 ולו בהקשר הפלסטיני שלה: החיזבאללה לא הניף זרת, כשהיא (ישראל, ש.א.) תקפה את רצועת עזה שלוש פעמים אחרי מלחמת לבנון השנייה.״ והיא מסכמת: ` ההרתעה עובדת`. היא מסבירה גם שישראל בהתקפותיה איחתה את השסע הפוליטי הפנים פלסטיני. והנה איסמאיל הניה אמר בשבוע שעבר שאין מלחמה חדשה באופק וכוונתו להבהיר, לפי עמירה הס, `שאי אפשר להקריב שוב את הציבור הנואש על מזבח הכבוד הלאומי החמאסי`. עמירה הס מציינת עוד הישג של ישראל: המערב לא ניתק את היחסים איתנו למרות הפגנות המוניות נגד ישראל, שיתוף הפעולה הביטחוני האמריקאי-ישראלי לא נפסק, וגרמניה מוכרת לנו צוללות. בנוסף לכל אלה הס גם לועגת (אין לי מילה אחרת) להנהגה הפלסטינית: `ההרתעה עובדת גם אם הדרג הצבאי בחמאס מתרברב שהאריך בכמה ס`מ את הטילים שרכש, הבריח וייצר בעצמו`.
גם אם חשבתם שיש מאבק לאומי של החמאס נגד ישראל טעיתם, כי `העימותים הצבאיים עם ישראל היו קידום מטרותיו הפוליטיות באמצעים אחרים.` והיא מסבירה גם שמדיניות החמאס היא להתחרות עם אש״ף על ההנהגה, להיות גורם קובע בפוליטיקה הערבית והמוסלמית, ואולי לחזק את האגף העזתי בחמאס, ולטאטא את הביקורת הפנימית על המצב הנואש ברצועה. עמירה הס מלמדת את ההנהגה הפלסטינית ש`בבחירה באמצעי המאבק חייבות ההנהגות להתחשב בעוד גורמים, חוץ מבקדושת הזכות וצדקת הזעם: יכולת צבאית, אתיקה, המשפט הבינלאומי, ההיגיון ונסיבות בינלאומיות`. הס גם מבקרת את המאבק הצבאי כי `זה משחק בשדה בו העדיפות הישראלית היא מוחלטת`.
יש להודות שהצדק עם הס ברוב העובדות שהיא מציגה. אומרים שעם הצלחות אין להתווכח ויש להוסיף שגם לא עם הכישלונות. אך הס נסחפת. אין לזלזל לחלוטין, ואולי אף אפשר להעריך את היכולת הצבאית הפלסטינית בהצלחותיה – נכון, החלקיות – בתחום זה: המנהרות, ההתנגדות העיקשת, ורוח הלחימה – אין להתעלם מהם. בכל זאת, ישראל צריכה לחשוב היום פעמיים לפני שתפתח שוב במלחמה והיא גם אינה יכולה להתעלם ממה שקרה ליישובי עוטף עזה בעימותים הקודמים. אמונתה של הס בכוחה של ישראל מוגזמת. הנה רק אתמול כתב פרופ` יחיעם ויץ (`הארץ`, 13.7.16) `אנחנו חוגגים את מבצע אנטבה, משום שהוא היה המבצע הצבאי האחרון שבו הייתה לנו הצלחה מובהקת`.
מוזר, בלשון המעטה, כיצד הס מלמדת את המנהיגות הפלסטינית פרק ב`כיצד להתנהג ומה לעשות`. יש בכך לא מעט התנשאות ישראלית טיפוסית, שהיא – הס – יודעת טוב מהם מה עליהם לעשות. חבל שהיא נופלת בפח הזה, מה עוד שרק בימים האחרונים הציג מרואן ברגותי קו פוליטי שקול גם בלי להסתמך על עצותיה המלומדות.
משונה גם קביעתה שהמאבק הפלסטיני לא הצליח להפסיק את התמיכה של אירופה וארה`ב בישראל. ארה`ב מופיעה כאחד המסתכלים מן הצד – והיא לא! היא מרכז בסיס ויסוד הסכסוך. בלי תמיכת ארה`ב אין כיבוש ואפילו לא תמיכה של אירופה. תמיכת ארה`ב היא אינטרס אסטרטגי של ארה`ב. והוא אפילו נרחב יותר מן האינטרס בשמירת ההגמוניה שלה במזרח התיכון. רמז דק: צוללות נושאות הטילים האטומיים והמטוסים המשוכללים בעולם לא מיועדים למלחמה ברמאללה, ואף לא רק נגד טהרן. אכן זה מעל לכוחו של החמאס להתמודד עם המעצמה האמריקאית, ללא קשר למגרעות ההנהגה הפלסטינית המיוחסים לה ע`י אמירה הס. חבל שלכך הס לא מקדישה מילה או שתיים.
אך הטעות המרכזית של הס היא בחוסר מבט היסטורי נרחב על מאבקים לאומיים. האם היה אי פעם מאבק לשחרור לאומי שלא היה בו גם שימוש בכוח, ואפילו הרבה כוח? שלא נפגעו בו אזרחים חפים מפשע משני הצדדים? היה פעם מאבק לאומי שבתחילתו ידעו בדיוק מה יהיה סופו, וכמה זמן יארך? שבו ההנהגות הלאומיות לא עשו שגיאות איומות? ובקיצור האם היה פעם מאבק לאומי שבו העם הלוחם לשחרורו לא עשה כמעט את כל השגיאות, הטעויות והמחדלים שאמירה הס מייחסת למאבק הפלסטיני? כלום היה אי פעם מאבק לאומי שלא קמו מתוכו מבקרים שדרשו להפסיק אותו מיד כי אין לו כל סיכוי? שהשולט חזק מדי – וכבר ניצח?
בהיסטוריה המודרנית היו שלל מאבקים לעצמאות ולשחרור לאומי, את רובן כינו `מלחמות`. הידועים והמוכרים יותר היו: באסיה – הודו, וייטנאם, קמבודיה, סין, וכמובן ישראל; באפריקה – אלג`יר, קניה, זימבבווה, ועוד; באירופה – פולין, יוון, אירלנד; ובאמריקות – ארה`ב עצמה. מדינות אלו, רובן ככולן קמו בעקבות מלחמות שחרור. היו הבדלים בדרך לעצמאות לאומית, אך אלמנט המאבק האלים, ההתקוממות והמלחמה משותף לכולן. נכוון שבהודו הטיף המהטמה לאי אלימות, אולם שחרור הודו והפרדתה לשתי מדינות היה מלווה במרחץ דם אדיר. רוב המאבקים לחופש לאומי היו גם ארוכים – לא קצרים מן המאבק הפלסטיני עד כה. היו פיצולים ומריבות בתוך העם הנלחם והנהגתו, היו הפסקות ארוכות בתוך המאבקים, היו התקוממויות עצומות שלא הובילו לשחרור (בהודו בשנת 1857 למשל), כך בפלסטין המרד הגדול שנכשל. המשותף לכל אלה הוא שבאף התקוממות לאומית אי אפשר היה להיות בטוחים בתוצאה. אבל: כל ההתקוממויות נכשלו – עד שהצליחו.
גם פיצול ופילוג בתוך הנהגות העמים הלוחמים הוא נפוץ. גם אצלנו היו שלושה פלגים ב-48: ההגנה, האצ`ל והלח`י. פילוגים הם כמעט בלתי נמנעים, וכך גם אלה של הפלסטינים הם אינם דווקא המצאה (מצערת) שלהם.
כל זאת איננה `הוכחה` שהמאבק הפלסטיני יצליח. אבל בהיסטוריה מלמדת שמאבקים לאומיים רבים, שנראו חסרי תקווה, בכל זאת הביאו לעצמאות וחופש לעם הנלחם בעקשנות ובאורך רוח. מכל מקום, נראה לי שיש דווקא לעודד מאבקים למען חופש ועצמאות של הפלסטינים. על סמך העבר מותר לשער שיש סיכוי סביר שמאבק הפלסטינים לעצמאות, לשחרור מהכיבוש, ולהקמת מדינה לצד ישראל יצליח ובגדול. ישראל לא ניצחה!
נ.ב. אינני חסיד של האלימות אבל יש לזכור היטב, ואפילו לשנן: האלימות אינה מצד העמים המתקוממים, אלא תגובה לאלימות הגדולה באלף מונים של המדינות המדכאות. וכך זה גם אצלנו. האלימות היא קודם כל של ישראל שמחזיקה בשיניה באדמות הפלסטיניות, ולא של המתקוממים. אכן, אנחנו חיים היום בעולם הפוך, המתקוממים מוקעים כחסידי האלימות והטרור, והמדכאים נושאים את דגל החופש והדמוקרטיה! איזו אירוניה של ההיסטוריה – המערב האימפריאליסטי בתפקיד המתנגד של האלימות!
|
