קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

נקמה, נקמה, נקמה
haaretz
עמירה הס
16.11.2016
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3123436




מבע פניו הילדותי שנהפך לבוגר, בעצבותו, מוכר לכל פלסטיני. בתקשורת הישראלית מותר לכתוב רק את האות הראשונה של שמו, א`. בכך, ובמשפטו שהתקיים בדלתיים סגורות, מסתכם היחס הראוי לילד שהיה בן 13 ותשעה חודשים כשביצע לכאורה את העבירות שבהן הורשע. בכל השאר — המעצר אחרי הלינץ` שנעשה בו ופציעתו, החקירה הברוטלית, כתב האישום הקיצוני, ההכרעה וגזר הדין — מערכת החוק התייחסה אליו בדיוק ברוח דרישתו של הציבור הישראלי־היהודי: נקמה, נקמה, נקמה.

השופטים יורם נועם, רבקה פרידמן־פלדמן ומשה בר־עם הרשיעו אותו בשני ניסיונות רצח, למרות שלא דקר אף אדם. מלכתחילה אמר א` לחוקריו ולשופטים שהוא ובן דודו, חסן מנאסרה, יצאו לפני כשנה לפסגת זאב, כדי להפחיד יהודים בסכינים שבידיהם (בגלל מה שהשלטון הישראלי מעולל לפלסטינים), אולי לפצוע, אבל לא לרצוח. הוא הורשע כי מנאסרה בן ה–15 (ששוטרי מג`ב יכלו לעצור אבל הוציאו להורג, כצו האופנה במקומותינו) דקר גבר צעיר וילד.

השופטים לא ייחסו חשיבות לדברי א`, שמלכתחילה הוא ומנאסרה החליטו שאין לפגוע בנשים, ילדים וזקנים: ואכן, במודע הם לא ניסו לפגוע במבוגר שנקרה בדרכם. השופטים ביטלו את דברי א`, שהוא ניסה להניא את בן הדוד מפגיעה בילד. השופטים זילזלו בעובדה שא` יכול היה להודות מיד בניסיון רצח, כדי שדינו ייגזר לפני שיגיע לגיל 14 (ואז לא יישלח למאסר). הוא פשוט לא הסכים להודות במשהו שכלל לא התכוון לעשותו.

שירות המבחן, ששיבח את תהליך השתקמותו, המליץ לשופטים להסתפק במאסר על תנאי ובהשארתו במעון סגור עד גיל 18. אבל השופטים גזרו 12 שנות מאסר על ילד בן 14 ומשהו שלא פצע אף אדם. הם גם לא שעו לבקשה להשאירו במעון עד גיל 18. `היום!` חרץ כבוד השופט נועם ביום מתן גזר הדין בשבוע שעבר: שהילד יועבר מיד לכלא (מגידו). מתוקה הנקמה, וכדי להמתיקה עוד יותר הוסיפו השופטים פיצויים של 180 אלף שקל שעל הקטין לשלם לשני הנדקרים. שהמשפחה גם תתרושש לגמרי, למה לא?

השופטים יכלו להביא בחשבון פסיקות קיימות, שקובעות כי אי אפשר לבחון את מעשיהם של ילדים באותם כלים שבוחנים את מעשיהם של מבוגרים. הם יכלו לשאוב השראה משופטים שגזרו שנתיים ו–54 חודשים במעון סגור על שני קטינים שרצחו אדם מבוגר שסירב לתת להם סיגריה. אבל נועם ועמיתיו העדיפו לראות את `גל הטרור` ו`הרקע הלאומני`, לא את הילד.

לו ראו את הילד היו פוסקים כך:
`בפנינו עוד ילד, שמרגע הולדתו בירושלים חי את האפליה המכוונת, השיטתית, בינו לבין בני גילו היהודים: בדיור, בבתי ספר, בסיכויי עבודה, בתשתיות, בחופש התנועה והבחירה, בזכות לזהות קולקטיבית. בפנינו עוד ילד שחווה לצערנו יום יום את ברוטליות המשטרה, זלזול העירייה ורשעות השיטה. עוד ילד שחולשת המבוגרים מול כל הרשעות הזאת מבלבלת אותו, ושהנטייה הילדותית לחקיינות דחפה אותו למעשה שטות מסוכן, שהוריו מתנגדים לו ושהיום הוא מתחרט עליו. נשלח אותו למעון סגור לכמה שנים, שיחשוב, יבין וישתקם. שינוי הנסיבות הכלליות אינו תלוי בנו ישירות, אך כבר הוכח שהוצאות להורג, הריסות בתים, תקופת מאסר לא־מידתית וקנסות אינם גורם הרתעתי. להיפך. הם משדרים מסר לפלסטינים אחרים, שהיהודים שונאים ורודפים ומדכאים ומגרשים אותם רק בשל היותם פלסטינים`.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב