אבו לילא (סמיר אלאחמד)נולד בכפר קרע אל תוך מציאות הממשל הצבאי. את לימודיו האקדמיים סיים באוניברסיטת תל אביב. פעיל פוליטי לשעבר ופעיל חברתי בהווה. כיום הוא מנהל עסק משלו, לומד לטבען עוגיות שהוא אוהב לאפות ומחדש את ההיכרות עם אלוהים
להילחם על האנושיות שלך בשדה התעופה החדש בכניסה לישראל
בכל פעם בה מזדמן לי לחצות את מעבר הגבול של מדינת היהודים, אני נכנס מיד לשירותים במעבר הגבול של המדינה האחרת, מביט ארוכות במראה, ומגלה שוב להפתעתי שפניי מוארות. ובחיי שתי הסבתות שלי וכל הקדושים שזו לא הגזמה; הפנים מוארות, רגועות, צחות, גם הנפש שלווה מוכנה לספוג עונג ותשוקה.
במעברי הגבול של מדינת היהודים נכפה עלינו ערטול אלים, סדיסטי ומשפיל הכולל חיטוט לא רק בחפצים האישיים ובאיברים האינטימיים שלנו, אלא בעיקר בנפש שלנו; אך ברגע שאנחנו מגיעים למחוז חפצנו, אנחנו אלה שכופים את ההתערטלות על עצמנו באופן רצוני: פושטים את כל חוויות הדיכוי והנישול וההשפלה ונטל מסת המתח המלווה את חיינו. זו הסיבה ששרירי פנינו המתוחים נרפים להם אוטומטית בכל נחיתה בשדה תעופה של מדינה אחרת וגופנו נהיה קליל ומרקד, משוחרר ממטען היתר שמדינת היהודים מעמיסה עליו.
אני מתוודה פה שאת בחירת יעד הנופש שלי אני קובע על-פי קריטריון פשוט: מקום שלא אפגוש בו יהודים ישראלים. שי, חברי היקר מימי הקפיטריה והדשא של גילמן, שאל אותי פעם בהרמת שתי גבות `אבל יא סמיר, אתה לא גזען, וזה נשמע רע שאתה אומר את זה, אז למה זה?`. מיד קמתי להזמין לנו עוד סיבוב של קפה ופתחתי בהרצאה מייגעת המתחרה בכישורי הפטפטת של שהרזאד המנסה לדחות את גורלה המר ומכת חרבו של שהריאר המלך. פרשתי בפניו את כווווול תולדות הקולוניאליזם הציוני במולדת שלי. סיפרתי לו על הכיבוש, על הנישול, על הטיהור האתני, על מאות מעשי הטבח והאונס, על הריסת ערים ויישובים, על טרנספר, על גניבת רכוש וקרקע, על הממשל הצבאי, על כיתור היישובים שלנו בטבעת חנק של ישובים שהם על טהרת הגזע הנבחר. בסוף אמרתי לחברי שי: `יא חביבי, כל זה עשיתם לנו וכל זה לקחתם לנו, ח`לס, עכשיו תנו לנו לחיות. אני רוצה רק כמה ימי חסד בשנה מחוץ למולדת שלה בלי שאפגוש נציג וסוכן אחד של הקולוניאליזם שלכם שיזכיר לי כל תולדות האינקוויזיציה שעשיתם לנו. תכלס, אני רוצה לנוח ולא לחשוב יותר`.
אחרי שמדינת היהודים התיישבה לה בנחת לספור את השלל שנגנב מהפלסטינים, את הכספים, הבתים, היישובים והקרקע, היא מצאה את הזמן לכמה שעות של חשיבה יצירתית והגתה את `תוכנית ההשפלה`. קברניטי הקולוניאליזם הציוני האמינו בכל רמ`ח אבריהם שהשפלת הפלסטינים היא הנשק הפוליטי והפרסומי היעיל ביותר למניעת כל ניסיון של שכחה או אות התקוממות. על התכונית התעמולתית מופקדים (מאז ומתמיד ולעד) ראש הממשלה, ראשי הקואליציה, ראשי האופוזיציה. מאחר ומדובר במשימה מורכבת ומקיפה ומפאת קודש המטרה, את ביצוע המלאכה הטילו על סוכנים שונים ורבים: השב`כ פועל בשטח ומלקט ידיעות ואינפורמציה על הפלסטינים בכל תחומי חייהם – פוליטיקה, תרבות, השכלה, עבודה ועוד.
הוראה אחת בספר הערבים בישראל זכתה לבולד ענק: `אין להבדיל בין סופר, משורר, שחקן, ד`ר, פרופ`, מורה, פועל בניין, אשה, גבר, קטין. ויש להקפיד שההשפלה תעשה בפרהסיה ובקול רם. מה שלא נראה ולא נשמע לא קיים!`
המידע המצטבר נערך בכרטסות המקובצות בתוך ספר `הערבים בישראל` והוא מחולק לכל סוכני ונציגי ושומרי הגבול של מדינת היהודים. דרכי הפעולה ומטרותיה של תוכנית `הנשק הפוליטי` היו שקופים מדי מכדי שלא יובנו כהלכה בקרב הסוכנים ושומרי הסף. הוראה אחת בספר הערבים בישראל זכתה לבולד ענק: `אין להבדיל בין סופר, משורר, שחקן, ד`ר, פרופ`, מורה, פועל בניין, אשה, גבר, קטין. ויש להקפיד שההשפלה תעשה בפרהסיה ובקול רם. מה שלא נראה ולא נשמע לא קיים!`.
`קח לך ערבי/ה והשפילו אותו`, הטמיעו להם שם בנתב`ג, שדה דב, אל-על, ישראייר. הם למדו מהר מאד שלא חשוב מי הוא אותו אבייקט ערבי של השפלה, כי בסך הכל מדובר בסטטיסטים העובדים בשירות התעמולה הקולוניאלית המשודרת במרחב הציבורי. סטטיסטים המופיעים כדמות אחידה (ערבים) ברקע של סצינת ההשפלה כדי להשלים את האווירה הנדרשת. כלומר משהו בנוסח `Non-actor`. אז פעם זו פרופ` נאדירה שלהוב קובריקאן, פעם זה ד`ר ח`אלד פוראני, פעם זו השחקנית סמר קובטי (שמשום מה הפכו בכלי התקשורת של המדינה היהודית ל`סאמר` – שם של בנים), פעם זה המורה לעברית, פעם זה הסטודנט למוזיקה, פעם זה הנגר, פעם זה סולל הכבישים. לא חשוב, העיקר שהוא ערבי.
השיטה באל-על די קבועה ופשוטה: מתשאלים, שואלים על חיי המין, על רשימת המקומות שהקורבן מתכננן לבקר בהם, על שעות העבודה, על המאמרים שכתבה, על הכלים בהם הוא מנגן, עם החברים בארץ ובחו`ל. את השאלות יש לשאול כך שכל השאר הנוסעים יבינו במה ובמי מדובר. המסר ברור: `תראו מה אני עושה למענכם אחיי היהודים, אני מתשאלת את הערבייה הזו ומוודא עבורכם שהיא לא מחבלת מתאבדת. הכל למען הנוחיות והביטחון שלכם` – והקהל מריע. אבל זה לא נגמר. המתשאלת הולכת לקב`ט האחראי באקט של התלחשושיות וקריצוות וחיוכים המשודרים אף הם עבור ולמען הנוסע היהודי. ואז, או-אז באים שני אנשי ביטחון, מובילים את הקורבן לתא צדדי המיועד למימוש הפנטזיות המיניות של הבודקים. כופים עליו התערטלות. אם זו בחורה, אז חובה לקחת את החזייה לשיקוף נוסף למען הכנסת עוד קצת אקזוטיקה לפנטזיה של הבודק/ת היהודי/ה… ואז באה ההודעה: `גברת, את לא יכולה לעלות למטוס עם התיק האישי שלך/המחשב/הכינור/הספר/הנעליים/`. הקורבן הושפל על לשד עצמותיו, הנוסע היהודי ניצל.
משחררת העבדים הארייט טאבמן אמרה: `הייתי יכולה לשחרר עוד אלפים רבים, אם רק הם היו יודעים שהם עבדים`. הייתכן שגם אנחנו אשמים בסצינות ההשפלה המיועדות לצרכן הסף היהודי? אני אישית לא טס אל-על, כי אני באמת לא רוצה להרגיש ׳הכי בבית הכי בעולם׳. אני נוסע כי אני בורח מאותה אווירה של ׳הבית׳. ואני, אני יש לי חלום. יש לי חלום שבעוד כמה שנים יזמינו אותי לנאום בכנס `שנה למשפטי תל-אביבירג – התוצאות והלקחים`.
האג שמח לכם סוכני ושומרי הסף של הקולוניאליזם הישראלי.
----------------------
Samar Qupty
• 27 July •
שדה תעופה, נמל בן גוריון שלום...
יצא לי לא מעט לבקר בשטחיך המפוארים לאחרונה. אל תדאג טיפלו בי יפה, אפילו מזכרת השאירו לי..
אז מה בעצם קרה?
לא יודעת איך העזתי לחשוב שמגיע לי לטוס לקולומביה, הרי לא ברור לך מה ערבייה נוסעת לעשות שם לבד אף על פי שכבר הוסבר לך שאני נוסעת לייצג את הסרט שלי ״ג׳נקשן 48״ בפסטיבל הסרטים שם, ולמרות שיש לי את ההזמנה והתוכנית וכל אשר צריך בשביל להוכיח שאכן זוהי המטרה, חשדת.
״תמתיני בצד״ ביקשת ממני ואפילו שומרת ראש הצמדת אליי, שאני ארגיש בטוחה... עברה חצי שעה ואני עדיין מחכה שתשלחו לי את הטוב ביותר שייטפל בי... כי סופרוואייזר וקצין הביטחון לא הספיקו, רציתם לתת לי את הכבוד, זה ממש ריגש אותי... כל האנשים הכבדים עם החליפות הגיעו, ביקשו ממני את התיק גב שאותו פירקו, כולל את האייפון שלי כמובן ואפילו בספר שבערבית דפדפו לא מעט (ולא, זה אפילו לא היה ספר למחמוד דרויש!) . ואחר כך החליטו לתת לי פיצוי על הזמן שחיכיתי אז אפילו מסאג׳ קיבלתי... מישוש אישי בחדר דיי חשוך על ידי בחורה מובחרת שזכתה לקחת חלק בקייס רציני ומסוכן זה! היה לה נעים (ביררתי והיא אישרה) אז לפחות מישהו נהנה מזה...
בכל מקרה, עברו שעתיים, פה התחלתי לחשוד. הסברתי לחברה שם שממש כיף לי איתם אבל אני חייבת לתפוס את הטיסה לבוגוטה ונאלצת להיפרד מהם בצער רב, אבל הם לא ויתרו עליי מהר. והכי חשוב אמרו את מילת הקסם ״אל תדאגי״. אז לא דאגתי, ישבתי שם בפינה אחרי שהסכימו לשחרר אותי מחדר המסאג׳ ודיברתי עם האישה הנחמדה עם הרעלה לידי, שגם היא כנראה וי-איי-פי, ואז גם בעלה הגיע והילדים.. הרגשתי פחות מיוחדת..
ישבתי שם בצד ונחמד היה ששני בחורים דווקא מהביטחון שם זיהו אותי מהסרט ודיי התלהבו.. חייכתי והמשכתי לחפש את הגרביים..
והנה הוא מגיע, קצין הביטחון הכי ראשי וחשוב, עם חיוך חצי פלרטטני חצי רציני הוא אמר את פסק הדין:
- ״את משאירה את התיק גב פה ועולה על המטוס בלי כלום״
״אהא, למה?״
אחרי וויכוח קצר הוא הסביר שהם קיבלו איזושהי ״אינדיקציה״ מהנעליים שלי (אני אפילו לא יודעת מזה אומר) ולכן, אני חייבת להשאיר את כלללל הדברים שלי אצלם כולל הטלפון, אבל את הנעליים אני כן יכולה לשים....!
הסברתי לו שלא אכפת לי להשאיר את הנעליים יחד עם האינדקציה אצלם, ולקנות נעליים חדשות בדיוטי פרי, הרי יש לי נסיעה של 28 שעות כולל קוניקשן ואני צריכה את הדברים שלי. אחרי משא ומתן ארוך הסכים הבחור שאני אקח איתי שלושה דברים ״הג׳אקט, הספר והסים של הטלפון- עליו התעקשתי״. אה ו... הוא לא שכח לפנק אותי בתיק נחמד של ״בון וויאג׳״ אחרי שהסברתי לו שזה לא יקרה שאני אסתובב ב28 השעות הבאות עם חפצים ביד.
אז נתב״ג יקר רציתי להגיד לך תודה..
קודם כל על זה שאתה שומר אותנו מאנשים ואנדיקציות מפחידים.
על זה שאתה דואג כל פעם מחדש להזכיר לי כמה אני לא רצויה פה וכמה מפחידה אני יכולה להיות.
על היחס, המבטים והקריצות עיניים שאתה נותן תמיד כשאתה רואה את השם שלי.
על הקרעים שאתה עושה בתוכי כל פעם מחדש, לא מהחיפושים האדיוטים שלך, אלא מזה שאני רואה אותך משפיל אישה בגיל של אמא שלי, או סבתא שלי, מול העיניים....כל פעם מחדש!
אבל חשוב מהכל,
תודה על הכוח שאתה נותן לי מהשפלות וחוויות אלה, כוח של רצון עז וחזק להתקיים ולהמשיך להיאחז בקרני התקווה ששאבתי מ-״ג׳נקשן48״ החוצה לצומת האמיתית שלנו, עם אמונה וגאווה ענקית.
**לא טסתי עם אל-על וגם לא עם שום חברה ישראלית!
|
