מזה מעל חודשיים שובתים רעב שלושה בני אדם במחאה על מעצרם בצו מנהלי ללא משפט. השלושה הם האחים מחמוד אלבלבול, קצין משטרה, מוחמד אלבלבול, רופא שיניים, ומאלכ אלקאדי, עיתונאי. אתמול (ראשון) קבעו שופטי בית המשפט הגבוה לצדק אליקים רובינשטיין, נעם סולברג ומני מזוז כי חוק ההזנה בכפייה, או בשמו הרשמי `מניעת נזקים בריאותיים לאסיר שובת רעב`, מצליח לאזן בין האינטרס הציבורי לקדושת החיים מצד אחד, לפגיעה בכבוד האדם ובחופש הביטוי שלו מאידך. במלים אחרות: שופטי העליון מקבלים את האפשרות ששלושת שובתי הרעב האלה יוזנו בכפייה.
`סוגיה מורכבת – אנושית, מוסרית ומשפטית, הונחה לפתחנו`, כותב השופט סולברג. `קדושת החיים; בטחון המדינה; הזכות לאוטונומיה; הזכות לשוויון; חופש הביטוי; אחריות המדינה לאסירים המוחזקים על-ידה – כל אלו משמשים בענייננו בערבוביה`. ואכן, כמעט מאה עמודים נדרשו לשופטים לנמק מדוע הזנה בכפייה, פרקטיקה שמוכרת על ידי מוסדות רפואיים בכל העולם כצורה של עינויים, היא דווקא בסדר.
בפסיקתם פרשו השופטים הישראלים שורה של טיעונים מדוע יש להזין בכפייה את העצירים השובתים: ראשית, קבעו, שובת רעב אינו `חולה` רגיל, אלא אדם המכניס את עצמו במודע לסכנת חיים כדי לבטא מחאה או להפעיל לחץ על המדינה; שנית, על פי השופטים, אי אפשר לדעת אם האדם שובת רעב מרצון, או שמא מופעל עליו לחץ; שלישית, לשביתות רעב ישנן השלכות נוספות פרט לבריאותו של החולה; רביעית, האחריות על בריאותו של אסיר במשמורת שב`ס מוטלת על המדינה. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כותבים השופטים, מחייב את המדינה לא רק לשמור על קדושת החיים, אלא גם מטיל עליה חובה אקטיבית להגן על גופו של כל אדם; חמישית, ואחרון, על המדינה לשמור על בטחון הציבור, ואם חלילה ימות אסיר בעקבות שביתת הרעב, הדבר עלול לגרום לפגיעה בבטחון המדינה.
לאסיר ממילא אין זכות ביטוי
הזנה בכפייה מתבצעת על ידי קשירה של האסיר בכל ארבעת גפיו, והחדרה בכח של צינור גמיש לתוך הוושט שלו, דרך הפה או דרך האף. פעמים רבות הצינור `מפספס` את הקיבה ונכנס במקום זה לריאות, כפי שקרה לחמשת האסירים הפלסטינים שמתו עד כה מידי רופאים ישראלים שניסו להזין אותם בכפייה, בשנות השבעים עד התשעים. הצהרת מלטה, עליה חתומה גם ישראל, אוסרת באופן חד משמעי על הזנה בכפייה וקובעת כי מדובר בעינויים, האסורים גם על פי הצהרת טוקיו מ-1975. מה שכן מאפשרת הצהרת מלטה זה `הזנה מלאכותית` של שובת רעב שאיבד את הכרתו, אך רק עד שישוב אליה ויוכל לספר לרופא את רצונו באופן ברור. מרגע שהרופא יודע שהמטופל מבקש להמשיך בשביתת הרעב שלו – אסור לו לטפל בו, גם אם הדבר יעלה בחייו.
הפסיקה, המשתרעת כאמור על קרוב למאה עמודים, סוקרת את טענות ארגוני זכויות האדם העותרים: ארגון מיזאן, ארגון יוסף אלצדיק (שמאז הגשת העתירה הוכרז כהתאחדות בלתי מותרת), רופאים לזכויות אדם, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, המוקד להגנת הפרט ו`יש דין`. כל שלושת השופטים מתמקדים בטענה כי החוק נובע מהשיקול הביטחוני ופחות מדאגה לשובתי הרעב.
`מההיסטוריה החקיקתית של התיקון`, כותב השופט מזוז, `עולה בבירור, ואין על כך מחלוקת, כי השיקול הנוגע להשלכות שביתת רעב של אסירים, בעיקר אסירים ביטחוניים, על שלום הציבור וביטחונו… (השיקול הביטחוני) היה מהשיקולים העיקריים שהובילו לייזום התיקון לפקודה`. השופטים מגבים את עמדת המחוקק בעניין זה: `מאחר והפגיעה הפוטנציאלית בשלום הציבור הוא תוצר של הפגיעה בחייו של האסיר השובת, הרי שממילא הצלת חיי האסיר השובת רעב על ידי הענקת טיפול הולם (גם אם בכפייה) נותנת ממילא מענה גם לאינטרס של הגנה של שלום הציבור וביטחונו`.
השופטים נדרשו גם לקבוע כי למרות ששביתת רעב היא כלי ביטוי, פגיעה בו אינה פגיעה בחופש הביטוי, מכיוון שזכות זו מלכתחילה אינה זכות המוקנית לאסיר. `הפגיעה מתמקדת למעשה בשלילת האפשרות לשבות רעב, היינו פגיעה בחופש הביטוי והמחאה, שממילא נתונות לאסיר באופן מוגבל בלבד`, כותב השופט מזוז. `אילו עמדה התכלית הבטחונית כתכלית בלעדית או עיקרית`, מפרט השופט רובינשטיין, `ניתן היה להטיל ספק אם ראויה היא להחלת הזנה בכפיה… בטחון המדינה ובטחון הציבור, חשובים ככל שיהיו, ואמנם חשובים הם מאוד, לא היו מספיקים בנסיבות העניין כדי להצדיק באופן בלעדי או עיקרי פגיעה מעין זו, של הזנה בכפייה`.
|
