מדינת ישראל הנה מדינה שאזרחיה (הישראלים) אינם הלאום שלה (היהודי), ואינה נקראת על שם הלאום שלה, כשהאידיאולוגיה המכוננת שלה (הציונית) בעלת שם אחר משם הלאום או האזרחות. מזה שנים נתפסת ישראל משפטית ופוליטית כמדינה `יהודית ודמוקרטית`. לעומת זאת על פי ביקורתו העוקצנית של ח`כ אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) ישראל הינה מדינה `דמוקרטית` ליהודים ו`יהודית` לערבים. החוקר פרופ` סמי סמוחה הסכים לביקורת שישראל איננה מדינה דמוקרטית-ליברלית וקבע שהיא ניתנת להשוואה למדינות פחות מתקדמות ולפי מודל `הדמוקרטיה האתנית`. על גישתו זו חלק החוקר פרופ` אורן יפתחאל, שגרס שאין ישראל אלא אתנוקרטיה.
האם ניתן להסביר את הזהות והמשטר בישראל על יסוד האתנוס בלבד? במקרה הזה על פי `העם היהודי`? הרי לעומת כל המדינות שיפתחאל משווה לישראל, היא שונה מהן בכך שאין בה כלל יסוד רפובליקני באשר אין היא בעלת: חוקה, גבולות מוגדרים ומוסכמים, טוב משותף ולאום טריטוריאלי.
בדומה לאתנוקרטיות יש בה פריבילגיות לקבוצה הלאומית-אתנית שבהגמוניה. בישראל מוגדרים פרטי קבוצה זו כמי שיכול לחול עליהם חוק השבות. כאן נוצר האבסורד, כשאדם (ממוצא יהודי) שנולד בארץ אף טרם הקמת המדינה, וגם הורי הוריו נולדו בה, אין הוא אזרח מתוקף `ישיבה`, אלא מתוקף `שיבה`. במילים אחרות הקבוצה ההגמונית איננה יכולה לראות עצמה כלאום טריטוריאלי ילידי על כל הכרוך בכך, באשר היא למעשה `המשמר הקולוניאלי הקדמי של העם היהודי`, אם להשתמש במושגיו של בני פלד. החינוך הפורמלי המעוצב מאז ומתמיד כחינוך ל`תודעה יהודית` דואג שלא תתפתח תפיסת זהות מקומית, לוקל-פטריוטיות (כפי שהצביע על כך ההיסטוריון יגאל עילם במאמרו בספר המאמרים `אוהבים אותך מולדת`).
במציאות הקיימת מהווה ישראל מדינה למען היהודים, כשהיהודים הישראלים מהווים קבוצת הרוב הדומיננטית בה, בעוד שכל המיעוטים הם `נסבלי הדמוקרטיה` בישראל, במובן זה שמעמדם נגזר מסוג מסוים של תפיסה דמוקרטיה כלפיהם מצד אחד, אך גם צרכי הביטחון וטראומות הרוב ההגמוני (`שואה`, `כל העולם נגדנו`), מהצד השני.
לו ישראל הייתה מדינה מודרנית, לא הייתה מתאפשרת פעולתם של מוסדות אכסטריטוריאלים בתחומה כמו זו של: מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, קק`ל, מחלקת העלייה של ההסתדרות הציונית, וקרן היסוד. מדובר בגופים, שבמדינה מתוקנת אינם יכולים שלא להיות זרועותיה של המדינה עצמה.
שלמה אבינרי כתב בעקבות ניצחון טרמאפ מאמר ארוך בשם `משברי הדמוקרטיה` שפורסם ב`הארץ` (16.11.16) להסבירו. כבר בתחילתו כתב ש`לתופעת טרמאפ יש מקבילות בהתפתחויות שהתרחשו לאחרונה במדינות דמוקרטיות אחרות: המגמות שהובילו למשאל עם שתמך ביציאת בריטניה מן האיחוד האירופי, לעלייתן של תנועות ימין רדיקליות בצרפת, כמו גם בבלגיה, בהולנד, בדנמרק, בשבדיה ובפינלנד, ולהתחזקות של תנועות אנטי ליברליות בהונגריה ובפולין`. ראוי לברר היכן נמצאת ביחס לתנועות הימין הרדיקליות – ישראל? היכן נמצאת ישראל של שנות החמישים? של שנות השישים? של ימינו?
החזית הלאומית של צרפת משלבת לאומנות צרפתית עם שמרנות סוציאלית אנטי גלובליזציה ופרוטקציוניזם. במפלגה זו פעילים גם צרפתים יהודים. אפילו במפלגת `חרות` האוסטרית היו פעילים אוסטרים יהודים. הסיבה לכך, שהאתגר מבחינתן היה האסלאם של מהגרי העבודה, וכוחן נבנה על החשש מהרדיקליזם האסלאמי והטרור שהוא חופן.
במאמרו עומד אבינרי על ארבעה תהליכים מקבילים בהתפתחויות שהתרחשו לאחרונה במדינות דמוקרטיות: התהליך הראשון נסב על תפיסת המפלגות הדמוקרטיות כמרוחקות וכמנוכרות מהציבור ומהאינטרסים של השכבות הרחובות. `שערוריות כספיות מביכות מחזקות את ההרגשה שהמערכת הדמוקרטית מושחתת מיסודה`. יש להעיר שאין בכך חדש כבר מבחינת השקפת אריסטו שעמד על חשש הפיכת המלוכה מרודנות-האריסטוקרטית לאוליגרכיה, והדמוקרטיה לטימוקרטיה – המשטר המקנה כוח פוליטי רק לבעלי רכוש.
כל שיטה מכילה את יסודות חורבנה, ושלטון התאגידים הגדולים בארה`ב שניצל את `הכלכלה החופשית` לטובתו מחד, כמו הכוח המופרז של וול סטריט, מסבירים את רציונל תנועת `לכבוש את וול סטריט` בשם 99% מהעם. ומי באמת שולט אצלנו בארץ מלבד מספר משפחות עשירות מאוד, ועורכי הדין של האלפיון העליון?
התהליך השני, לדעת אבינרי, קשור בכלכלות הקפיטליסטיות, שלאחר מלחמת העולם השנייה הפכו למדינות רווחה, שמאז שנות השמונים פורקו עפ`י תפיסת ריגן ותאצ`ר (כלומר הניאו ליברליזם). בהקשר זה מעיר אבינרי שהתפרקות המשטרים הקומוניסטים הביאה לא רק לעליית הדמוקרטיה אלא גם לכלכלת שוק קפיטליסטית ולטענתו, הדבר הביא להיעלמות הסולידאריות החברתית והערבות ההדדית, כך שהסולידריות הלאומית נתפסה כביטוי היחיד לסולידריות בכלל. אולם הבעיה בטענה זו היא בהתעלמות מהדיקטטורה כיוצרת הריבוד החברתי, כך שאכן מתחת לאוליגרכיה השלטונית חיו המונים בפערים אולי פחותים מאלו שחיו בהם מאז נפילת הקומוניזם.
יש לציין שהערת אבינרי שהפיכת הסולידריות הלאומית למרכיב מרכזי בזהותן של מדיניות כמו הונגריה ופולין מסתיימת בהערה – `ומי שרוצה יכול להוסיף אולי גם בישראל`. אולם בישראל מבחינה מסוימת המצב חמור עוד יותר גם מתחילתה באשר אין ישראל, לעומת פולין והונגריה בגדר רפובליקה. עפ`י החלטת בית המשפט העליון הלאום `הישראלי` אינו לגיטימי, ולכן לא יכול להיות מוכר וקיים לאום אזרחי, שיכלול אזרחים בני דת ומוצאים אתניים שונים ולהם טוב משותף. בסיסי האזרחות ליהודים לעומת מי שאינם יהודים מציבים את ישראל בימין הקיצוני האירופאי או מעבר לו, כך גורמת גם שלילת האזרחות ממי שהוכח שאינו יהודי.
התהליך השלישי לדעת אבינרי הוא עלייתן של הרשתות החברתיות היוצרות מראית עין של דמוקרטיה ישירה. לכן הוא מסביר מתוך ביקורתיות שבאמצעות פייסבוק וטוויטר `חזרנו לכאורה לדמוקרטיה ישירה, אמנם וירטואלית, אך כזו שעוקפת את המוסדות המתווכים, אשר מרסנים את הידרדרות הדמוקרטיה והפיכתה לשלטון של אספסוף`.
אין ספק ש`דמוקרטית הטוויטר` מאפשרת שיח ציבורי קיצוני ומתלהם. אולם ראוי להקדיש יותר מחשבה לעצם התפוצה הרחבה של הרשתות החברתיות. אי אפשר שלא לראות בהן ניסיון להשפעה ושינוי עוקף הממסד הדמוקרטי הייצוגי בשל תפיסתו כלא מייצג, לא משרת את אינטרסי הציבור, מאובן ואף מושחת. מכאן שנדרש טיפול שורש לאפשר קיומן, לצד הדמוקרטיה הייצוגית: דמוקרטיה דיונית, ומשאלי עם כביטוי לדמוקרטיה ישירה.
התהליך הרביעי עליו מצביע אבינרי הוא משבר ההגירה המביא לאיסלמופוביה כלפי הפליטים מארצות האסלאם. יש לציין בהקשר זה שהכרת ישראל בפליטים מדיניים ממדינות דרום סודן ואריתריאה נופלת קטגורית מזו של מדינות אירופה, כשבנוסף לכך יש שימוש באמצעי רמייה של שליחתם `מרצון` לארץ שלישית, התנהלות המעידה על הסגירות האתנוקרטית של ישראל לא פחות ממדינות אתנוקרטיות אחרות.
|
